"הייתי שמח להיות שחקן, אני מעדיף להיות שחקנית.."

תיאטרון בשוליים

והפעם: האם מופעי דראג הם תיאטרון?

ראיון עם גיל נווה, דראג קווין שרוצה לשנות את העולם

מאת: כלנית בר-און

אף פעם לא ראיתי מופע דראג. זה תמיד נראה לי מגניב ומעניין אבל עד עכשיו לא הגעתי למועדונים האלו ששייכים בדרך כלל לקהילת הגייז בארץ. כשהעורכת שלי נותנת לי משימה המבקשת לשאול אם הדראג נחשב תיאטרון, אני מכינה רשימה של שאלות שבכלל לא קשורה לשאלה הבסיסית הזו. הפסיכולוגית שבי רוצה לדעת מהן השפעות הילדות? למה וכמה פעמים הוא עמד מול המראה בחדר ההורים עם העקבים של אמא ומה אמא חושבת על זה? אני תוהה אם הוא הומו, האם הוא חייב להיות הומו  כדי לעשות דראג והאם הוא רוצה להיות אישה כשיהיה גדול?

כשאני פוגשת את גיל נווה, הידוע בשמו או בשמה "גלינה פור דה ברה", רשימת השאלות נהפכת למאוד לא רלוונטית ונשכחת בצד. אני נסחפת לדיון שלם בשאלת הדראג כתיאטרון ובקונפליקט הזה שבאמת מוביל את הבחור הצעיר הזה שרוצה לשנות את העולם ורוצה לקבל את הכבוד הראוי לו.

אני פוגשת בחור נאה, מעט זיפים מכסים את פניו, טי- שירט אפורה וסניקרס אופנתיים. תוך רגע נשברים לי אלפי סטריאוטיפים והפולנייה שבי רוצה להתקשר לתומר, ידידי הטוב והשווה, ולספר לו שיש לי בחור מקסים מקסים להכיר לו והנה באות להן אלפי שאלות שממש לא כתובות במחברת האדומה שלי.

איך הפציעה לעולם"גלינה פור-דה-ברה"?

"כשהייתי בין י"א לי"ב הייתי רקדן והשתתפתי בפרוייקט המקצועי הראשון שלי. כיאה לכל פרוייקט מחול שהיו בו רק גברים, ומתוך 20 רקדנים תשעה הומואים, ברגע שמרכזים חבורה של הומואים בחדר אחד מהר מאוד יש לכולם כינויים נשיים. השם גלינה הוא על שם הבלרינה גלינה פנוב, יהודייה שברחה מברית המועצות לארצות הברית ואז הגיעה לארץ. הייתי אז רקדן מאוד טכני ומאוד בלרינאי ומשם השם. פור-דה-ברה זה גם נשמע כמו "בשביל החזייה" אבל זה בעצם שם לעבודת הזרועות בבלט. זמן קצר אחרי זה התחלתי להופיע."

אתה מתפרנס מדראג שואו?

"הופעות דראג זה לא פרנסה, זו תוספת. בפועל אני מתפרנס מהיותי עורך ב-YNET ואני לומד תיאטרון באוניברסיטה. בנוסף, הקמתי בית ספר לדראג במרכז הגאה, פרוייקט מאוד מעניין, ואני מעביר הרצאות בכל הארץ בנושאים שונים כמו "תפיסות פמיניסטיות בדראג", נושא שמאוד חשוב לי. הרצאה אחרת, "המהלך ההיסטורי של דראג", טשטוש גבולות בין מגדרים והניכוס של הסטרואטיפים של הקהילה לצורך העבודה התיאטרונית שלי."

השאלה העיקרית שהריאיון הזה עוסק בה היא האם דראג שואו הוא ז'אנר בתיאטרון.

"חד משמעית כן. זה משהו שמאוד מעסיק אותי. העניין הוא כזה, היסטורית- דראג צמח מתיאטרון. נתחיל מהעובדה שכבר בתיאטרון היווני העתיק לא היו שחקניות. בבוקר אני קריאון, בלילה אני אנטיגונה. בתיאטרון השייקספירי, בבוקר אני רומיאו ובלילה אני יוליה. באופרה הסינית, טשטוש מגדרים, בתיאטרון היפני תמיד היה טשטוש מגדרים. אז נכון שזה נבע מהעובדה שאסרו על נשים לשחק ובכל זאת האנשים שעסקו בזה היו גברים שהתמחו בגילום דמויות של נשים. זאת אומרת, לא לקחו כל שחקן ונתנו לו לגלם דמות של אישה. זו אחת מהביקורות שלי על התיאטרון בימינו. נגיד, ראיתי לא מזמן את "שש נפשות מחפשות מחבר" בגשר והם באמת עשו שם עבודה מאוד מרשימה ומאוד נהניתי, אבל אחת הדמויות שם אמורה לגלם דראג מאוד ספציפי שאמור להיות קריקטורי, גרוטסקי.  בתור אדם שעוסק בזה ראיתי שזה שחקן שלא מורגל להיות בדראג. בעיניי ובעיני הרבה אנשים שעוסקים בתחום יש מיומנויות מאוד ספציפיות לתחום הזה של גילום תפקידים במגדר שונה מהמגדר שלך."

