ביקורת על ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים"
מאת: אנה מינייב
לעיתים מופיע שחקן על במה ופתאום נוצר חיבור לאדם שמאחורי הדמות, מן התמזגות טבעית המשאירה את חותמה ימים לאחר הצפייה בהצגה. אלון אופיר הוא השחקן הזה, האדם הזה, שעושה שילוב מנצח בין מציאות לאמנות, אינו מתפשר בבחירת המחזות אותם הוא מעלה על הבמה ועוסק בנושא קרוב לליבו בו הוא ושאר השחקנים בקבוצה זוכים לדבר על האמת שלהם ולהתמודד עם סטיגמות וארונות סגורים.
את ההצגה "סיפור אהבה בשלושה חלקים" העלתה קבוצת "תהל" אשר חלק מחבריה שייכים לקהילת הלהט"ב וחלקם סטרייטים. המשותף ביניהם הוא הצורך והרצון העז לגעת בתכנים שלא ניתן לפגוש בתיאטרון הרפרטוארי, כנראה מהסיבה שעבור הממסד שלנו "הומו" היא עדיין מילה גסה. זהו התיאטרון ההומו-לסבי הראשון בארץ וכולו מונע מאג'נדה מובהקת אשר נותנת במה לקהילה שמרגישה שאין לה מספיק מקום להביע עצמה בנוף התרבותי בארץ, כל חבריו הם בוגרי בית צבי והם חלק מהפרויקט המבורך הזה בהתנדבות מלאה.
אלון אופיר, אשר גם ביים את ההצגה וגם משחק בה בתפקיד הראשי, שבה את ליבי מהרגע הראשון שבו הוא פנה לקהל לבוש בשמלה ארוכה, מלא ביטחון ומוכן לחשוף. לאורך ההצגה הרגשתי כאילו הוא לא משחק דמות שלמד להכיר לאורך תהליך החזרות, אלא הוא מספר לנו את סיפור חייו, מנסה להכניס אותנו- הקהל- לנבכי בדידותו ולגרום לנו לרצות לאמץ אותו לחיקנו ופשוט להרגיש את כאבו. אופיר, עטור ההצלחות הבימתיות והפרסים עבור עבודותיו בתיאטרון, יצר כאן מסגרת מנותקת לחלוטין ממה שמצופה ממנו לעשות כאשר צריך להעלות הצגה עם תוכן שמיועד לקהל הרחב ברחבי הארץ, בתפקידו כגבר הומו נשי הוא משחרר את הרסן ולא חוסך באמצעים שנועדו להציג תמונה שרבים מאיתנו מתעקשים לא לראות.
הצגה זו עלתה לפני פחות משנה ולכבוד חודש הגאווה הם עלו למספר הצגות בתיאטרון הספרייה, שם ישנה חשיפה לקהל מגוון, לא בהכרח תל אביבי "משוחרר" וברובו מבוגר. בתום ההפסקה מחצית מהקהל שישב באולם לא חזר. אין לי את הזכות לשפוט אף אדם וגם לא את הזכות להעלות ספקולציות שאין להן הוכחה מובהקת, אבל, אני באמת לא מאמינה שהעזיבה ההמונית הזאת היא יד המקרה. בשנת 2012, במאה ה- 21, ישנם עדין אנשים שעבורם שני גברים מתנשקים זה "מוקצה", וגבר שמדבר בגוף נקבה ובקול נשי זאת שערורייה, ועוד לא דיברנו על אהבה בין גברים או בין נשים, על זוגיות, על הורות, על אנושיות.
