אי אפשר להכניס פירור

על תופעת ה-"יותר מדי" בתיאטרון

מאת: אירית ראב

ישנה תופעה שמתרחשת בעיקר אצל במאים צעירים – כאשר לראשונה הם מביימים הצגה עם תקציב נרחב, הם מתחילים לאבד את זה. כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה גם את זה וגם את זה וגם את זה, כך גם הבמאי הצעיר רוצה לשים את הכול על הבמה. אין זה משנה אם זה הליקופטר שחג סביב האולם ונוחת על הבמה, כשבכלל מדובר בהצגה של צ'כוב, או אם זו להקת גמלים אמיתיים כשבכלל מדובר בהצגה של טנסי וויליאמס. כמה שיותר, יותר טוב, לא משנה אם הבמה מתמוטטת.

בדרך כלל, תופעה זו נעלמת מעצמה, עם הזמן. ככל שהבמאי משתפשף, הוא מבין שהתיאטרון האמיתי נעשה עם כמה שפחות, כזה המאפשר לקהל לדמיין את מה שניתן או לראות תהליך כלשהו על הבמה, ולא עוד תפאורה אקסטרווגנטית. עם זאת, ניכר כיום כי דווקא במאים וותיקים ממשיכים להראות תסמינים של תופעת ה-"יותר מדי".

לפני כמה שנים, עלתה על במות תיאטרון הקאמרי ההצגה "הרב קמע". היה זה עיבוד מודרני ואקטואלי למחזה "טרטיף" של מולייר. ההצגה הביאה את סיפורו של מר מוראד הנכבש בקסמו של הרב קמע, מכניס אותו לביתו ולכיסו ולא שם לב כלל איך הוא מתחיל להשתלט על כל פיסה טובה, גם על אשתו. עד כה נחמד. אבל כאשר מאביסים את הבמה בכל כך הרבה אלמנטים ואפילו מביאים תחנת רדיו אמיתית לכל דבר, שכן הרב קמע צריך לשדר את תוכניתו היומית ממקום כלשהו, כל הדרמה נעלמת. הקהל מאבד עניין.

לאחרונה עלו שתי הצגות מרהיבות בבית הבימה המחודש: "ביקור הגברת הזקנה", ו-"מסילה לדמשק". לשתיהן היה פוטנציאל נהדר, שכן הבסיס שלהן היה מצוין. הראשונה, מחזה של פרידריך דירנמאט שמוכיחה את כוחו של הכסף על פני המוסר. השנייה, מחזה של הלל מיטלפונקט שמביא אלמנט בימתי מבריק של מספר שפות על הבמה.

אבל תופעת  ה-"יותר מדי" הראתה גם פה את אותותיה. במקום להעיז וליצור את עיירת הגברת בבגדים מודרניים של ישראל 2012, ולומר משהו אמיתי ואמיץ על המציאות של אחרי מהפכת האוהלים, יצרו אותה ככל הנראה כפי שהיתה בדמיונו של דירנמאט. העמיסו על הבמה אינספור אלמנטים, שלמראית עין היו יפים מאוד (כמו צלליות באחורי הבמה ותאורה בקדמתה), אבל הדבר היחיד שחסר היה נמר אמיתי באולם. לו היו מנסים באמת, ועוזבים קצת את כל העומס הזה, אולי הקהל יכול היה להזדהות עם איל או עם הגברת שבסך הכול רצתה שיכירו בפשע שנגרם לה.

כמו אחותה, גם "מסילה לדמשק" הראתה תסמינים של תופעת ה-"יותר מדי". המחזה של מיטלפונקט מספר את סיפור אהבתם של ג'ון הקצין הבריטי ונוני הנערה העברייה בחיפה של שנות הארבעים. ברקע, הארץ שוקקת וגועשת, כאשר חוסר ההבנה או הרצון להבין את הצד השני גורם לכל צד להילחם בשני. ההגנה בלח"י, הערבים ביהודים, הבריטים בעם העברי. המחזאי השכיל לבטא את חוסר ההבנה הזו במגוון רב של שפות על הבמה. הבעיה היא שהתוצאה שנוצרה על הבמה היא גבב של מילים, שכל מה שהקהל רצה לעשות זה לעקוב אחרי הכתוביות ברקע. לו היו משתמשים במגוון השפות הזה לאמצעי בימתי איכותי, היה נוצר משהו הרבה יותר מעניין. דבר זה קיבל ביטוי גם בעומס התפאורה והאביזרים על הבמה, הסרטים שהוקרנו ברקע או מסילת הברזל שהוצבה לאורך, לרוחב ולגובה הבמה. חוץ מלאתגר את השחקנים ולשמור אותם ערניים כדי שלא יפלו במהלך ההצגה, זה לא הוסיף כלום. בסופו של דבר, אם הדבר הבסיסי ביותר לא עובד, כל התפאורה שבעולם לא תכסה על זה. אם סצינה, כמו זו שבה שרה שותה בבר ומנסה להסביר לאהובה מדוע היא נהפכה להיות כל מה שהיא לא האמינה שתהיה, היא משעממת וחסרת מתח, אין זה משנה אם הבגדים או התפאורה המאוירת הם ממש ממש יפים.

תופעה זו אינה רק בעיה של התיאטרון הממסדי, שכן הצגות פרינג' רבות סובלות ממנה. דוגמאות אחדות לכך הן "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" ו-"לץ פליי".  האחרונה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו האחרון עם מטרה בסיסית טובה. ליצור משחק אינטראקטיבי עם הקהל, תוך הצגת המציאות האמיתית של מדינת ישראל. עם זאת, עומס הגירויים, האלמנטים הבימתיים וההתרחשויות הבימתיות לא ממש סייעו בכך. יותר מכך, הם גרמו לקהל לכאב ראש, אחדים אף יצאו באמצע.

לתופעת ה-"יותר מדי" יש תרופה אחת פשוטה. אין צורך לבלוע אותה שלוש פעמים ביום, לשים קומפרסים חמים או לחבוש את המקום, אלא רק לפשט. לזכור כי תיאטרון טוב הוא תיאטרון של תהליך, של דמיון. תיאטרון טוב הוא תיאטרון שפשוט מאפשר לקהל להשלים את החסר מבלי להאביס אותו ולגרום לו לסיים עד הפירור האחרון.