"אני שחקן, לא אייקון חברתי"

שיחה עם שחקן על הקושי בהיותו הומוסקסואל

מאת: כלנית בר-און

בכל פעם שאני שומעת שיר של עברי לידר, אני מנסה להבין אם הוא תירגם את השיר לאהבה בין גבר לאישה למרות שבפועל הוא כתב את זה מתוך רגשות אמיתיים לאיזה גבר שהיה מאוהב בו.

איך זה ייתכן שעברי לידר יצא מהארון כבר לפני כמה שנים ונראה שעדיין לא יצא שיר שלו שמספר על איזו מערכת יחסים ששברה את ליבו. האם אנחנו עדיין חיים בחברה כל כך צרה ומקובעת שזמר שכבר מזמן קבע את מעמדו לא יכול לשיר שיר שכזה ועדיין להיחשב כזמר מיינסטרים מצליח?

עכשיו, בואו ננסה להעביר את הדיון הזה לעולם הקולנוע. בואו ננסה להיזכר בסרט "יוסי וג'אגר" או "הבועה" שפרט לבמאי ולתסריטאי, אף אחד על סט הצילומים לא זכור כהומוסקסואל מוצהר, בטח לא יהודה לוי שנכון להיום חוזר כל לילה לזרועותיה של הזמרת הלאומית שלנו. ועדיין, הדבר נראה לנו טבעי מאוד ולגמרי אמין. באמת האמנו שיוסי אוהב את ג'אגר והבענו הזדהות גדולה עם כאבו כשג'אגר נהרג למרות שידענו  ששני השחקנים סטרייטים לחלוטין.

עכשיו בואו ננסה לדמיין סרט אהבה על מאהב לטיני שסוחף את אהובתו למסע בדרך להצעת נישואין מרגשת כשאת הגיבור מגלם שחקן הומוסקסואל מוצהר או שאולי העלמה הצעירה והענוגה שמסתכלת בעיניים מצועפות אל האהוב הנצחי שלה, חיה בשותפות עם אישה אחרת. תחשבו אם זה נראה לכם הגיוני ואמיתי.  ועכשיו, עכשיו, תנסו לשלוף מהראש, מבלי להיעזר בגוגל, בשמות שחקנים מוערכים ומצליחים בתעשיית הקולנוע או התיאטרון הישראלי, שידועים כחלק מקהילת הלהט"ב. אני לא הצלחתי, אולי אתם תצליחו.

אף פעם לא נתתי חשיבות גדולה לנטייתו המינית של האדם, ממש לא מעניין אותי עם מי כל אחד מכם מסיים את הלילה, כל עוד אני לא צריכה לשבת לצידכם ולהדליק נר וכל עוד אתם לא מתמזמזים לי מול העיניים כשאני בסך הכל מנסה לאכול משהו במסעדה בצהרי היום, אתם חופשיים להימשך למי שתרצו ומתי שתרצו. כל עוד מדובר במשהו חוקי כמובן.

אף פעם לא הבנתי את כל העיסוק הזה בנטייה מינית וזוגיות, שני מושגים מאוד אינטימיים בלקסיקון שלי ולכן גם לא הבנתי איך התקבצה לה קהילה שהמכנה המשותף שלה הוא העדפה מינית מסוימת. לכן, בשל היותי כתבת חוקרת, הצטרפתי למצעד הגאווה ביום שישי האחרון, תוך כדי שיחה עם שחקן שנקרא לו א'. א' הוא בוגר סטודיו למשחק בתל אביב, בן 29, שכעת עושה צעדים ראשונים בתיאטרון הרפרטוארי.

אנחנו מהלכים בין עשרות אלפי גאים מרחבי העולם (יש לציין שחלק מהמחזות היו לי קצת קשים לעיכול ) ומשוחחים על הא ועל דא ובין לבין גם על ההתעקשות שלו לשמור על המיניות שלו בתוך קופסא קטנה של נעליים כי למרות שבסביבה הקרובה שלו יודעים ולמרות שהוריו גאים בו ובזוגיות שלו הוא מעולם לא צעד במצעד הגאווה וגם עכשיו הוא עושה את זה מהצד כי הוא לא מוכן להראות שייכות ממשית .

"התעשייה בארץ כל כך מצומצמת ולא מפותחת ויש כל כך הרבה שחקנים וכל כך מעט יצירה, מעט מאוד הזדמנויות לשחקנים צעירים וזה נורא מפחיד להיכנס לתוך משבצת מקצועית שכזו כבר בהתחלה ולדעת שאולי לא תקבל תפקידים בגלל שאתה גיי."

א' ממשיך ומסביר לי תוך מונולוג משכנע שהייתי שולחת בשמחה לגל אוחובסקי: "קשה לבוא מנקודה נקייה וטהורה וקשה לדעת מי אני כשתווית הגיי תלויה לי על הראש. אני לא חושב שההעדפה המינית שלי קשורה ליכולות המשחק שלי. ההעדפה המינית שלי באה לידי ביטוי במיטה, בואו תראו מה יש לי להציע לכם על הבמה."

