על נעלי עקב, חזון גאווה ואהבה

ראיון עם טליק ניניו, מייסד ובמאי האנסמבל הגאה

מאת: כלנית בר-און

נפתח בוידוי קטן, בכל פעם שליבי נקרע לגזרים על ידי גבר מסוקס כזה או אחר, אני מרימה עיניי לשמיים ושואלת את אלוהים מדוע לא עשני לסבית. הרי זה נראה הרבה יותר פשוט. שתי נשים, קונות בגדים, רואות קומדיות רומנטיות בטלוויזיה, לא נרדמות עד שהן לא פותרות את כל הבעיות, בעלות תחומי עניין משותפים ולא זורקות תחתונים מלוכלכים בכל פינה בבית, אז למה לי לעזאזל לקשור את עצמי למישהו שלעולם לא יבין את נפשה המסובכת של האישה?

אז כשנקרתה בפניי ההזדמנות לשוחח עם טליק ניניו, מייסד האנסמבל הגאה, חשבתי שאולי אז אוכל לפתור לעצמי את אותה שאלה נצחית.

טליק, בן 39, מתגורר בחולון, ועומד לעבור להרצליה בעוד חודש נוכח העובדה שהוא הופך להיות אבא, כדי להתקרב גיאוגרפית לבתו ולשותפתו להורות. הוא בוגר "בית צבי" ובעל תואר ראשון מסמינר הקיבוצים בבימוי והוראת תיאטרון. כשסיים את בית צבי שיחק במעט הצגות ילדים ועבר לבימוי. כיום אחראי להפקת מופעי סיום של 30 בתי ספר תיכוניים, בימוי הצגות ילדים ובימוי בבתי ספר למשחק. כמו כן, הוא אחראי ללהקות נוער, בהן בין היתר גם על להקת הנוער הגאה "הכוכבים של איגי".

כשטליק מספר לי את קורות חייו בקצרה, הוא מתחיל בכך שאומר: "אצלי התיאטרון הוא כלל לא המטרה, הוא האמצעי לעשיית הבדל, להעצמה. "הכוכבים של איגי" שינו חיים של אנשים, שינו תפישות.

אחרי שהלהקה התפרקה, לפני כשנתיים, הקים טליק את "האנסמבל הגאה", חבורה של שחקנים חובבים אך מתנהלים במקצועיות רבה, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהמטרה היא לתת במה, לאפשר לחברי הקהילה לבטא את עצמם דרך הכלי הזה שנקרא תיאטרון. לאנסמבל יש מחזאית, רותם ברוכין, שכתבה שני מחזות.  האחד, "פרפר, לב, קפה",  קומדיה רומנטית שעוסקת באתר היכרויות ו"פרפר, לב, קפה" אלו מסמלים את האייקונים באתר על פיהם בוחרים מה אתה מחפש – סטוץ, אהבה או דייט בהתאם. ההצגה מראה את התהליך ששלושת הגיבורים עוברים, ומנסים לענות על השאלה האם באמת ניתן לחיות בזוגיות שתימשך לנצח, כשהתשובה היא די פסימית.

למה?

"בגלל הסטטיסטיקה, בגלל המציאות ובגלל שאני הייתי בתקופה של חוסר אמונה."

המחזה האחרון של האנסמבל, "אפשר לרפא את זה", שגם נכתב על ידי רותם ברוכין, מספר על חבורת צעירים שנמצאת במוסד טיפולי, בו הם מקבלים את כדור "הריברסטין" במשך חצי שנה, כדור שאמור להפוך את הנטייה המינית שלהם. אם המחזה הראשון היה קומדיה רומנטית אז ההצגה הנוכחית היא טרגדיה.

הקבוצה נפגשת פעם בשבוע במשך ארבע וחצי שעות לשיעורי פיתוח קול, תנועה ומשחק.

איך הם מתקבלים לאנסמבל?

"מגיעים לאודישן בשירה ומשחק."

הם חייבים להיות הומואים ולסביות?

"לא, בקבוצה יש גם שתי סטרייטיות, אבל זה ברור לחלוטין שלמרות שאין תנאי קבלה כזה אך באופן טבעי מגיעים חבר'ה של הקהילה. אנחנו לא מנסים להתבדל. ההגדרה של אנסמבל גאה הוא לא בהרכב או ביוצרים. אולי יש העדפה מתקנת אך הייחודיות היא שהתכנים בהם האנסמבל נוגע שייכים לעולם התוכן של הקהילה הגאה."