גלינה פור דה ברה. צילום: נטישה שפנר

מהן המיומנויות שדרושות לגילום דראג?

"אלו הרבה מיומנויות שאני מלמד בבית הספר. מבחינת האיפור, לא מספיק לקחת מאפר. אתה ממש צריך להכיר את תווי הפנים שלך, לדעת לעצב אותם בהתאם לדמות שלך. המיומנות הכי בסיסית – לדעת ללכת על עקבים, גם אם באופן מגושם. זו צריכה להיות בחירה. זו לא קומדיה מטופשת, זו בחירה תיאטרונית. באופן כללי, עבודת הגוף, שפת הגוף צריכה להיות מאוד מודעת. אחד הדברים הכי מצחיקים הוא שהרבה אנשים ניגשים אליי שרוצים להתחיל לעסוק בדראג, נתפסים בעיני החברה כגברים מאוד נשיים אם כי לא בהכרח. ברגע ששמים אותו בבגדים השונים מהמגדר שלו, הוא לפתע הופך להיות דמות מאוד מאוד גברית."

כאן גיל מרים את הידיים ועושה תנועה שמסמלת מרכאות. הוא עושה את זה רבות במשך הריאיון ומסביר שהתפישה שלו לגבי נשי- גברי, היא שזה לגמרי עניין של בחירה, בין בחירה לבין מה שהחברה מכתיבה לנו. בעיניו העובדה שהומואים מסויימים נתפשים כנשיים היא לא מכיוון שהם מתנהגים כנשים אלא כי הם לא מצייתים להגדרות של מה זה גבר. אף אישה לא תתנהג ככה.

כי הדראגיסטים מתנהגים באופן נשי יותר מנשים?

"זה לא נשי יותר, זו החצנה של סטריאוטיפים הומואים. אף אישה נורמלית לא הייתה מעזה להתלבש ככה, גם לא על במה. מבחינתי זו בחירה בהחצנה של סטריאוטיפים של מה זה לא להיות גבר, לא של מה זה להיות אישה. מצד שני, הרבה פעמים אני בוחר לגלם דמות נשית שהרבה יותר קרובה לאישה הממוצעת ופחות קריקטורה. אני מתעקש לחדד את העניין הזה אצל התלמידים שלי. לכל אחד תהיה דמות בסיס ועליה הוא יבנה דמויות אחרות. גלינה היא דמות הבסיס שלי ועליה אני בוחר כל פעם מה אני אעשה."

גלינה היא שחקנית תיאטרון.

"אני שחקן תיאטרון. אני גם לא נוהג לדבר על עצמי בגוף שלישי. אני בכוונה לא מדבר על עצמי בגוף שלישי כי אני כן מודע לעובדה שיש איזו מסיכה בסיסית שעליה אני בוחר להוסיף  ולהוריד דברים אבל עדיין זה אני זה שנמצא שם. מה שמשתנה זה שפת הגוף. כמו שאם אחקה דמות מסויימת, שושנה דאמארי לדוגמא, אני אעשה זאת באופן מאוד מסוים, על בסיס דמות הדראג הבסיסית שלי."

האמת שאני קצת מבולבלת, זה מופע או תיאטרון? הרי אתה בעצמך אומר שזה המופע של גלינה פור דה ברה.

"כן ולא. ההבדל הוא שעל פי רוב, אני הבמאי של עצמי. על פי רוב אני הדרמטורג של עצמי, אלא אם יוצא לי לעבוד עם במאי על הופעה שזה גם קורה, אבל כשאני שחקנית אורחת לדוגמא, בלהקת פרסקו שם רקדתי לפני פציעת הגב שלי, ויוצא לי לגלם דמות של זמרת אופרה או דמות של סבתא זקנה, קונג פו סבתא. דמות מאוד גרוטסקית של סבתא. שתי הדמויות בויימו על ידי הבמאי, על יד הכוריאוגרף, ועבודת השחקן שלי כוללת הצבת גבולות, ומופעי הדראג של גלינה פור דה ברה הם מופעים פמיניסטיים וההכרה הזו קיימת אצל הקהל. אני מודע לזה שזה אני שם ולכן אני מציב גבולות, למרות המסיכה."