אני מקבלת את כל מה שא' אומר ומהנהנת בהסכמה ועדיין מתקשה עם הקונפילקט הזה של אדם שכל כך שלם עם המיניות שלו ועדיין מתעקש לא לשמש נציג של קהילה שהוא חלק ממנה.

"מה זה עוזר לי שאני גאה, מה זה נותן לי? את באמת חושבת שהמדינה תכיר בנו יום אחד כבני זוג לכל דבר? המדינה באמת תכיר במחאה שלנו? ממש לא, ולכן אני לא מוכן לסכן את הקריירה שלי שעדיין לא התחילה, רק כדי להילחם במלחמה שסביר להניח שלעולם לא ננצח בה במדינה הצרה הזו.

אני לא רוצה להיכנס למשבצת הספציפית הזו. אני רוצה להיות אמין וטהור מול הקהל שלי. אני לא רוצה להיות אייקון ולא רוצה לייצג שום מסגרת חברתית, אני עדיין לא יכול לייצג את עצמי, עדיין לא יודעים מי אני. אני לא מציג את הטקסטים שלי, אני צריך להיות נייטרלי. בחרתי במקצוע שבו עליי לשרת את הקהל ועם השנים אולי אוכל לבחור איזה קהל לשרת, אולי בעוד כמה שנים אוכל להציג את האמנות שלי, את היצירה שלי אבל כרגע אני במקום בוסרי ואני לא מוכן להיכנס למשבצת סטריאוטיפית שכזו."

סיפרתי לא' שאם היו מבקשים ממני כשחקנית לנשק שחקנית אחרת, סביר להניח שהיה לי קושי מסוים לעשות את זה, אבל הוא מיד ביטל את הטענה הזו והסביר שכשחקן הוא יגלם את הסטרייט הכי סטרייט שיש ואת הגיי הכי גיי שכתוב בטקסט, רק לא את הגיי שהוא.

"נישקתי גברים על הבמה ונישקתי נשים על הבמה. אני שחקן ואני עושה מה שמבקשים ממני, כל עוד זה לא פוגע בי. אני לא איבגי ואני לא אלון אבוטבול. אני לא בוחר טקסטים וכמעט בטוח שאגיד כן לכל תפקיד שיוצע לי כי אני בתהליך ואני מתפתח ואני גדל, אני צובר ניסיון ואני לומד מכל תפקיד ואני רוצה לפרוץ, אך כשחקן איכות ולא בשערים של "פנאי פלוס" או באייטמים של גיא פינס. המקצוע שלי הוא X  והאישיות שלי היאY  ואני בסך הכל רוצה שתהיה לי את הבחירה מתי להביא את האישיות שלי למקצוע.

לאורך המצעד, נראה שא' די נבוך מהמעמד. הוא לא מבין למה צריך לעשות כל כך הרבה פרובוקציה ואולי אפילו קצת פורנוגרפיה כדי להעביר איזשהו מסר חברתי ואומר שהמסרים החברתיים בהם הוא מאמין בכלל לא קשורים לחדר המיטות ולכן הוא לא מוכן להשתייך לקהילה. כששאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן, עניתי שברור ואני יודעת כבר איזו שמלה תהיה לי ואז הוא חזר והתחכם "את שואלת אותי כאדם או כאדם הומוסקסואל?", אני מסבירה ואומרת שבמדינת ישראל לי מותר להתחתן ולו אסור. הוא כועס כשאני אומרת את המילה "אסור" ואומר שמותר לו הכל . כשהוא ירצה להתחתן, ובמידה והמדינה לא תכיר בזה, אולי הוא פשוט יבחר לא לחיות פה יותר, כי הוא חי למען עצמו ולא למען אחרים.

"ההבדל בין מדינת תל אביב למדינת ישראל הוא עצום. תל אביב מייצגת מעון גאווה בינלאומי ומאידך המדינה לא מכירה בנישואים חד מיניים ועל הדגלים של הגאווה כתוב "תל אביב יפה גאה" ולא "מדינת ישראל גאה" ולכן אני לא צועד, אני לא חושב שזה יעזור. מסיבה קיבלתי, דגל קיבלתי, שבוע גאווה, מצעדים, בתי קפה, מועדונים, ועכשיו אני יכול לשיר "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי"? איזה בית ואיזה נעליים?"

המצעד מסתיים בחוף גורדון. מסיבה מטורפת על החוף עם המוני רוקדים ומבלים, דגלים, עקרונות וערכים שמלווים קהילה של אייקונים חברתיים שרוצים להתחתן בשקט, לקחת משכנתא בשקט, להביא ילדים בשקט אבל לא מוכנים להזדיין בשקט כי דפקו אותם מספיק.

א' ואני קנינו בירה והלכנו לשבת מול הים, ראינו את השקיעה וחלמנו בשקט על חיים שקטים לא בברלין, לא באמסטרדם אלא בתל אביב. כל אחד בביתו הקט עם בן זוגו, ילדים  ואולי אפילו כלב ואם אפשר גם עם פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2015.