על ההצגה "קברט וולטייר"
הקברט הוא קודם כל צורה. מה שאומר בהכרח שבהקשר של הז'אנר הזה תבוא שאלת ה"איך" לפני שאלת ה-"מה".
אורות עמומים, כוסות יין מצטלצלות, מוסיקה מערסלת – האוירה בקברט, בן דודו החורג של התיאטרון, היא משוחררת, רוויה בסליזיות ובמיניות שחוגגת את עצמה. הקברט אינו מכיר ב"הצגה יומית", הלילה הוא בן בריתו המושבע. בעוד פקידים מנומנמים יבקשו את מנת התרבות השבועית שלהם בין כותלי התיאטרון, באי הקברט יבקשו דבר מה אחר: את המופקר, החריג, הבוטה.
אין שום קונצנזוס באשר לאופי התוכן הקברטי. זה יכול להיות קברט סאטירי, פוליטי, טראגי או קומי, קברט העוסק בנושאים ברומו של עולם או קברט שעוסק בהבלי היום-יום.
כל המאפיינים הצורניים ניכרים ביצירה "קברט וולטייר" שמוצגת בתיאטרון יפו. החל משלט הנורות הצבעוניות בכניסה, דרך השולחנות הקטנים באולם אליהם מוזמן הקהל להסב, וכלה בשחקנים שמציגים לעינינו דמויות צבעוניות מרשימות.
כל המרכיבים הללו אכן עושים חסד לז'אנר הקברטי. המוסיקה המקורית והעיבודים המוסיקליים, שירתם הערבה לאוזן של השחקנים, ובכלל נוכחותם החיונית על הבמה ובין הקהל (ראויה לציון במיוחד מגי אזרזר הכובשת), התלבושות הססגוניות והכוריאוגרפיה הסקסית. בקיצור, תאווה לחושים.
אך כמו בכל יצירה תיאטרלית, מגיע הרגע שבו עלינו להתמודד עם התוכן. המופע מתחיל בעליית השחקנים אל הבמה מתוך הקהל ובחילופי דברים בין דמות המחזאי (אריאל וולף ומוחמד בכרי לסירוגין) לבין אשתו, מאדאם בונאור (רביד סביל), מנהלת הקברט. הוא מכריז כי הקברט נסגר וכי זהו הלילה האחרון שמציגים. היא מתנגדת. על הבמה נוכחות הדמויות שיצר המחזאי, יצורי הלילה, פמלייתה של מאדאם בונאור. קיומם של יצורי הלילה תלוי בנכונותם של המחזאי ואשתו לקיים את המופע. מכאן ההצגה נפרשת למחול שדים של טקסטים הנאמרים מפי כל הדמויות, שירים וריקודים.
בקברט, כאמור, ה"מה" אינו מחוייב המציאות. אפשר גם אפשר להסתפק בנאמברים מסוגננים, בקולות יפים ובביצועים כריזמטיים. אלא שאז נרגיש שפספסנו משהו ברמה התוכנית. אנו תופסים את עצמנו בתור קהל אינטליגנטי לרוב, קהל שצריך להבין ולא רק לחוות ולהרגיש. על אחת כמה וכמה כאשר התוכניה טווה עבורנו סיפור מסגרת על אודות הטרגדיה שפקדה את בני הזוג, המחזאי ואשתו – ששכלו את בנם ומדי ערב הם מוצאים נחמה בדמויות הבדיוניות של יצורי הלילה הקברטיים הממלאים עבורם את החלל הריק. וכאשר כל זה מתובל בטקסטים של ברכט והנדקה, הציפייה לחוויה אינטלקטואלית היא בלתי נמנעת. אלא שהטקסטים היפים המפוזרים לאורך המופע אינם מתחברים לשלם אחד השווה יותר מסכום חלקיו, הדמויות אינן מתפתחות וסיפור המסגרת משמש בעיקר את התכניה ולא את המופע עצמו. הקונפליקט העיקרי – בנם המת של בני הזוג ושאלת המשך קיומם של הקברט ושל יצורי הלילה – מופיע בהצגה כמרכיב מלאכותי שההתרחשויות השונות המוצגות על הבמה אינן נגזרות ממנו ואינן מתייחסות אליו. בשורה התחתונה, שאלת ה"מה" נותרת בלתי פתורה, ולאו דווקא מפאת חוסר היכולת או הנכונות מצד הקהל.
"קברט וולטייר" בהחלט מראה לנו כיצד עושים קברט, אך נקודת התורפה העיקרית שלו היא הניסיון להציג תוכן מעבר לצורה.
"קברט וולטייר", תיאטרון יפו
בימוי וכתיבה: יובל רוזמן
כוריאוגרפיה: אריאל וולף
מוזיקה מקורית: שחר גלזר
נגינה: שחר גלזר, עדי דויטש
תלבושות: ליהי זוהר
תפאורה: רז לשם
תאורה: עדי שימרוני
שחקנים: אריאל וולף, רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי, יעקב תמרי
ההצגה הבאה: 12/7/12
מרתה יודעת 