מאת: נועה בן ארי
שלשום, אני קם בבוקר ככה באיזי, לוקח נשימה עמוקה, משתעל שיעול של סבתא כי המקום לא מאוורר, הוונטה לא עובדת והחלון תקוע. פוקח עיניים בעצלתיים, אחת ועוד אחת ומה אני רואה? כלום. הִדביקו לי ישר על המצח, כמו אות קין, מודעה: "מוכרים אותי". מָזה???
"מוכרים אותי. ארון מעץ מלא. 5 דלתות, כולל אזור תליה ומגירות. מרווח מאוד ויציב. גובה- 2.50 מ', רוחב- 2.00 מ', עומק- 1.6 מ'." ככה לחשוף מידות של בן אדם? ככה לפרסם מידע אינטימי שחור על גבי לבן, לעיני הציבור הרחב? למזלי, יש לי גדול.. מקום אכסון, זאת אומרת.. "שמור היטב, כמו חדש." וואלה, תודה רבה, באמת. זורקים לי עצם. "שמור היטב" אומרים על כאלה שעבר זמנם אבל רוצים לצאת בסדר עם איזו מחמאה.
ככה אני צריך לגלות? עובדה מוגמרת. מה עם לבוא לדבר איתי? לא מגיעה לי שיחה אישית? כמה שנים אני כבר במוסד הזה? אה? רק מכיל ומכיל. בגדים, אביזרים, ריחות… שלא לדבר על סודות.. אלפי פריטים עברו אצלי במשך הזמן. גלימות ושמלות, מדים אמיתיים מתקופת המנדט הבריטי, כובעים, נעליים ,סוודרים וחולצות, פראקים של פעם וצווארונים שלובשים בנפרד מהבגד – דברים שאי אפשר לקנות בחנות. יצירות אומנות של ממש. כל אלה יחד מרכיבים את ההיסטוריה של התיאטרון, הזיכרונות שלו. זה לא הולך ברגל.
קחו לדוגמא את הכתר הזה. הכתר הזה עבר לא פחות משישה תפקידים שונים ושלושה דורות של שחקנים. הפקות מ"המלך ליר" של שייקספיר ועד "הנסיך צפרדע" של האחים גרים. יַשָב אצלי חלוק סטן מיוחד במינו ששימש שחקן ותיק, נקרא לו ש', לא רק בהצגה, אלא גם באופן פרטי. איך אני יודע? הוא נעלם בדרך מסתורית לסופ"ש, יחד עם מחוך מהמאה ה-17 ושוט מאסיבי וחזר עם ריח לא מוכר. אפטרשייב חריף כזה. נו, שוין. אני לא שופט. העיקר הבריאות. לפני שנתיים, הממונות עלי הכריזו על "משבר גרביים" כשגילו שחסרים לי עשרות זוגות מהמגירה התחתונה. השחקנים הממורמרים נאלצו להתחיל להביא את שלהם מהבית. רק אני יודע, של- ד' קיצצו במזונות והיא מוכרחה להלביש את הילדים לחורף. אני לא שופט, העיקר הבריאות. וכמה אוצרות אפשר, נגיד למצוא בתוך כיסים של חצאיות ומכנסיים.. טישו משומש, מספר טלפון על פתקית, שפתון נגד יובש, מטבעות של 10 אגורות, אקמול, קונדום שפג תוקפו- כל אחד, סיפור.
לפני חצי שעה יצאה מכאן לצהריים, מסדרת ארונות מקצועית. שכרו את שירותיה בכדי לארגן פה ולקדם עניינים. נתקפתי פאניקה. עצמתי עיניים והעמדתי פנים שאני ישֶן. שמעתי אותה מסתובבת כמו סביבון וממלמלת לעצמה: "איזה בלגאן, איזה בלגאן." היא פתחה אותי בדרמטיות: "וואו, מרשים! טוב, אני בטוחה שיש כאן המון דברים שלא באמת יחסרו לכם." היא מוציאה 2 קולבים. הממונה עליי נזעקת. "לא, לא, באלה אסור לגעת".
