אקטיביזם תיאטרלי

על ההצגה 'ערבה' בבימוי דלית מילשטיין, תיאטרון 'נוצר'

מאת: יאשה קריגר

"המושג תיאטרון פרינג' קיבל בשנים האחרונות קונוטאציה שאני מאוד לא אוהבת", אומרת לי דלית מילשטיין בשיחה לאחר ההצגה "ערבה", אותה ביימה. "אני מעדיפה את ההגדרה תיאטרון אלטרנטיבי". אני מתפתה לשאול מה ההבדל. אבל אני לא שואל כי אני מרגיש שזה נושא לשיחה ארוכה יותר שלמילשטיין בודאי יהיה הרבה מה לומר במהלכה. ולי יש רק כמה דקות, סיגריה או שתיים, שיחה שבמהלכה, ממושבנו על חומת אבנים קטנה בחנייה של תיאטרון "נוצר", מילשטיין מפקדת על צוות הפירוק של ההצגה. ונראה שיש כאן הרבה מה לפרק.

הבית החדש של התיאטרון הוא האנגר של כמה עשרות מטרים באיזור התעשיה של בת-ים. במהלך השעתיים של "ערבה" המטרים האלה מתמלאים בתאורה מחושבת, בוידיאו, בסאונד חי של להקה (שנמצאת על גשר תלוי), בציוד תעשייתי כבד המדמה מכונת קידוח, ובשבעה שחקנים שמספרים סיפור. הסיפור, על-פי מחזהו של אהרון מגד, "הרחק בערבה", הוא סיפורם של חמישה גברים ושתי נשים באיזור קידוח בדרך לאילת, בניסיון נואש למצוא מים בלב השממה, רגע לאחר מלחמת השחרור. זהו סיפורם של אנשים שמנסים להיאחז במשהו, במישהו, גם כשמקנן בהם הספק, גם ברגעים בהם הם יודעים שהניסיון אבוד מראש. היאחזות היא העניין כאן, היאחזות שגובלת בטירוף.

מתוך ההצגה "ערבה". צילום: ניקול דה קסטרו

המחזה היה מלהיטי הבימה הראשונים, הוא הועלה ב-1951 תחת השם "בדרך לאילת", וכלל את הנבחרת הצעירה של הבימה דאז – מרים זהר, שלמה בר שביט, שמוליק סגל ומישה אשרוב. זהו מחזה שבוער מציונות, או יותר נכון מעיסוק באתיקה של הציונות – מתוקף העובדה שהוא נכתב מתי שהוא נכתב. בין קירות ההאנגר בבת-ים ובפרספקטיבה של זמן, הבערה הציונות הזאת מקבלת תהודה שונה, אלטרנטיבית, כפי שמגדירה מילשטיין את התיאטרון שהיא עושה.

"המחזה הזה שנכתב בימים אחרים, לתיאטרון שמדבר בשפה אחרת משלי ולקהל שהנרטיבים שלו לכאורה אחרים לחלוטין מאלה שלי, שאב את כל כולי לתוכו – כאילו דיבר את דבר הדור שלי ולחש לי בסוד על שורשי הניכור בינינו ובין הארץ הזאת שאני משתוקקת שתהיה מולדתי." כך כותבת מילשטיין בתכניה. ואכן, בהצגה ישנו עיסוק מובהק במולדת, בחוסר היכולת הפיזית והנפשית להרפות מן האדמה (על כך, בין היתר, זכתה ההצגה בציון לשבח בפרס היצירה הציונית לשנת 2012).