למה כל כך חשוב לך לעסוק בנושא הזה?

"אין מספיק. יש צורך, יש דרישה מהשטח ואין גוף שמספק את זה.

אם אני היום יושב בבית ומזפזפ בין הערוצים ובערוץ אחד יש סרט שמדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנטית שלו וממשיך לזפזפ ורואה שיש סרט המדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנט שלו, באופן טבעי אני אשאר שם כי זה מעולם התוכן שלי ומעניין אותי לדעת לאן זה יתקדם. אין הצגות תיאטרון שעוסקות בעולם התוכן שלנו. בתיאטרון הרפרטוארי מעלים פעם בשנתיים מחזה שולי וקיקיוני שעוסק בזה ובקהילה שלנו יש צורך ואין, פשוט אין. הקולנוע יותר מפותח ומגיע מכל העולם ולכן יש בנמצא אך בתיאטרון ממש לא. אין את האומץ, אין התעוזה, לא מוכנים להשקיע את הכסף ויותר מהכול שחקני תיאטרון בעיקר מפחדים לשחק תפקיד כזה לעומת הקולנוע, שם זה הפך להיות טרנדי לשחק תפקיד של הומו או לסבית. מה שמצחיק הוא שרוב השחקנים ההומואים והלסביות מפחדים להכניס את עצמם לתוך המשבצת הזו כי זה יגביל אותם בטייפקאסט ובליהוק העתידי. מה שלא יגביל זמר כמו עברי לידר או קורין אלאל, אבל זה כן יפריע לשחקן או שחקנית לקבל תפקיד אחרי שזוהו עם הקהילה."

למה?

"השאלה הזו לא צריכה להיות מופנית אליי אלא לחברה הישראלית, למלהקים ולמנהלי התיאטראות.

שחקן תיאטרון שיוצא מהארון לא יהיה אמין בתור מאהב לטיני. אולי יש בזה היגיון, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל אם זה ככה בבקשה, לא צריך, בואו לתיאטרון שלנו."

אתה מחוץ לארון?

"כן, לגמרי. אפילו כשאני עובד עם בני נוער ולמרות שאין מקום להכניס את החיים האישיים שלי ברור לי שהם יודעים שאני הומו. היה מצעד של המשפיעים על הקהילה ואני זכיתי במקום הארבעים כך שרק צריך לעשות "גוגל" עם השם שלי כדי לדעת מהו העיסוק שלי ובמה אני מאמין."

אני חייבת להגיד שאני קצת מבולבלת, אני לא ממש מבינה את הצורך והרי זו רק העדפה מינית.

"ההעדפה המינית זה כבר מזמן לא רק העדפה מינית. זו לא רק נטייה מינית אלא אורח חיים. זה כבר לא רק את מי אני אוהב במיטה, אלא מקומות בילוי, מוסיקה, ספרות, חברים, קולנוע. הרבה דברים מעבר לנטייה שלי והכול קשור לסוג ההתמודדות איתה אני צריך להתמודד. הכול מתחיל מהעובדה שאנחנו עדיין מיעוט וכנראה נמשיך להיות מיעוט ולא סתם מיעוט, אלא מיעוט מופלה. מופלה מבחינת החוק: עדיין לא מקבלים את תרומות הדם שלנו, אנחנו לא יכולים להתחתן, אנחנו לא יכולים לקחת משכנתא ביחד כזוגות צעירים, וכל הפוליטיקאים שקראו נגד הרצח בבר נוער עדיין מצביעים נגד החוקים הקשורים אלינו וכמובן שזה משפיע מבחינה חברתית. הרבה זוגות לא יעברו לגור ביחד כי הם לא רוצים לספר להורים שלהם. זה שאני חי בחופש מוחלט, ומצאתי את הפתרונות שלי להורות, זה עדיין לא אומר שהמצב שלנו טוב. בכל בית ספר אליו אני מגיע אני שומע את המילים "הומו" ו"לסבית" כקללה.

בשורה התחתונה כשסבתא באה לשאול את הנכד 'מה עם חברה?', לא יהיה לו קל להגיד לה שלא תהיה לו חברה כי הוא הומו. מה שאומר שזה עדיין לא מקובל מבחינה חברתית ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו מקומות בילוי משלנו, מוסדות משלנו וכן, גם את התיאטרון שלנו והאמירה שלנו. ההצגה "אפשר לרפא את זה" אומרת שאנחנו מבינים את הדילמה, אם לקחת את הכדור או לא, אם לצאת או לא ולסטרייטים שבאים לראות את ההצגה, וישנם הרבה כאלו שבאים, אנו מראים וחושפים את הכאב ואת הקושי. ככה התיאטרון הזה יכול לשנות דעת קהל."