"חמודה", היא מחייכת. "לכל אחד מאיתנו יש שלדים בארון. גם לי. מגיע הזמן בחיים שצריך לפחות לאוורר. אחרת הם מעלים אבק. לא?"
ואני אומר: לאוורר זה בסדר… אבל למה אצלי?
מרתה יודעת 
נועלה אני במתח איום
הפעם לא ברור לי אם יש סוף טוב למחזה או לא….
בתחילה הזלתי דמעה… כמו בשיר על "קטר הקיטור הישן שעמד בתחנה והעלה עשן"…. ימכרו או אולי יחונו את האומלל וישאירו אותו עוד קצת…
אבל, הסוף לא ודאי בכלל…. "מכרו או לא מכרו? זאת השאלה!" כמו שכבר אמרו חכמים ממני…
וכאן, נועלה, השארת אותי בפה פעור….
שוב תודה על הפוסט ושבת שלום
אפשר לבוא לסדר גם אצלי?
🙂
שוב קמת נועה. שינסת מותנייך באומץ, בכישרון רב, בהתמדה, בחריצות, ביושר ללא פניות. ברגישות אמיתית לחפץ, ברוח נחשונית טהורה שאינה יודעת גבולות, ובעיקר באהבת האביזר והרהיט שנבראו בצלם ובחמלה כנה ואמיתית לתוגת הארון – והחלטת לעשות מעשה.
כשם שזה לא מכבר גילית לנו את סיפורה המעליב, קורע הלב של המראה בחדר ההלבשה. ולהבדיל, כשם שבזמנו תיארת באוזנינו את חוויותיה מעוררות האימה של במת התיאטרון, גם כאן את מתגלה במיטבך, ללא מורא וללא משוא פנים.
בלשון זהירה ומאופקת, כבולה בסד של פוסט קצר, צייקן במילותיו, את מגוללת בפנינו מסמך רהיטי מזעזע. מביאה את הסיפור הפרטי העגום של כל אחד ואחד. כמו תמיד, את פורשת בפנינו מציאות כואבת, כזו שלא הכרנו, נוגעת ללב ולעיתים אף מזעזעת בכנותה. מסוג הדברים שהיינו מעדיפים לא לראות ולא לדעת על קיומם. מן העובדות שהיינו רוצים להאמין שאינן מתרחשות במחוזותינו.
פעם נוספת, נועה, את חושפת בפנינו ללא כחל ושרק את פני הדברים כמות שהם. טפח אחר טפח את מציירת לנו את התמונות המזעזעות – בפוסט אחר פוסט, בעדינות וביד רגישה, מבלי להביך, מבלי לפגוע, תוך הקפדה יתרה על כבודם של האביזרים והרהיטים.
למן מבוכתה הנוראית של המראה הפרטית, המאוהבת, נפשה מצולקת בתמונות להן הייתה עדה בחדר ההלבשה… דרך עבדותה הנרצעת של הבמה הציבורית, הדוויה, נרמסת תדיר ברגל גסה ובוטשת… והיום תעודתו האישית העצובה, שוברת הלב ומעוררת הכלימה של ארון מזדקן.
אני חושב, נועה, שמגיעה לך תודה גדולה. תודה על שאת מביאה בפנינו עולם שממנו אנחנו בוחרים להתעלם. אני מאמין שבכך את מציבה מול עינינו מראה המשקפת אותנו עצמנו.
זה לא נוח, זה לא נעים… הלוואי ופני הדברים היו שונים… אבל אם לא נסיט מבטנו לצד ואם לא נתעלם ממה שאת מראה לנו, אולי כל פוסט יהיה כטיפה על סלע, כ"סנונית" לשינוי מבורך.
אין ספק שביקורי הבא באיקאה יעשה ברוח שונה לחלוטין מאשר בעבר.
תודה לך נועה.
יישר כוחך.
תבורכי.
גיל
נועה אהבתי מאוד! אההה והעיקר הבריאות 🙂
חו חה!
שוב צחקתי בקול רם. תודה לך.
נועה, תודה על הרגעים הקסומים, המצחיקים והחכמים שהענקת לי.
בכיף! קראת את כולם?