מרתה יודעת ש…

אור בשלל צבעי הקשת, תחת מעטה האפלה

יקרים שלי,

מרתה יודעת שחיכיתם לה בכיליון עיניים בגיליון הקודם, אולם בשל נסיבות שלא בשליטתה נאלצה גם הפעם שלא להופיע לפניכם ולהעשיר את מוחכם.

חודש לא קל עבר על מרתה שלנו, כאשר ענייני הלב הובילו אותה ללא אחרת מאשר איטליה, ארץ האוהבים. לאחר שניסתה ללכת אחר אהובה ולחיות עמו, מצאה את עצמה מתגעגעת עד ייאוש לארץ ולקהל קוראיה. ביום אביבי אחד, בו טיילה ברומא, נחה לרגע על מדרגות מזרקת המשאלות והביטה באוהבים שמסביבה. לפתע ראתה בחור אחד מוכר, הכורע לרגלי האישה שמולו, אוחז בידה. לאחר מספר שניות, האישה קפצה מאושר והזוג חגג בנשיקה את שינוי הסטטוס. הבחור הסט לרגע את מבטו אליה וחייך חיוך קטן. מרתה כהרגלה חייכה אליו חזרה, וראתה אותם מתרחקים, משולבי ידיים. כשהביטה בגבם המתרחק לא יכלה שלא להתרגש ולהתעצב עד מאוד. להתרגש כי הם עומדים להתחיל דרך חדשה, מלאה אתגרים ואהבה. להתעצב, כי נזכרה שישנם אוהבים שלא יוכלו לממש את אהבתם.

בשנת 1998, בשעות המוקדמות של הבוקר, בחור צעיר אחד נמצא קשור על גדר אמריקאית כשהוא מחוסר הכרה. פניו מוכתמות דם קרוש, ורק שני פסים תחת עיניו, נקיים מדמעותיו. לאחר כמה ימים מת מפצעיו. לצעיר קראו מת'יו שפרד והפשע היחיד שפשע הוא היותו הומוסקסואל. שני בחורים שנגעלו מהתנהגותו, כשלטענתם סבלו מאי שפיות זמנית בגלל שהתחיל איתם, קרעו אותו ממכות והשאירו אותו תלוי על הגדר. מאז הפעילות העולמית נגד הומופוביה התעצמה, כאשר ב-17/5 בכל שנה, מצוין יום הבנ"ה – היום הבינלאומי נגד הומופוביה. למה דווקא ביום הזה? כי ביום הזה, בשנות השבעים, הומוסקסואליות הפסיקה להיות מוגדרת על ידי הפסיכיאטריה כמחלת נפש.

בעקבות המקרה הנורא, נוצרו אינספור יצירות, במוזיקה, בקולנוע ובתיאטרון.

זמן קצר לאחר האירוע, חברי ה-Tectonic Theater Project, בהנהגת מויזס קאופמן, הגיעו לעיירה לארמי בה התרחש הרצח. הם אספו עדויות, ערכו ראיונות וכתבו יומנים, שאותם עיבדו לכדי מחזה הכולל שלוש מערכות ומספר סצינות קצרות, כשאת אנשי העיירה והגיבורים הראשיים מגלמים שמונה שחקנים בלבד. "פרויקט לארמי" הוצג לראשונה בשנת 2000 בדנוור, ומאז הוא מוצג בכל רחבי העולם, בשפות שונות ומול קהלים מגוונים. המחזה עובד לסרט מצליח הנושא את אותו שם ומככבים בו שחקנים רבים, ביניהם גם ג'ושוע ג'קסון ה… תסלחו למרתה, יש לה חולשה לבחורים מסוקסים בעלי בייבי-פייס…

באחת הסצינות במחזה, אחד מבני העיירה מספר שנערך במקום מצעד לזכרו של מת'יו וכנגד ההצהרות ההומופוביות שנשמעו במהלך המשפט של הרוצחים. הוא מספר כי באותו יום נאלץ לנוח בביתו עקב רגל שבורה, אך צפה במצעד מחלונות ביתו. בביתו ישנו חלון אחד הצופה לרחוב אחד ועוד חלון, הצופה לרחוב החוצה אותו. הבחור סיפר כי בזמן שעבר מחלון אחד לשני, קהל הצועדים גדל והתרחב, כאשר לצועדים נוצר מעין שובל שרק גדל וגדל וגדל.

אמנם ישנם כאלו המאיימים על אוהבים ואוהבות, המבקשים לממש את אהבתם אל בחירי לבם. אבל, מבעד למסך האפל, ישנו אור של תקווה. אור קטן שמרצד על מי המזרקה האיטלקית וגורם להם להיצבע בצבעי הקשת. בכל זאת, אפילו מעבר חצייה בתל אביב מביע את זה, גם אם לשעתיים בלבד.

אז תסלחו למרתה שנעשתה קצת רגשנית, בייחוד שהשאירה את אהובה האיטלקי בארצו וחזרה הביתה. כעת, במטוס בדרך חזרה לישראל, נכתבות המילים שמולכם ומבקשות להזכיר לכם כי חלאות קטנות שמבקשות להתנהג באלימות, בבריונות ולהלעיט פחד, לא יוכלו באמת להשתיק את מה שיש בלב.

ובנוגע לפעם הבאה, מרתה בהחלט תשתדל.