יום אחד אולי תפרוש כנפיים

ביקורת על ההצגה "ילד, הנה ציפור"

מאת: אנה מינייב

כאן, בארצנו הקטנטונת, לאן שלא נפנה נראה מהגרים ועולים מכל קצוות עולם מתרבויות ודתות שונות, וכולם נוצרים בתוכם את סיפור הגירתם. הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מעלה בימים אלה את ההצגה "ילד, הנה ציפור" בבכורה ישראלית, המציגה את סיפור ההגירה של משפחה יהודית ממרוקו לצרפת. את ההצגה ביימה חגית רכבי- ניקולובסקי, כאשר המחזה נכתב על ידי דניאל לנזיני. המחזה הוצג לראשונה במסגרת תיאטרון קריאה בפסטיבל "פותחים מסך" בבית לסין בשנת  2005 וזכה במקום הראשון.

זהו מסע של משפחה, אם חד הורית ושלושת ילדיה, יהודים ממרוקו אשר מחליטים להגר לפריז בשנות ה- 60. כל מי שהיגר או עלה אי פעם ימצא עצמו מתרפק על הדרמה המרגשת הזאת, שהזכירה לי נשכחות והצליחה לגעת בכל פצע שלי שכבר חשבתי שהגליד. המעבר לארץ זרה גובה עימו מחיר, תחושת הזרות, הגזענות, חוסר האונים ובעיקר הבדידות שמקוננת בלב הנעצב, כל אלה הן תחושות אוניברסאליות המשותפות למהגרים באשר הם ועצם העלאת המחזה הזה דווקא בשכונת התקווה בדרום ת"א מבהירה כמה אנושיות מסתתרת מאחורי מילה אחת קצרה- מהגר.

גיבור ההצגה הוא נער מתבגר בשם דויד אשר מספר מנקודת מבטו על המעבר שלהם לצרפת, על הניכור מצד המשפחה של אמו, על הפאר של פריז והדלות של מעון המהגרים בו הם מתגוררים לצד זונות, עובדים זרים ונערה בת 16 בשם סברינה שנידו אותה מהמשפחה בעקבות הריונה לגבר אפריקאי. המעון הזה, שבתחילה נראה כמו חלום בלהות, הופך עבור המתגוררים בו למקום בו נרקמת ידידות עמוקה, אהבה והתבגרות של משפחה שהגיעה לעיר הגדולה חסרת כל, נאחזים האחד בשנייה עד אשר כל אחד מרגיש שהוא מוכן לפרוש כנפיים.

האם ראשל, אישה מרוקאית של פעם, אשר למרות הקושי העצום מצליחה לעמוד על שלה ולמצוא פינה לה ולגוזליה בכדי להתחיל לבנות חיים חדשים בארץ זרה. דמות איתנה ושברירית כאחד המגולמת על ידי מעיין תורג'מן, האחת והיחידה בסטודיו שהייתה יכולה להיכנס לנעליים כאלה גדולות ולנהל הצגה שלמה תחת כנפיה האימהיות האסליות, בעוצמה מעוררת כבוד ואהדה. לראשל שלושה ילדים מתבגרים, דויד אותו מגלם שמעון חאבא, הילד היהודי התמים שהתאהבתי בו מהרגע הראשון בגלל האמת הגדולה בעיניו, הלן- אחותו אותה גילמה תימור כהן, שחקנית נהדרת אשר עוברת ביחד עם הדמות על הבמה תהליך התבגרות והופכת לאישה קטנה למרות ההתנגדויות של אמה, והאח הקטן- בני אותו מגלם אור אדרי המוכשר שבזכותו הרגעים הכי קשים על הבמה קושטו בצחוק בגלל הנוכחות החופשייה שלו על הבמה, כמו קרן אור שבוקעת מהאפלה.

