איידס, הומוסקסואליות ורונלד רייגן

על מלאכים באמריקה

מאת: יאשה קריגר

"לואיס:     לא יאמן, הומו רפובליקני.

ג'ו:          סליחה?

לואיס:     שום דבר.

ג'ו:          אני לא… עזוב..

לואיס:     רפובליקני? לא רפובליקני?

ג'ו:         לא הומו. אני לא הומו.

לואיס:    טוב, לפעמים אפשר לדעת לפי איך שהבן-אדם נשמע. זאת אומרת אתה נשמע…

ג'ו:         כמו מה?

לואיס:    כמו רפובליקני.

ג'ו:         באמת? אני נשמע… כמו…?

לואיס:    מה? רפובליקני? או..? ואני?

ג'ו:        אתה מה?

לואיס:   נשמע כמו..

ג'ו:        כן… כמו… אני מבולבל.

לואיס:   כן. "

(מתוך 'מלאכים באמריקה', טוני קושנר)

בשבוע האחרון, מספיק היה ללכת רבע שעה בכמעט כל רחוב תל-אביבי על מנת להגיע למסקנה פשוטה: הומואים* כבר לא מתחבאים. מובן שזו מסקנה נחרצת מדי ונכונה חלקית בלבד. אבל היא בכל זאת עוברת בראש למראה מאות הדגלים המתנופפים ולמראה השטף האדיר של תיירות הגייז בארץ. עצם הפיכתה של 'בירת התרבות' של המדינה היהודית לבירת גייז עולמית הוא נושא שראוי להרחיב בו, אך כאן אסתפק בכך שאציין שזהו המצב – תל-אביב היא בירת גייז בקנה מידה עולמי. ועצם העובדה שישנו מושג כזה,  'בירת גייז', מצביע על כך שבכל זאת עברנו משהו ב-15-20 שנה האחרונות. אוכלוסית הלהט"ב כיום היא אוכלוסיה מזוהה, באופן שלא ניתן להתעלם ממנה. יש לה כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. זה כמובן לא אומר שהכל דבש ושגופתו של הרווי מילק יכולה לנוח על זרי דפנה. תהליך ההפתחות עדיין מתבצע, במקומות שונים ובקצבים שונים. אבל בצורה בלתי ניתנת לערעור, הומואים והומואיוּת חדרו לשיח הציבורי ואפילו למקום די מרכזי בו. לפני חמישים שנה המושג "מגדר" (gender) לא אמר הרבה להרבה אנשים. היום זאת המחלקה באוניברסיטה שאפשר לתפוס בה הכי הרבה זיונים, אפילו יותר מבחוג לתיאטרון (אלא אם אתה לומד בבית-צבי).

אפשר לדבר על הרבה גורמים שהביאו ועדיין מביאים את המהפך הזה, אפשר לדבר על אינספור תהליכים במישור המיני, הפוליטי, הכלכלי והחברתי שהניעו ועודם מניעים את המהפכה ההומוסקסואלית. There will be no sexual revolution without a homosexual revolution"" אמר הבמאי הקנדי ברוס לה-ברוס – ובמובן מסוים הוא צדק. ולא רק במובן המיני. באספקטים שונים ומגוונים של החיים ניצבים ההומואים כקבוצת זירוז לתהליכים ולתמורות: אפשר לראות את זה בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית, בטכנולוגיה הדיגיטלית – וכמובן באמנות.

ואכן, כשם שמדברים על זה, כשם שההומוסקסואליות הפכה מתופעה שולית לשיח חברתי רחב – גם עושים את זה. עושים את זה בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובתיאטרון.

אחד המחזות פורצי הדרך שסלל את דרכו של הנושא המורכב של ההומוסקסואליות ללב התודעה הציבורית הוא 'מלאכים באמריקה' מאת טוני קושנר. המחזה נכתב בשנת 1987, סוף ימי מסך הברזל והשתוללות מגיפת האיידס, והוצג על במות ארה"ב ובעולם במהלך שנות התשעים. בשנת 2003 עובד לטלוויזיה והופק כסידרה בת 12 פרקים. למעשה כבר בתחילת שנות התשעים עלה הרעיון לעבד את המחזה לטלוויזיה, אלא שהקודקודים חששו, הציבור עוד לא היה בשל לטענתם. הסידרה הופקה על-ידי רשת HBO בתקציב ענק של 64 מיליון דולר וכיכבו בה, בין היתר, אל פאצ'ינו, מריל סטריפ ואמה תומפסון. אמנם המחזה זכה בפרס הטוני כבר בשנות התשעים, אך כאשר הסידרה זכתה ב-11 פרסי אמי וחמישה פרסי גלובוס הזהב, היה ברור לכולם: בינגו. ההומואים בפריים הטיים והם הולכים להישאר שם.

המחזה (למעשה מדובר בשני מחזות, או מחזה בשני חלקים) מספר את סיפורן של מספר דמויות שקורותיהן נקשרים זו בזו: פריור שגוסס מאיידס ובן זוגו היהודי לואיס שאינו יודע כיצד לתמודד עם הסיטואציה, ג'ו, צעיר מורמוני והומו בארון שנאלץ להתמודד עם הגילוי מול אשתו הרפר המכורה לואליום ומול אמו, ורוי – פוליטיקאי מבוגר ומושחת שגוסס גם הוא מאיידס. ויש גם מלאך באמריקה. מלאך שמתבונן על הדמויות, משוחח עמן ועוזר להן להתכונן לסוף העולם. באופן אירוני, זהו מלאך האיידס. זוהי הפעם הראשונה שמדברים על המחלה באופן פתוח וממצבים אותה כנקודת מפנה קריטית בהיסטוריה ההומוסקסואלית. וכמובן שהבסיס להתעסקות בתפנית ההיסטורית הזאת הוא בסיס פוליטי.

