מאת: נועה בן ארי
המפגש האחרון עם הפסיכולוג שלי התחיל קטסטרופה. הוא אמר שאולי כדאי להגדיר מחדש את מטרת הטיפול. זה בעצם שם קוד לעובדה שהוא מרים ידיים, מיואש ממני טוטאלית. לטענתו אני מסרבת לצאת מתחושת הקורבנות, זה שאני נותנת לכולם רק לדרוך עליי כל הזמן.
– "למה את צריכה לשאת את משקל כל העולם ואשתו על כתפייך?"
– "כי זו אני, אין מה לעשות."
– " 'כי זו אני', זו לא תשובה."
הוא מוריד את המשקפיים לקצה האף, מתנשא כזה.
– "לא יודעת, אולי זה היעוד שלי. אלוהים דפק אותי ועשה אותי במה. אין לי איך לשנות את זה ואין לי say בהחלטות המקצועיות. בשביל זה יש מנהל אמנותי."
– "תראי איך את כל הזמן חוזרת לזה. שוב המסכנות הזו. אכלו לי, שתו לי, דרכו לי. אני רוצה לנסות משהו אחר. בואי נחזור רגע אחורה, לתקופת הילדות. עצמי את העיניים. דמייני את המשפחה שלך. מה את רואה?"
– "אבא נהרג בתאונת עבודה כשהרסו את אולם הסינרמה. הייתי קטנטונת. אמא שימשה כרַמְפָה בעבודות מזדמנות, מחסנים, עבודות בניין.. קרעה את עצמה בשביל לפרנס אותי ואת אחותי הקטנה. אני זוכרת שרבנו המון. אנחנו מאוד שונות, אחותי ואני. היא כל הזמן חיפשה לברוח, למצוא משהו טוב יותר, אקזוטי, ככה היא קראה לזה."
– "ומה אחותך עושה היום?"
– "היא פרקט בבית של ראש הממשלה. חיה את "החיים הטובים"."
– "יכול להיות שאני שומע נימה של קנאה בקולך?"
– "איזו קנאה?! ברור שהיא עובדת בבית של האיש הכי חשוב במדינה רק כי היא עברה ניתוח פלסטי, שיפוץ כללי לפני שנתיים."
– "המממ.. ואיפה זה פוגש אותך?"
– "מה? השיפוץ? אם היה לי הכסף הייתי מעדיפה לטוס לחו"ל. לא חושבת שצריך לשנות את עצמך בשביל אנשים אחרים. מצד שני, אם היו מממנים לי על חשבון העבודה.. היא טוענת שזה רק פתח לה דלתות. 'זה לא איך דורכים עלייך. זה מי דורך עלייך!!' "
– "ואיך הגעת לתאטרון?"
– "שאלה טובה. תמיד היתה לי משיכה למקומות עם אמנות. כנראה בתת-מודע אני מנסה להמשיך את המורשת של אבא.."
– "זה מקום לא פשוט להיות בו."
– "לא. לא קל .בגלל התפאורות הכבדות אני סובלת מעקמת בגב, מתחילה לי פריצת דיסק ולעבודה אין כסף לשלם. זורקים עליי שאריות אוכל ובדלי סיגריות, בעיקר מאחורי הקלעים. נשרפתי מהפנסים ואני מצולקת מהגפה- המסקינטייפ הצבעוני שמדביקים עלי בכדי לסמן מיקומים ואח"כ תולשים באכזריות. אתה יודע מה זה לתת 200% כל יום בעבודה ואז לשמוע שחקנים שבוכים לבמאי: 'אבל זה לא אני! הבמה עקומה…' אמא שלכם עקומה."
– "למה שלא תנסי להסתכל על זה מזווית אחרת? לשנות פרדיגמה. להחליף משקפיים. אַת הפלטפורמה הממנפת. את המרכז! בלעדייך, אולם הוא סתם חלל, שחקן הוא רק חצי בן-אדם… "
– "כן.. אולי אשלח את הקורות חיים שלי לערוץ 2. שמעתי שהם צריכים אחת מרכזית בכוכב נולד."
– " יפה, That's the spirit. וכמו שאני תמיד אומר: 'אוי, בדיוק נגמר לנו הזמן. נמשיך שבוע הבא'."
מרתה יודעת 
כתיבה מעולה!
קנית לך מעריצה חדשה.
שלך,
שלי יחימוביץ-אבוטבול
תמיד שמחה למעריצים חדשים! אשמח להפצת הבשורה הלאה! תודה.