עם אילו בעיות אתה מתמודד באנסמבל? הרי אלו לא בני נוער.

"אלו לא בני נוער, חלקם מוכרים בקהילה, חלקם פעילים בקהילה, הם כבר חיו או חיים בתוך זוגיות. הקבוצה מונה חמישה עשר אנשים ויש עוד ספיחים שכבר עזבו וחוזרים לעזור בכל פעם. הם מגיעים מכל חלקי הארץ. עצם ההתמודדות שונה כי אין שאלה והתלבטות. למרות שיציאה מהארון זהו תהליך שנמשך לאורך כל החיים, תמיד יש את השאלה: כמה לספר וכמה לשתף. והאנסמבל משמש מקום מפגש חברתי. מה שיפה באנסמבל זו העובדה שכולם עושים הכול, לכל אחד יש תפקיד, מתלבושות ועד מוסיקה, תחומי אחריות רבים ונישות שונות וזו באמת עבודת אנסמבל כשבסופו של דבר יש במאי שצריך להחליט וזה מוסכם ומקובל שזה כך."

מתוך ההצגה "אפשר לרפא את זה"

אתה אוהב את זה? מבין כל העיסוקים שלך, היית אומר שזהו החשוב ביותר?

"האנסמבל הגאה הוא סוג של ספינת דגל. אני עושה המון דברים ומתפרנס מהם בלי עין הרע, והאנסמבל הגאה, כמובן שעושים אותו כמעט בהתנדבות ועדיין משקיע בהם המון שעות, אבל אני אוהב להיות עם החבורה המופלאה הזו. אני יכול להגיע בסוף יום שבוז ועייף והם מיד ירימו אותי. הם גם כאלו מקצוענים, ובכל הפקה מקצועית שעשיתי לא ראיתי כאלו אנשים אחראים ורציניים. ההצגה היא של כל אחד מאיתנו, שותפות אמיתית, חזון משותף, אהבה גדולה ויחסים חבריים וכמו משפחה גם ריבים וצעקות לעומת חיבוקים ונישוקים."

כל כמה זמן אתם מופיעים?

"אנחנו מופיעים במרכז הגאה שמקצה לנו כמה ערבים בחודש, בהם אנו נותנים את ההצגות שלנו."

לקחתם חלק פעיל במצעד?

"כן, הקבוצה הדפיסה חולצות ועליהן רשום "אפשר לרפא את זה" בנוסף לברקוד שכל מי שצילם אותו נשלח ללינק של ההצגה בפייסבוק."

איך היה לך המצעד?

"היה מדהים, אחד המרשימים שנעשו בעיר."

למה?

"הוא היה מאוד גדול, הרבה מאוד משתתפים, הפגנת כוח, עוצמה. הנתונים אומרים שהיו שם 20,000 משתתפים, מה שבטוח עושה טוב למדינה ברמה הכלכלית ויחסי ציבור. אני מאוד אשמח שהעיר תעשה שירות לקהילה הגאה בכל העולם."

אז אתם גאים ועושים פה דבר מדהים בעיני, אבל עדיין, לפני שהעליתם את ההצגה עשית תרגיל בקבוצה עם סוכריות m&m  ונתת להם אפשרות לקחת כדור שישנה את הנטייה המינית שלהם וחלק מהקבוצה שקלה את האופציה. איך אתה מסביר את זה?

"את ההצגה הנוכחית הגיתי עם שרון כהן שראה את "פרפר לב קפה", מאוד התלהב ורצה לקחת חלק בהצגה הבאה. אני הייתי בתקופה של שיברון לב, אחרי רצף של פרידות, תקופה קשה בה איבדתי אמונה בזוגיות ובקהילה שלנו ולקחתי את זה מאוד רחוק. פתאום חזרתי 20 שנה אחורה לגיל עשרים כשיצאתי מהארון והבנתי כמה קשה להיות הומו. זה היה לי מוזר כי תמיד הייתי זה שנושא דגלים ונלחם ופתאום החלה רגרסיה וזה הביא אותי לעניין הזה שאומר שבואו ניפטר מכל הקלישאות האלו. הרבה יותר קל להיות סטרייט. לנו הרבה יותר קשה, אנחנו מיעוט מופלה, מה שהוביל אותי לרעיון הזה של עולם בו ניתן להחליט ולקבוע נטייה מינית."