המחזה מאת הרווי פיירשטין נכתב בשנת 1983 והועלה לראשונה בברודווי בתקופה שהנושא ההומוסקסואלי לא היה נתון לדיון ובטח שלא להתמודדות עימו, הוא עורר את השיח הציבורי וגרם להתעוררות חברתית וליצירות רבות שעוסקות בנושא הטעון הזה. המחזה עוסק בארנולד (אלון אופיר) – הומו יהודי אמריקאי מזדקן שעובד כדראג קווין במועדון, גבר עם גינונים נשיים וצורת דיבור בוטה שנפלתי בקסמיו מהרגע הראשון. הסיפור עוקב אחר חייו בהם הוא מתמודד עם יחסים זוגיים ומשפחתיים, עם משברים ובעיקר עם בדידות הנגזרת על אדם שדרכו שונה מהנורמה המקובלת בחברה. הוא מכיר את אד (אושרי סהר) אשר מעניק לו כמה חודשי אהבה ובורח לזרועותיה של אישה (סיון קרצ'נר) בכדי לא להרגיש שונה ומנודה, אך למרות מאמציו הוא איננו מצליח לחיות כמו סטרייט לאורך זמן. לאחר הפרידה מאד, ארנולד מכיר את אלאן (גיל וייס), בחור צעיר שהופך עבורו למשפחה חמה ולבסוף נרצח על ידי ילדים בגלל היותו הומו. לאורך השנים מתמודד ארנולד עם כל כך הרבה כאב שנגזר עליו ובסופו של יום כל רצונו הוא באהבה, להיות אוהב ונאהב, תחושה שמעסיקה את כולנו בלי קשר לנטייתנו המינית. אחרי שאיבד את אלאן מחליט ארנולד לאמץ ילד (אביהוד תדהר), בחור הומו בן 16 שעבר חיים לא קלים, בכדי לתת לו בית וחינוך ובעיקר אהבה והבנה. הילד מתאקלם נהדר אך אורח חיי ארנולד משפיע על אמו (אידה ווינברג) שמתעמתת איתו בכעס גדול ומטיחה בו את כל תסכולה מעצם היותו הבן הסורר.
אני מרשה לעצמי לכתוב כאן ספויילרים מכיוון שהחשיבות של ההצגה זאת היא קודם כל בנושא- בטאבו הזה, שכאילו כבר נכנס לחברה והתקבל איכשהו בין ה"נורמטיביים", ובכל זאת לא עד הסוף, לא באמת. זה לא רק הקהל שיצא ולא חזר, אלא התחושה שכאן בארץ גם אם אתה "גיי" רצוי שתשמור על פרופיל נמוך, תישאר מעודן, חלילה אל תיתן דרור למי שאתה מבפנים. זה לא קל להיות הומוסקסואל, לנצח להיות נידון לביקורת, ללגלוג, לפחד ובעיקר לבדידות.
מתוקף תפקידי עלי לציין כי היו רגעים בהצגה, שאורכה שעתיים וחצי, בהם חשתי שבעה מהמתרחש לנגד עיני, בעיקר בגלל שהרגשתי שאני צופה בהצגה רפרטוארית עם תכנים "אסורים". בחירות הבמאי היו לעיתים צפויות מדי, היה לי קשה להישאר מרותקת לאורך זמן וחשתי צורך להישאר במסע החיים שלהם ללא מניירות שהתבטאו במיזנסצנות, מעברים מוזיקליים וניסיון ל"האכיל בכפית" בכדי לא לפספס את כל הרגשות העצומים שהמחזה הזה מביא איתו מלכתחילה. רוב הזמן, המשחק היה טוב. אלון אופיר בתפקיד חייו שדמעותיו הכנות בקצה עיניו מלאות התשוקה ריגשו אותי כל פעם מחדש, אושרי סהר החינני והרגיש, סיון קרצ'נר בתפקיד האישה שמתפשרת על עצמה בגלל אותן סיבות בדיוק כמו הגברים במחזה, אלאן הדוגמן שמראהו קצת האפיל עליו ואידה ווינברג- שחקנית חזקה שגרמה לי בתחילה להירתע ולבסוף להתעצבן, וזה דבר מאוד מוערך בעיני.
אבל הכי חשוב ביצירה זה האמת ואת האמת שלהם חברי הקבוצה הצליחו להעביר בצורה מדויקת ונוגעת ללב ועל כך אני מורידה בפניהם את הכובע. הכוח שלהם טמון לא רק בכישרון הגדול של כל אחד ואחת מהם, אלא גם ביכולת לישיר מבט לקהל ולומר: מי שאני לא ניתן לשינוי בגלל החסכים החברתיים שלכם, תקבלו אותי באהבה ותנו לי לחיות את חיי בגאווה.
כרגע לא ידועים לי תאריכים נוספים, ממליצה בחום לעקוב אחר ההצגה, להגיע, לראות ולתמוך.