פשוט, פשוט, פשוט

על ההצגה "הזמיר וקיסר סין" של פשוט תיאטרון יער

מאת: אפרת קדם

פשוט תיאטרון יער הוא תיאטרון המקיים הצגות לכל בני המשפחה, הן לילדים והן למבוגרים שבה, בחורשות, יערות וחלקות טבע בפאתי הדרכים והיישובים, בריאות הירוקות שנשארו במדינתנו המעוטשת מרוב אבק וזיהום אוויר. התיאטרון הוא חלק מארגון שומרי הגן ומעבר לחוויה האמנותית הפשוטה והבלתי אמצעית שהוא מקווה לייצר, הוא שם לעצמו גם מטרה לשמור ולהגן על הריאות הירוקות הללו.

כמו שמו, תיאטרון זה מציג את מרכולתו בפשטות רבה, בגובה העיניים, בשיתוף הקהל ובאמצעים תיאטרוניים סימבוליים ומינימליסטים. לעזרתו בא לעתים משב רוח רענן, כלב תועה, ענפים עצים ועלים וכל אלה הופכים כמובן לחלק אינטגרלי מההצגה. גם הקהל הופך להיות חלק בלתי נפרד מההצגה. הוא יושב על מחצלות במרחק נגיעה מההתרחשות הבימתית והשחקנים שוהים במחיצת הקהל במהלך ההצגה לפניה ואחריה. הקהל נעים ההליכות הקשיב בתמורה ושיתף פעולה.

שלא כמו בהרבה תיאטראות ילדים אין תחושה של יחסי לקוח וספק סחורה אלא תחושה של שיתוף, והקהל שהגיע להצגה בה צפיתי היה נעים הליכות, אדיב, עדין, קשוב ומשתף פעולה.  דבר שמאוד נעים להיווכח בו. כולי תקווה שזהו קהל מייצג כי זוהי באמת תרבות אחרת במובן החיובי.

והמחיר? שווה לכל נפש – 30 ₪ לאדם ולא יותר מ- 100 ₪ למשפחה.

ומה מבחינת התוכן האמנותי?

ההצגה בה צפיתי, "הזמיר וקיסר סין", התקיימה אי שם בפאתי חדרה. (ההגעה לשם הייתה מטלה ניווטית לא נעימה ועל אף השילוט המובטח, שלט הקרטון הזעיר שהונח בנקודה אחת בלבד, לא ממש סייע לי ולעוד מתברברים נוספים).

ההצגה נפתחת, כנהוג וכמקובל בהצגות ילדים, בהצגת הדמויות והאלמנטים המוסיקליים המלווים כל דמות, בשיתוף הילדים. זאת מתוך שאיפה שלאחר מכן, במהלך ההצגה, יזהו הילדים את הדמות והאלמנט המוסיקלי ויחזרו אחריו. שאיפה שהתממשה חלקית בלבד ועל כך בהמשך.

מתוך ההצגה "הזמיר וקיסר סין"

לאחר האקספוזיציה מתחיל להתגולל הסיפור עצמו. בקצרה – מדובר על קיסר סין שבארמונו המפואר יש גן קסום ובו זמיר ששירתו מופלאה ונדירה. הזמיר נקרא אל הארמון כדי לשיר באוזני הקיסר  ועקב שירתו המופלאה ועל מנת להמשיך להנעים את זמנו של הקיסר, נכלא הזמיר בארמון הקיסר בכלוב של זהב על מנת שימשיך וישרת את הקיסר בשירתו הערבה. בהמשך מקבל הקיסר מתנה – זמיר מלאכותי וזה הטבעי בורח, כשלבסוף הזמיר המלאכותי מתקלקל ולא יכול עוד לשיר. כאשר הקיסר חולה מאוד – ומלאך המוות בא לאוספו, מציל אותו במפתיע הזמיר הטבעי שבא לזמר באוזני מלאך המוות וזה, בתמורה, חס על חייו של הקיסר.

את הסיפור הציגו 2 שחקנים (גד פור, שגם ביים את ההצגה, ועמו לילה) כאשר הם מחליפים דמויות (הזמיר, הקיסר, השען, המשרת, הטבחית וכן גילמו את דמויות המספרים) בעזרת אביזרים סמליים כגון כובע/גלימה/מטה ובעזרת שינוי טון הדיבור והמימיקה. דבר אשר מניח אחריות רבה על כתפיהם של השחקנים כמובן בהיעדר תאורה, איפור או תפאורה מתחלפים. השחקנים השתמשו בהרבה הומור, בדיבור ריתמי ובשירה ובתנועתיות בסיסית. עזרו מאוד גם האלמנטים המוסיקליים וגיוון הכלים שבנו אווירה, אלמנטים של כל דמות, עם סאונד טבעי של כלי הנגינה והשירה. תרומתה של המוסיקה הוסיפה קסם וסגנון למשחק ולהצגה כולה.

מתוך ההצגה "הזמיר וקיסר סין"

במשך כל ההצגה שותפו הילדים במהלך העלילה באמירות שונות, תוך שימוש בחזרתיות ובמקצבים שונים. עם זאת, לעתים שאלתי את עצמי האם השיתוף של הקהל לא בא מעט על חשבון הרצף העלילתי והדרמטי, כלומר על חשבון הזרימה והבהירות של ההצגה כמכלול.

באמצע ההצגה נערכה הפסקה ארוכה ל"משתה הקיסר" ובה חולקו פופקורן ותה ונאספו כספי הכרטיסים ועמם פרסומות לפעילויות נוספות של התיאטרון ושל ארגון שומרי הגן. ההפסקה ועמה העצירות לפלירטוט ושיתוף הקהל, רופפו בעיני במידה רבה את הקשר בין הדמויות לבין העלילה והקונפליקט. כנראה שמרוויחים פה ומפסידים שם.

זה היה נחמד, משתף ונעים אך לא מאתגר. בסופו של דבר זה גרע מן הסיפור, ומן היכולת לפתח קונפליקט למקום מעמיק ומעניין יותר (לדוגמא כניסתו של הזמיר ל"כלוב הזהב" לוותה בפרצוף מסכן והליכה שמוטה בלבד, על אף שזה אחד משיאי ההצגה ויכול היה לבנות מתח דרמטי ולהוות נקודת מפנה בעלילה)

ותחושתי הכללית הייתה יותר של הצגת סיפור במובן של "דילוג" מנקודה אחת בעלילה לנקודה אחרת ופחות במובן של חוויה רגשית הטעונה דרמטית. "הדילוג" מנקודה לנקודה בא לידי ביטוי בכך שמתנת הזמיר המלאכותי באה משום מקום, כמו גם מחלתו של הקיסר והופעתו של מלאך המוות ועמו הזמיר הטבעי בתור מציל שהוביל את כולנו לסוף הטוב. (נוסח "האל מתוך המכונה")

אני ממליצה על החוויה כחוויה אחרת של תיאטרון, עם קהל נעים ומפרגן, וכאלטרנטיבה לא מעונבת ובגובה העיניים, כל זה ברמת האווירה. ברמה האמנותית עצמה, הייתי שמחה שהתיאטרון היה מטפל באופן עמוק יותר באופן הגשת הסיפור (כזה שיש בו שאלה, מתח ואתגר לילדים) ואולי גם מוסיפה טיפול מהוקצע יותר ברובד התנועתי, לפחות כזה שישווה לרמה הגבוהה של  המוסיקה בהצגה זו.