ארבעתם מגיעים למעון מאחר ואחותה של ראשל איננה מעוניינת לארח ולעזור לאחותה הפרימיטיבית ולכן היא מגייסת את בעלה- דוד אלברט שיאמר במילים עדינות שהם אינם רצויים. את הדוד משחק עידו וולפוביץ'- אחד השחקנים האהובים עלי שאפילו אם הוא עולה על הבמה למספר דקות הוא משאיר את חותמו לימים אחרי שירד ממנה. את המעון מנהל הפקיד שנאלץ להתמודד עם הבלגן של כולם אותו מגלם אור בן עטיה מלא החן, ההומור והמסירות. תפקיד שעליו אומרים בתיאטרון- קטן אבל כל כך מרשים ושובה לב. הזונות הלבביות מציירות תמונה ברורה יותר של עיר ההוד בה לא כולם זכו לטעום מן הדבש, אותן מגלמות גלית ליפר מור ורז הראל שלא משנה איזה תפקיד היא עושה היא פשוט בלתי נשכחת ולא ניתן להסיר ממנה את העיניים לרגע. וכמובן, סברינה הנערה המנודה אותה מגלמת ענבר דנון בעדינות ורוך. אחרון אחרון חביב הוא  אורי לייזרוביץ' בתפקיד ליאופול- צעיר אפריקאי גולה שהוא פועל הניקיון של המעון, המהווה את הדובדבן שבקצפת, חגיגה מהלכת ותאווה לעיניים, שחקן מוכשר, מרתק, מרגש ומלא הומור שבלעדיו ההצגה הזאת לא הייתה יצירת המופת שראיתי.

המשותף לכל הדמויות האלה הוא הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, לגדול ולהגשים חלומות, וברקע האם המגוננת שמזכירה ללא הרף כי החלומות הם מהשטן, מפוחדת ודואגת שילדיה יעזבו את הקן מוקדם מדי. קן שנעשה כבר צמוד מדי על מידותיהם, כשרוחם הצעירה והמתבגרת חווה אנטישמיות, אכזבות, כאב, שמחה והתרגשות של ילדים שמגלים עולם. כל אלה החזירו אותי הרבה שנים לעברי, בתור עולה חדשה עם משפחה שחיפשה את הדרכים להיטמע בארץ חדשה ולא תמיד ידעה באיזה נתיב לבחור. המבטא הכבד, הצפיות שהתנפצו בדומה לאם שתוהה היכן כל היופי שסיפרו לה עליו ביחד עם תחושות נוספות וקולות מהדהדים של אימי שחלמה גם היא לפרוש כנפיים ולהיות ציפור חופשייה בארץ אחרת בה האמינה שזה אפשרי.

לאחר ההתמודדות עם הזיכרונות הפרטיים התבוננתי במציאות של המדינה בה אנו חיים, מציאות בה ההצגה הזאת רלוונטית מאי פעם, בעקבות משפט אחד של ליאפול, שברח מאפריקה והשאיר את כל משפחתו שם בגלל התנגדותו למשטר, הבנתי את מהותה של האנושות. "אני יודע מה זאת בטן רעבה"- הוא אומר בפשטות צורמת, ונראה כי הסיבות הכנות להגירות הן המקום הכי רגיש שלנו, הבטן שזקוקה לדבר הכי בסיסי ביקום, המזון. כשיצאתי מהסטודיו עברתי דרך שכונת התקווה והסתכלתי על המהגרים שמחפשים אחר התקווה שאבדה וליבי התמלא בצער. עידן התמימות חלף לו, חשבתי לעצמי.

"ילד, הנה ציפור" הנה הצגה מרתקת, מרגשת וצובטת בלב, מלאת הומור ואמת של אנשים שפשוט רוצים לחיות ולהגשים חלומות. יש הצגות שמשאירות את חותמן וזאת בהחלט הצגה שתלך איתי ותישאר בליבי בזכות המחזה המבריק, הבימוי הרגיש והנפלא, המשחק המרתק של דור העתיד הקסום של התיאטרון, המוזיקה הנהדרת של איל לנזיני, התלבושות המרשימות של ארז מעין, התפאורה והוידיאו של ניב מנור ובעיקר בזכות האומץ והיכולת לגעת בנושא כל כך רגיש בעדינות כל כך מלטפת.

ההצגה הזאת מחכה לכם!

תאריכים נוספים באולם המופעים של הסטודיו: רח' חנוך 19, שכונת התקווה, ת"א.

21/7- 18/7 בשעה: 20:30

בימי שישי בשעה: 14:00

ביום שישי ה- 20/7 ההצגה תתקיים ב 16:30

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 10, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על יום אחד אולי תפרוש כנפיים

  1. hila הגיב:

    כיף לקרוא. אכן הצגה מצויינת ומשחק משובח של בוגרי יורם לוינשטיין

    • נתי הגיב:

      הצגה מהממת. כמו אגרוף בבטן ומייד אחריו יד מלטפת וחמה מנסה להשכיח . מצוקה עמוקה והומור חריף, ללא פשרות מציבים לפנינו בבואה של מצב העולם, המדינה, העיר, הבית שלנו: כול העולם הגירה. הצגה כזו חייבת למצוא את מקומה על במה של תיאטרון ציבורי ולרוץ כדי שרבבות יצפו בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s