איך העובדה שאתם מיעוט מופלה קשורה לעובדה שקשה בתוך זוגיות? לכולם קשה בתוך זוגיות, זוגיות זה דבר קשה.

"סטטיסטיקה פשוטה. זה נכון שגם בעולם הסטרייטי רודפים אחרי אהבה וזוגיות, וזה נכון שמודל החתונה פשט את הרגל, אבל עדיין יש בקרב סטרייטים יותר כאלה שנמצאים בזוגיות מאשר אצל ההומואים. הסצנה של המועדונים, כולם רוצים זוגיות, כולם רוצים אהבה אבל אף אחד לא באמת נמצא שם וגם אלו שנמצאים שם לא נמצאים שם בפרק א' או ב' של החיים שלהם אלא בפרק ז' כי זה פשוט לא מחזיק. זו גם בעיה של החברה, לא באמת עושים מאמץ להישאר בזוגיות. מה נסגר איתנו, תאהבו, תתמודדו, או שתשנו את המודל אם אתם כל כך רוצים להיות ביחד. בואו נמציא מודל אחר, שונה מזה של הסטרייטים, כזה שמתאים לנו. הייתי במספר מערכות יחסים, וכל אחת מהן, חשבתי שתימשך לנצח וגם כשזה נגמר. בואי נגיד שההורים שלי לא עטו על זה, לא ניסו לעזור ולבדוק איך אפשר לאפשר לזוגיות הזו להתקיים, מה שהיה שונה לחלוטין אם חס וחלילה אחד האחים שלי היה מודיע פתאום על פרידה או גירושין. החברה מוותרת, גם אנחנו מוותרים."

אז בפעם הבאה שאני מתוסכלת מגברים לא מיד לומר, הלוואי והייתי לסבית? זה תמיד נראה לי הרבה יותר פשוט.

"נכון, יש ייחודיות באורח חיים דומה, בעולם ששייך רק לגברים או רק לנשים.  הכול זורם הרבה יותר בקלות, אין חפירות אבל יש המון אגו. וכן, אני מבין שאני מדבר עכשיו באופן מאוד סטריאוטיפי ויש פה איזשהו יתרון. לסטרייטים יש יתרון אחר כי החיבור נראה מאוד חזק, מערכת ויתורים חזקה שכזו שלא תמיד תקרה בעולם שלנו. אני מבין שאני יוצא פה נבער, אני יוצא מאוד סטריאוטיפי."

אבל אתם קצת מצדיקים את הסטריאוטיפ שלכם, לא? לפחות ממה שראיתי במצעד.

"תראי, זו שאלת מיליון הדולר. אין לי ספק שהמצעד חשוב ונחוץ ברמה של הצהרת כוונות ודעות ברמה הפוליטית וברמה החברתית. אנחנו דורשים מה שמגיע לנו. המצעד הוא במה, הקול שלנו נשמע. ישנם דוכני הסברה, חתונות שמתקיימות על המשאיות, שלטים של הורים שגאים בילדים שלהם, של קהילה דתית. הרבה כרזות ושלטים ויחסי ציבור ובנוסף יש עניין שלם של פורנוגרפיה ובאמת יש ויכוח אם צריך את זה או לא. השאלה היא מה אני רוצה לראות ולאן אני מכוון. זה לא העניין, זה לא העיקר, אז מה אם כמה גברים שמו חוטיני ונעלי עקב ועדיין אנחנו בסך הכול מנסים לעשות פה שינוי.

ולמי שמפריע לראות את נעלי העקב  או את הפרובוקציה שיבוא לראות את האנסמבל הגאה, שיבוא לראות תיאטרון גאה."

אז אם היה כדור כזה, לא היית לוקח אותו?

לא הייתי לוקח את הכדור, אני גאה להיות בדיוק במקום בו אני נמצא.

מעניין אם אני כן הייתי לוקחת…

האנסמבל הגאה יעלה עם ההצגה "אפשר לרפא את זה"במרכז הגאה שבגן מאיר בתאריכים 25.26.27/06 וכן בחודשים יולי ואוגוסט.

בימוי: טליק ניניו.

מחזה מאת: רותם ברוכין.

רעיון למחזה "אפשר לרפא את זה" – של טליק ניניו ושרון כהן.

במאי משנה: חיים פיליבה.

הדרכה קולית: בני נדלר.

תנועה וכוריאוגרפיה: עמית לוי ואוריה רון.

מנהל אדמיניסטרטיבי של האנסמבל: דקל נוי.