או במה יקירתי
וואאוו…. אני מאחל לך שלעולם לא יופיע על גבך מופע ה"ריבר דאנס"…. אני נבהל מעצם המחשבה שתצטרכי אחריו 30 שעות שיחה עם פסיכולוג בעל משקפיים בקצה החוטם…. לא חשבתי עד היום איזו טראומה יכולה להיגרם לך, מנקישות חוזרות ונשנות של 60 עקבים יחד… וואאוו…
ולעצם העניין נועלה, אין כמוך, שוב הפתעת אותי. רק שאני כבר יודע שתפתיעי אותי. אז נשיבוקים והצלחה 🙂
נועלה – כל פעם אני נהנה מחדש – הפעם עלית לגבהים מרשימים.
יובל
אהבתי… במיוחד בגלל הקטע עם הבדל סיגריה… חשבתי על התאטרון מכיוון נקודת המבט של הבדל סיגריה. נקודת מבט שהולכת ומתקצרת עם הזמן עד הכיבוי המוחלט על ידי מגף עלומה כלשהי התוקעת בליטה בעקמומיות הגב של הפרקט. והנה שאלה.. ממתי מאפשרים לעשן בתור תאטרון?
הנה רעיון לתור בהא.. במקום לחפש נקודת מבט חדשה של אוביקט זה או אחר, מה דעתך על נקודת מבט היברידית חדשה, המבטלת את ההבדלים בין האוביקט לסוביקט, ויוצרת שדה חדש המאחד בין המתבונן לבין העולם…
בקיצור, ישר כוח.
נועה, תעשי לי סנדויץ ' !!
חפצים ובעלי חיים שמשתפים זה מעולה, ואת עושה את זה כל כך טוב!
תודה!! איזה כיף!
ההקבלה לשיחה עם הפסיכולוג, פשוט מעולה! הסיטואציה החצי דמיונית חצי אמיתית (כי הרי אם היינו מחליפים בשיחה את השם "במה" לכל אחד מאיתנו היתה יוצא אמיתית) יוצרת אירוניה משעשעת ומעוררת מחשבה. כל הכבוד! 🙂
אהבתי מאוד!!!! נ.ב במה אל תיהי עצובה ככה זה פגישה עם פסיכולוג בסופו של דבר היא מסתיימת ב :"אהה טוב אני רואה שנגמר לנו הזמן אז נמשיך בשבוע הבא "!
נועהל'ה, מבריק! נפלא!
רונית
מקסים!
איפה אפשר לראות חומר נוסף שלך?
כל גיליון של "מרתה יודעת" 🙂
נעה שלי,
בתור אחד שנימצאת הרבה על במה, מופיעה, לפעמים אני חושבת שהבמה מכירה לנו את כל הקרביים,
דווקא בגלל שהיא מסתכלת עלינו מלמטה למעלה…
מכירה את כל הפינות הסודיות שלנו : איזה קהל גרם לנו לרצות לעשות פיפי מההתרגשות, באיזה שיר ניגרה הזיעה לאורך עמוד השדרה אל מתחת לתחתונים, ואיזה צעד לא בטוח זעזע את עקב הנעל. איזו בוהן קרעה "רכבת" בגרבי הניילון, ומתי כף היד סגרה על האמה מאחורי הגב כשהקהל לא ראה… היא רואה לנו את הדימעה בקצה העין, ומכירה בעל פה את הסימנים הפרטיים שאנחנו נותנים לעצמנו דקה לפני שעולים עליה…
והיא בהחלט יודעת לשמור סוד. הידד לבמה.
והידד לך ילדה שלי שאת כותבת כל כך טוב ! בסוף, גם זה שאת רוצה לכתוב עבורו – יגלה אותך.
אמא שלך.
שנון ומהנה!!!
טוב לראותך כאן! תודה רבה!
נוע'לה בובה! נהניתי כרגיל, תמשיכי כך!!!!!
לנועה החמודה,
נהניתי הנאה גדולה מהטקסט המקורי והמשעשע. יש לך כשרון ענק!
חניתה.
נועה'לה, את נהדרת! חג שבועות שמח! מחכה בקוצר רוח לספר הביכורים הראשון…נינה
אני לא יודעת איך זה קרה שפספסתי את הפוסט הזה אבל עכשיו כשסוף סוף קראתי אותו אני מצטערת על הזמן האבוד.
אני לא יודעת איך את עושה את זה, אבל, בתור אחת שתאטרון זה לא הקאפ אוף טי שלה, א מצליחה לחבר אותי לנושא כל שבוע מחדש ולהפוך אותו למעניין, מרגש, משעשע ומסקרן.
אוהבת אוהבת אוהבת