המחזה הציף את שאלות הטוב והרע, שאלת הבחירה הנכונה, שאלת החטא ועונשו לרמת המודעות, כמו כל מחזה טוב שנכתב עד אז, בעצם, אלא שהוא עשה את זה תוך כדי שימוש במאפייני התקופה הקונקרטית, תקופה קריטית בחיי קהילת הגייז בעולם – פרוץ מגפת האיידס באמצע שנות השמונים. הימים הם ימי ממשל רייגן הרפובליקני, השמרני, שניה לפני שחומת הברזל קורסת יחד עם חומת ברלין, כאשר באויר עומד ריח של סוף, של התגלות תקופה חדשה, מילניום חדש. ברגע הזה פרצה המגיפה המסתורית ובאופן אפוקליפטי יצרה הקשר חד וברור בין גייז לפוליטיקה אמריקנית. לא שההקשר לא היה קיים קודם – החל משנות השבעים ניסתה קהילת הגייז בארה"ב להשפיע על החוק האמריקני (ימי הרווי מילק), אלא שמשהו דשדש במקום. כמו שאומר רוי כהן, הפוליטיקאי המושחת במחזה: "הומוסקסואלים הם אלה שכבר חמש-עשרה שנה מנסים להעביר חוק מטומטם ולא מצליחים". בדיוק ברגע זה התחילה לפעפע בעולם המערבי המודעות לאיידס. ויחד אתה, באורח בלתי נמנע, לקהילת הגייז ולגייז בכלל. זה  מיצב כמובן את קהילת הגייז כמפיצי המחלה במדינות רבות  (לכולנו זכורה הסצנה ב'פרסיליה מלכת המדבר'  שבה מרססים הפועלים בדרום אוסטרליה על האוטובוס: aids fuckers go home!) ונדרשו מאמצים רבים, ועודם נדרשים, על-מנת להפריך את הדימוי של ההומואים כ'מפיצי מחלות' (וגם זה, אגב, נושא מורכב המזמין דיון בפני עצמו).

בכל אופן, מעז יצא גם מתוק. האיידס שימש, למעשה, כקטליזטור בכל הגוש המערבי להעלאת המודעות הקווירית. או במילים פשוטות יותר, ליציאה מהארון. יחד עם הפחד להיות מזוהה עם הנגיף, קרה גם תהליך הפוך. אם עד עכשיו לא דיברנו על מה מסתתר בגנים הציבוריים ובחצרות האחוריות של ארה"ב ואירופה, אפשר היה להעלים עין, להדחיק את העובדה שהבעל חוזר מאוחר מהעבודה, שהבן יוצא לטיולים ארוכים בפארק וכו', הרי שעכשיו אנשים התחילו למות באורח מסתורי. ואם אנשים מתים – זה אומר בפירוש שהתופעה קיימת, מין הומוסקסואלי חי וקיים והומואים הם אנשים אמיתיים שנמצאים בכל מקום, לא איזו תופעה שולית בחלקים הדקדנטיים של ערי הבירה. ואם הומואים קיימים בכל מקום – צריך לדבר על זה, צריך להבין שזה לא דבר רע כמו שלימדו אותנו, צריך אולי אפילו לשנות כמה חוקים ולתת להם זכויות שוות.

"לא התכוונתי לתת תשובה לבעיה במחזה. אני מקווה שאנשים שיראו את הסידרה, גם אם לא יצאו עם שאלות חדשות, לפחות ירגישו שהם לא היחידים ששואלים את אותן השאלות. ואז הם יחשבו שכנראה שיש מספיק אנשים ששואלים את השאלות האלו אם עשו על זה הצגה וסידרה. ואז כל אחד יכול להתווכח עם החברים שלו. אהבתי את זה, שנאתי את זה, אהבתי כשזה וזה קרה, הדבר הזה קרה בגלל שככה וככה. ובדיאלוג כזה כל אחד יכול לענות את התשובות שלו."   

(טוני קושנר בראיון על הסידרה 'מלאכים באמריקה')

ישנם מחזות המכוונים מלכתחילה לקהל יעד מסוים וספק אם יוכלו לומר דבר-מה בעל ערך לצופים שאינם נמנים עם אותו קהל יעד. 'מלאכים באמריקה' הוא מחזה מונומנטלי (נבחר לאחד מעשרת המחזות הטובים ביותר במאה ה-20) דווקא משום כך שהוא מדבר על עניינים שנוגעים לכולם, מבעד לפריזמה דקה שמעטים העזו לעשות בה שימוש עד אז. המחזה מדבר על ארה"ב והמדיניות הפוליטית שלה, על קפיטליזם, על בדידות ודיכאון כתוצרים הכרחיים של החיים המערביים – וכל זה על-ידי הצגת ההומוסקסואליות כתופעה רחבה ולגיטימית.

בארץ הועלה המחזה 'מלאכים באמריקה' מספר פעמים: לראשונה בשנת 1993 בתיאטרון הקאמרי, ובהמשך גם בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר-שבע. כמו כן הועלה המחזה בתיאטרון הספרייה-בית צבי.

בימים אלה מעלה קבוצת תהל (תיאטרון הומו-לסבי) את המחזה במרכז הגאה בגן מאיר.

 

* לאורך הכתבה השימוש במושג הרחב "הומואים" מתייחס לכלל אוכלוסית הלהט"ב – הומואים, לסביות, ביסקוסואלים וטרנסקסואלים.    

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 9, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s