פתגם נושן אומר לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו. בתכלס, אם ניכנס לעובי הדף, נגלה שבדרך כלל לא ניקח ספר לידיים אלא אם הכריכה שלו מסקרנת אותנו. ככה גם בתיאטרון. במקרים רבים, התמונות הן אלו שעושות את העבודה. הן הגורם העיקרי למשיכת קהל אל האולם, גם אם יודעים מי משתתף ומהי העלילה המרכזית.
אז השאלה העיקרית כאן היא האם תיאטרון טוב הוא תיאטרון יפה? האם רק הצגות שיש בהן צורה ניכרת, עולות על אלו של התוכן? האם תפאורה מפוארת יכולה לכסות על חוסר עניין, על חוסר מתח, על חוסר דרמה?
אז בין כתבות הגיליון הנוכחי, בין יש מאין ליותר מדי, בין אהבה נכזבת לרצון לשמר את הזיכרון בכל מחיר, בין מכירה עצמית חוזרת ונשנית המבוססת על המראה החיצוני, תשאלו את עצמכם האם הייתם הולכים להצגת תיאטרון, פרינג' או ממסדי, שהיתה ממש מכוערת? או יותר מכך, כזו שלא היה כלום על הבמה?
מקווים שתיהנו,
אירית ראב
עורכת מרתה יודעת
מרתה יודעת 