מאת: נועה בן ארי
אוהב אותי, לא אוהב אותי. אוהב אותי, לא אוהב אותי. אוהב אותי. יש! ידעתי!! כבר שבוע ימים שהוא לא פה. שבוע מאז המפגש האחרון שלנו ואני כל כך מתגעגעת. טוב, הוא בהצגות חוץ, אין מה לעשות. גם לפריפריה מגיע ליהנות.
אנחנו מכירים כבר שלוש שנים, אבל עובדים יחד באופן רשמי – שנתיים. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו. הוא הציץ לתוך החדר בחטף, מלמל: 'יאללה, איפה השירותים פה?' ויצא. מאותו רגע ידעתי שחיי would never be the same again.
השעה 19:00 היא החלק האהוב עליי ביום. הוא נכנס תמיד בסערה, מדליק את האור, מסתובב אלי ודופק: 'hey, looking good baby!' החיוך שלו, הגומות שלו. איך הוא מישיר אליי מבט נוקב,חודר… נהיה לי חם.
חברה שלי, רותי, זו שתלויה ממש מולי, טוענת שאני סתם מדמיינת: "שום מבט ושום נעליים. את סתם אוכלת סרטים… הוא לא מסתכל אלייך אחרת. זו העבודה שלו. הוא שחקן. אלה אלופים בלעשות עיניים…" בסדר. לא מתרגשת ממנה. סתם ממורמרת… נשבר לה האף לפני כמה שבועות ומאז כמות העבודה אצלה פחתה. לא מסתכלים לכיוון שלה.. מה לעשות, מראה שנשברת זה מזל רע. התיאטרון מלא באמונות טפלות..
חוזרים ל-19:00 ומשהו. השחקן שלי, נקרא לו ש', מתחיל להתפשט. זורק את הבגדים שלו על הכיסא ותמיד הם גולשים לרצפה… והוא, לא שם לב. בלגניסט כזה.. ואני מנסה שלא להציץ, לתת לבן אדם את הפרטיות שלו, ולא כל כך מתאפקת. הוא כזה חתיך. קצת רזָה בזמן האחרון. טוב, זו בטח הדיאטת "נבט-חיטה" שהחברה הכונפה שלו הכניסה לו לראש. הוא מקרב אלי את ראשו, כמעט נצמד, ואני פוסחת על פעימה. הוא מתחיל בסבב פרצופים: כועס, מופתע, עצוב, מבסוט. את ה"מבסוט" אני הכי אוהבת. מוציא את הלשון, משחק עם הגבות. דופק על הכרס, עושה שרירים. 'אר יו טוקינג טו מי?' קלאסי.
"דווקא עליו נדלקת?? על השחקן הראשי, לא פחות.. מה לך ולו?" רותי ממשיכה לנאום לי.
– קודם כל, אמא שלי תמיד אמרה לי "DREAM BIG".
– מה זה, אמא שלך היתה גמדה?
– וחוץ מזה, אנחנו מאוד קרובים. איתי הוא נמצא במצבים הכי אינטימיים, הוא ממש חושף את עצמו. לא רק פיזית גופנית, גם נפשית. אני תמיד הראשונה שהוא פוגש כשהוא מגיע ואני האחרונה שהוא מביט בה לפני שהוא עוזב. מי הייתה לצידו לפני העלייה לבמה בפרמיירה של חייו? מי הייתה שם כשהוא קיבל את הבשורה על זכייתו בפרס התיאטרון? מי תמכה בו כשהיה מתוסכל כי לא הצליח לפענח דמות כמו שצריך? כן, שייקספיר זה לא דבר פשוט… במאים שיגעו אותו, או כשלא מצא את הגרביים והאיחור שכמעט וגרר קנס מהתיאטרון בגלל מצב החנייה בתל אביב?!… את כל שיחות הטלפון שלו אני שומעת.. מחזיק את הנייד אבל מסתכל עליי. את הריבים שלו עם הפוסטמה על האלרגיה שהיא פיתחה לחתול, את ההודעה שאבא שלו חטף התקף לב, את השיחה עם מנהלת הבנק על מצב החשבון… אני יודעת איזו מוזיקה הוא מעדיף לשמוע, איזה תחתונים הוא לובש כברירת מחדל כי הכול בכביסה, את כל הסודות..
וכמו שהוא תמיד שואל: "מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי מוכשר בעיר?" אחח.. ברור שאתה.
מרתה יודעת 
עושה רושם שהמראה הזו די אקטיבית… תגידי, נעה, היא גם יודעת להצר ? לחטב ? להצעיר ? ליישר ?
כי סתם מראה מכילה יש גם לי בבית… למרות שמשנה לשנה – אני פוגשת אותה פחות ופחות…..
אמא שלך.
נ.ב. בעניין תאורה למדונה – חוץ משהספוט שלך היה על האין-קמטים שלה, חתימה יש ???
(אני מתכוונת חתימה על חוזה ארוך יחסים/מסע הופעות…)
ולכתיבתך – כרגיל – מצחיקה, מקורית, ושנונה. ומשתבחת. וחד פעמית, ויפה (ילדה שלי)
ואת זה אמרה אמא שלך הבלתי משוחדת בעליל…
3>
מה שהיא אמרה!!!
🙂 🙂
הייתי אומר 'מה ששתיהן אמרו…' אבל, זה לא נקרא… כי שתיהן הרי משוחדות בעליל…
אז דעתי הפרטית היא שאכן הגדלת לעשות נועלה…. ומהיום אני מסתכל על מראות בדרך שונה… מגיע להן!
פעם, פעם, לכוכב הגדול היה 'מלביש' שהעריץ אותו, שהכיר אותו לפני הפרמיירה, ולפני כל הצגה ואחריהן… לא היה כוכב ללא 'מלביש'… והיום, אללי, עד היכן ירדנו…. רק המראה נותרה לעשות את העבודה… פני הדור, לאן ?
אדיר …..! אין לי מילים לתאר את הגאונות הזו
תודה 🙂
תודה צביקה. יש באמת מחזה של רונלד האוורד שנקרא "המלביש"
מאוד אהבתי זה היה מקורי ומצחיק כרגיל !!!
נ.ב : עכשיו אני אסתכל על מראות אחרת! 🙂
כן, גם למראות יש לב.
איזה יופי ! אהבתי.. (גם אותה.. המראה.. וגם את הרעיון והכתיבה..!!)
תודה רבה! מוזמנת להכנס גם לטורים קודמים, אם טרם יצא לך! כל גיליון של "מרתה"- טור חדש!
מדהים ומרתק כתמיד!!!
תודה!
נועל'ה
כמי שמוגדר כקורא הכי "מרובע וממסדי" שלך, אני מתחיל להבין את אחורי הקלעים ואותך…
יובל