איש אחד ואקדחים לו הרבה

על ההצגה "במערכה האחרונה" של תיאטרון קרוב

מאת: מור זומר

במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי מספרת את סיפור האמנות האבודה של התיאטרון. אנו פוגשים את ניקו ניתאי וחבורת שחקנים צעירים המקיפה אותו בעיצומן של חזרות על מחזה ששמו כשם המחזה בו אנו צופים; המחזה שבתוך המחזה מורכב ממקטעי מחזות של צ'כוב,מקטעים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לכאורה הימצאותו של אקדח; למעשה, המשותף ביניהם הוא הצער הקיומי שחווה מי שחוטא בעשיית דבר מה עבור אחרים. אותו צער עובר כחוט השני בין קטעי ההצגה, בין מחזותיו של צ'כוב ובין קטעי ה"מציאות" המתרחשים לכאורה מאחורי הקלעים, הוא הצער על התיאטרון מלא הרגש המתמוסס אל עולם המשחק המינורי של עידן הניו-מדיה, משחק שהוא עבודה לכל דבר, פרנסה ולא בהכרח אמנות.

המעטפת סביב כל זה היא המחזה בו אנחנו צופים, המבוסס באופן רלוונטי עד כאב על "שירת הברבור" של צ'כוב, סיפורו של שחקן תיאטרון בסוף דרכו. מבנה זה מעלה שאלה על סוף דרכו של התיאטרון וסמליו כאשר המומחז מתערב במציאות ולהיפך, אבל ניתאי אינו מקבל את הקץ הכפוי הזה; לעיתים קרובות נראה כי מכל הדמויות שעל הבמה הוא הצעיר ביותר בנפשו, ונראה כי הוא נלחם להזכיר לקהל האוהב כמה רגש והתרגשות עשוי התיאטרון להרעיף עלינו.

ההצגה מתחילה, באופן אירוני, ביריות. האקדח מופיע רק לאחר מכן: נושא אותו מאבטח צעיר המוצא את ניקו ישן בגטקעס על הבמה הנטושה. בתגובה לאמרה הידועה המיוחסת לצ'כוב בנוגע לאקדח המופיע במערכה הראשונה, עונה המאבטח כי האקדח שלו משמש "רק למקרי חירום"; "אני מקרה חירום", עונה ניתאי בייאוש מתרעם. כבר בן 80, מתוכן 60 בתיאטרון (אומרת הביוגרפיה שלו), ועדיין מתפלש באורות הבמה, עדיין זקוק לקהל. בעולם של ניו-מדיה הופך שחקן התיאטרון למעין יצור תלוש שעולם המושגים שלו אינו מובן עוד. לחשן, מנסה ניקו להסביר, היה מי שלחש לשחקנים את הטקסט במידה ופרח מזיכרונם תוך כדי הצגה; הוא עצמו מתפקד כלחשן מסוג אחר, מתערב בסצינה ומעיר הערות מיואשות ואופטימיות בעת ובעונה אחת על אופיו של העולם, על דמויותיו המיוסרות של צ'כוב ועל האפשרות לתקן את העולם השבור שסביבו.

וכל זה מתרחש בהיעדר במה "אמיתית”. הכיסאות בתיאטרון קרוב אכן קרובים, הם ניצבים ממש בפניהם של השחקנים מבלי שתהא מחיצה בין המתרחש על הבמה ובין הצופים. "הקיר הרביעי" נעשה דק כמו הווילונות השקופים המכסים-חושפים את מאחורי הקלעים בצדה הפנימי של הבמה. החלל הבימתי כמעט חסר גבולות: המאבטח מגיע מירכתי הבמה, וברגעים מסוימים יושב ניקו ממש בתוך הקהל, בשורה הראשונה. כך, כפי שבמחזה בו אנו צופים מתערבת המציאות בהצגה, אנו עדים להתערבותה של ההצגה בחיינו שלנו: היא פורצת דרך הבמה ומגיעה ממש אלינו.

הרעיון לאגד את כל האקדחים האלה לכדי יצירה שלמה יוצר מועקה גדולה, כדור גדול של צער המטפס במעלה הגרון; הדמויות מוכות היגון של צ'כוב מוצגות ברגעים הכעורים ביותר שלהן, וללא הקשר סיפורי כמעט בלתי אפשרי לפתח כלפיהם אמפתיה. ובכל זאת, אנחנו מתמלאים אמפתיה: אמפתיה כלפי ניקו ניתאי, שנותר נטוש באמנותו; אמפתיה כלפי התיאטרון, שהוא דמות בהצגה, מיוסרת לא פחות מהאקדחים של צ'כוב; אמפתיה כלפי צ'כוב עצמו, שנתן חיים לכל העצובים והעזובים האלה.

אם אנחנו שחקנים, אנו מרגישים שמדברים עלינו. אם אנו שוחרי תיאטרון, אנו מרגישים שמדברים אלינו.  זה לא תיאטרון, זה מטא-תיאטרון, תיאטרון לשחקנים ולאנשי במה. זה כוחו וזו חולשתו: על השחקנים הצעירים ליצור הפרדה מסוימת בין הדמויות המשוחקות בהצגה שבתוך ההצגה ובין הדמויות שלהם-עצמם, המרכיבות את סיפור המסגרת. כתוצאה מכך, המשחק בהצגה שבתוך ההצגה מוגזם יותר, לעתים אף מצועצע, בעוד דמויותיהם ה"אמיתיות", מביעות רגש באופן טבעי יותר. ובכל זאת איננו מזדהים עם דמויותיהם ה"אמיתיות" משום שהן מנוגדות לתפיסת התיאטרון הערכית של ניתאי. מבחינת השחקנים הצעירים הללו פסגת השאיפות היא פרנסה, ולא האמנות הטמונה במשחק.

האורות כבים, כל השחקנים הצעירים עוזבים את הבמה, יש להם לאן לחזור. רק איש התיאטרון המזוקן, פרוע השיער, נשאר לבדו בינות לחלקי התפאורה. לו אין לאן לחזור, הבמה היא ביתו.

תנו לו את הכבוד ובואו לבקרו על הבמה הזו.