ההיאחזות בהצגה של תיאטרון "נוצר" מרובדת. ישנה ההיאחזות של הדמויות במחזה, היאחזותם של הגברים הדבקים (או האמורים לדבוק) במטרה והיאחזותן של הנשים באותם הגברים. ישנה גם היאחזות השחקנים וצוות ההצגה: שנתיים וחצי נמשך תהליך העבודה, במהלכו איבדו אחד מחברם, השחקן חיים חובה ז"ל. וישנה גם ההיאחזות של תיאטרון "נוצר" עצמו, היאחזות תיאטרלית בדרום בת-ים, מונהגת בידי מילשטיין וחבריה להנהלת התיאטרון. "אני אקזיסטנציאליסטית", היא אומרת, "סיזיפוס מגלגל את הסלע שלו במעלה ההר מתוך ידיעה ברורה שהוא יצטרך לסחוב אותו שוב ושוב מלמטה. אבל במטרה הזו הוא נאחז ומתוך הידיעה הזאת הוא צוחק. המאבק הוא הדרך ההכרחית של האמן." היא יודעת על מה היא מדברת.

את תיאטרון נוצר הקימה יחד עם אבישי מילשטיין (הקשר בין שמות המשפחה מקרי) ב-1991, כאשר התיאטרון העצמאי בישראל היה עוד בחיתוליו. לאורך השנים שיחקה, כתבה וביימה בתיאטרון, ומשנת 2004 היא מתפקדת כמנהלת האמנותית שלו. הרבה גלגולים ונדודים עברו על "נוצר" עד שמצא את משכנו הנכחי בבת-ים ב-2011. "פעלנו ביפו ולפני כן בכפר אז"ר. אבל באיזשהו שלב הבנתי שתיאטרון, ככוח משנה ומעצב מציאות, חייב לקרות בעיר. הוא חייב אנשים וקהילה. בפסטורליה של כפר אז"ר יכולנו לעשות הצגות ליערות וטראסות – וזה לא מספיק. תל אביב, לעומת זאת, לא מייצגת באמת מדגם של שום דבר, היא לא מיקרוקוסמוס. לכן חיפשנו עיר שלא מנותקת גאוגרפית מהמרכז אבל כן פריפריאלית. תיאטרון "נוצר" הוא לא תיאטרון שקל לממסד לחבק. אני מתכוונת לתפיסה הרווחת של תוצאה מיידית. היום רוצים הכל מהר, הכל עכשיו. לוקח להצגה שלוש-ארבע שנים על-מנת לחלחל, ליצור שינוי ולהשפיע."

מתוך ההצגה "ערבה". צילום: ניקול דה קסטרו

ואכן זהו הרושם שמתקבל בהצגה. השקעה לטווח ארוך. החל בדפי התכניה ואולם הכניסה שבו הקהל מוזמן להתכבד ביין ופירות יבשים, ועד עיצוב החלל (שכמותו לא מאפשר כמעט שום תיאטרון בארץ), נשקפת כאן ההשקעה, התכנון, הדקדוק, ואורך הרוח. ההצגה, כמו מושג הציונות עצמו, נשענת על כל המעלות הללו. וממש כמו הציונות היא לפרקים מקיימת ולפרקים מכזיבה. אפשר לומר שלעתים ההשקעה והתכנון הטכניים של ההצגה מאפילים על המתח הדרמתי, שאורך הרוח הרב ניכר יתר על המידה באורך ההצגה – אך מעבר לכל יש כאן ניסיון לתכנן ולדקדק, בשעה שבתיאטראות אחרים נזנח הניסיון הזה מזמן לטובת הצלחות-אינסטנט. במילים אחרות, יש כאן חזון, אקטיביזם תיאטרלי.

"אמני תיאטרון מתבכיינים היום יותר מדי", מסכמת מילשטיין, "לא שאין על מה – יש. אבל תמיד היה. אומרים לי שהיום זה אחרת. אבל זה לא אחרת. קשה היה בעבר וקשה היום. תמיד אפשר למצוא סיבות להתבכיין – אני מעדיפה לפעול".

.תיאטרון "נוצר", "ערבה", מאת אהרון מגד, בעיבוד ובימוי של דלית מילשטיין.

למועדי הצגות הבאות – אתר תיאטרון "נוצר"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 10, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s