נו, שמישהו ישרוק כבר

ביקורת על ההצגה "נו, ציפור לשרוק"

מאת: אנה מינייב

אולם צוותא 2 תמיד אופף אותי בהתרגשות כיוון שבדרך כלל עתידה להציג שם יצירה מעוררת השראה, חדשנית או מקורית. נכנסתי לאולם בצפייה גדולה לראות את ההצגה "נו ציפור, לשרוק", מחזה מקורי שכתב דודי דלעי בבימויו של אלעד שרעבי. האולם האפלולי והמיוחד הזה עוצב בתפאורה מינימליסטית ומסתורית על ידי מורן רוזנפלד וברקע נשמעו צלילי סקסופון מלטפים עליו ניגנה השחקנית שרון ענבר. מלאת סקרנות התמקמתי על הכסא ביחד עם אנשים ספורים שהגיעו לצפות בהצגה, הבעיה היחידה הייתה שלא הספקתי לקרוא את הכתוב בגב התוכנייה.

חמישים דקות הפרידו ביני לבין ההבנה למה התכוון המשורר, כאשר התחלתי לקרוא בתמיהה את הכתוב בגב התוכנייה. בעודי יושבת שם תהיתי לעצמי האם זאת אני או שמא זאת ההצגה, תחושה שגרמה לי בעיקר לחוסר נוחות. לנגד עיני נעו בחלל שחקנים שדיברו טקסטים ברורים למחצה ורק מתוקף היותם שחקנים מצוינים ניסיתי בנואשות להתחבר למתרחש על הבמה. אין זאת משימה קלה להרכיב קאסט מנצח וארבעת השחקנים על הבמה היו נהדרים במלוא מובן המילה, אבל לצערי אין זה מספיק בכדי להפוך הצגה למספקת.

זהו סיפור על דולפי, ילדה קטנה עם דמיון גדול, אותה משחקת שרון ענבר בכנות ילדית אך לא מתיילדת, אשר איבדה את אמה אמליה שהחליטה להתאבד. את אמליה משחקת אלינור קלוגר, שחקנית מרתקת, מוכשרת מאוד שקשה מאוד להתנתק ממנה בגלל הנוכחות העוצמתית שלה והעיניים מלאות ההבעה והרגש שלה. דולפי ממציאה בדמיונה את הסיבה שבגללה נטלה אמה את חייה. היא מדמיינת משורר בשם מלאכי שהיה אהובה של אמא ונפטר טרם מימשו אהבתם, כשלבסוף התפשרה והתחתנה עם יהושע, אביה של דולפי. על מלאכי שומר השדון זיקפירד, יצור נטול רגש אך משעשע במיוחד אותו משחק ערי דניאל ארליך, שחקן וירטואוזי שמקפץ בין דמות השדון לדמות יהושע במיומנות רבה, המגלם את שתי הדמויות בכישרון רב ומעניק רגעי הנאה שניתן לחוות רק משחקן שיודע להחליף מסכות בטבעיות ובחופשיות כזאת. המטרה של דולפי היא להפגיש בין הנאהבים, אמליה ומלאכי, בכדי שאלה ישלימו את אהבתם ואמה תוכל להמשיך לחיות את חייה לצד משפחתה בשלמות וברוגע. את מלאכי משחק אלעד שרעבי, שהוא גם הבמאי, דמות ענוגה, חולת אהבה ומיוסרת. כשחקן עושה אלעד עבודה מצוינת, הוא מרגש, כנה, נוגה ופשוט, כמו משורר לירי ענוג הכלוא בין שורות האהבה של שיריו. כבמאי, זה כבר דיון לפסקה הבאה.

ההצגה כולה מהולה באווירה המזכירה את "חלום ליל קיץ", מיסטית, קסומה והזייתית, דבר שאמור להבטיח הנאה גדולה. ההצגה כוללת דמויות מורכבות המחפשות אהבה והשלמה, שירה צלולה, מוזיקה מעוררת ונעימה, אותה יצר אסף בוכמן, שדון מקסים, העולם הזה והעולם הבא, סקסופון והכי חשוב מחשבה עמוקה שליוותה את תהליך היצירה. רובנו, כך אומר המחזאי, מושפעים מילדותנו ונושאים את הכאבים והפחדים עימנו להמשך חיינו. אם נדע לטייל באותם מקומות ולהשלים עימם נוכל להיפרד מהעבר ולחיות בהווה בצורה שלמה יותר. זאת מחשבה נהדרת ויש לה מקום גדול על במה שנועדה להכיל תובנות פסיכולוגיות כגון אלה, אך כמה חבל כאשר מסר כה נפלא מתמסמס בגלל הגשה לא נגישה.

בגב התוכנייה כותב הבמאי כי הוא מאמין שהקהל אוהב כשמאתגרים אותו ומגרים את מחשבתו ודמיונו, ואני מוכרחה להסכים עימו. אין דבר נפלא יותר מלצפות בהצגה שמלווה את הצופה ומעוררת בו חושים ותובנות, לשם כך נועדה היצירה, אך בכדי שכל אלה יתקיימו, על היוצרים לגרום הזדהות אצל הצופה ורצון עז לגמוע כל דקה מהתענוג הקצר הזה (במקרה של פרינג'). לא כך הרגשתי בהצגה הזאת. כל אשר רציתי לעשות היה  לצעוק "קאט" ולבקש הבהרה על שרואות עיני. התסכול שנוצר בעקבות הבלבול לא תרם לרצון הבמאי להפעיל את דמיוני. ראוי לציין כי המחזה המקורי כלל 70 עמודים ולבסוף קוצר ל- 35 עמודים ואולי כאן מתחילה הבעיה, אולי הושמטו חלקים משמעותיים שיכלו לתרום לבהירות העלילה ואם כך הדבר אולי יש להחזירם למקום. בסופו של דבר אינני אמורה להבין את ההצגה מהכתוב בתוכנייה, אלא מהצפייה בה.

אני אסכם ואומר כי נראה מדברי הבמאי שלקאסט ישנה נכונות גדולה לצמוח ולגדול בתוך היצירה הזאת ויהיה זה חבל שהצגה עם פוטנציאל כל כך גדול תדעך בגלל סיבות כאלה ואחרות. לעיתים,  חשוב מאוד לפשט את הדברים ולתת לקהל להפעיל את הדמיון מבלי לגרום לו מבוכה או תסכול. אני מברכת את כל היוצרים העצמאיים שמתעקשים לעסוק בפרינג' למרות הקושי הטמון בכך בארצנו הקטנטונת, אך אנא מכם, אל תשכחו שעיני הצופה הן לא עיניכם.