ועדיין איך הדראג נחשב בעיניך כז'אנר בתיאטרון?

"על פי רוב, אלו מופעים קברטיים בהכרח במעדוני לילה או בארים וכאן השאלה האם זה תיאטרון או לא. אני בוחר להקפיד על בניית דמות, על עבודת שחקן. אני לא עושה שם דברים כי בא לי, אלא כן מאחורי כל דבר יש תהליך של מחשבה ועבודה, תהליך שבהחלט ניתן לקרוא לו דרמטורגי."

כולן עוברות תהליך שכזה ומשתמשות בכלים האלו או שזה רק אתה?

"לא, לא. הרבה מאוד אנשים שאני עובד איתם כן מקפידים על זה אבל רוב האנשים שמופיעים בדראג לא משתמשים בכלים האלו או כי הם לא מודעים להם או שהם לא תופסים את הדראג כתיאטרון וזו כבר בעיה שאני נלחם בה בתוך עולם הדראג."

זאת אומרת שהמופע שלך שונה ממופעי דראג אחרים?

"ברמה הטכנית לא, עדיין יישאר שם גבר שמגלם דמות נשית. התכנים יהיו אחרים, אופן העיצוב וההעמדה יהיו שונים, על פי ההכשרה של אותו אדם."

וכשתסיים ללמוד תיאטרון אתה רוצה להיות שחקן.

"הייתי שמח להיות שחקן, אני מעדיף להיות שחקנית. זה כמו שיש שחקן שמתמחה בגילום דמויות קומיות, אני מתמחה בגילום תפקידים נשיים."

אז אולי תכתוב מחזה.

"אלו דברים שנעשים. נאמר, המופעים בלהקת פרסקו, אנחנו מנצלים את המיומנות שלי בדראג ואת המיומנות שלי במחול, ואת אופן המשחק שלי, ניקח לרגע את הדמות של הסבתא. אנו לרגע לא מתעלמים מהעובדה שאני גבר, אני מתרוצץ על הבמה על כסא גלגלים או עם הליכון ואז משומקום, אני תופס את אחת הרקדניות וזורק אותה למקום אחר וזה כן יוצא כקומדיה משעשעת כי הקהל לרגע שוכח שאני גבר ומאמין שאני באמת דמות של סבתא ואז אני שובר את זה וזה מצחיק, זה מרשים מאוד. שחקנית שתגלם את הדמות הזו לא תהיה מסוגלת פיזית לעשות את זה.

אחד האלילים שלי, אחד ממקורות ההשראה שלי, הוא מומחה לתיאטרון אמריקאי בשם צ'רלס בוש והוא מעביר סדנאות בנושא לגילום דמויות של נשים על הבמה ובייחוד על תקופת העשרים והוא מציג באוף ברודווי הצגות שהוא כותב, מביים והוא אומר על עצמו- אני במאי ושחקנית.

עוד מקור השראה שלי הוא אדם בשם לינדזי קמפ, שעושה תיאטרון מחול שבאיזשהו מקום מבוסס דראג. בכל הדמויות שלו, בין אם נשיות או גבריות, הוא מתעלם מהמגדר. זאת אומרת, לא משנה אם זו דמות של גבר או אישה, הוא עדיין מאופר בקפידה. הוא משתמש בהרבה מאוד עירום וזו עדיין יכולה להיות דמות נשית למרות שהשחקן על הבמה עומד בעירום מלא. אלו מקורות השראה שהלוואי שאוכל להגיע לרמה כזו של מומחיות כמו שלהם. בינתיים מה שאני מתיימר להתמקד זה ליצור דמות על הבמה שהויז'ואל של המגדר שלה הוא לא משנה אבל הוא כל העניין. זאת אומרת שאני בוחר לחשוף את הזרועות השריריות שלי לא באופן שבחורה יכולה להיות שרירית ועדיין לשים מחשוף מאוד אמין ואנשים בטוחים שעשיתי ניתוח למרות שכמו שאת רואה, ממש לא."

איך אתה משתמש בזה?

"אם ניקח את זה לרמת ההומור, אני יכול לבנות מהלך שלם שיגרום לקהל לשכוח לרגע שמדובר בגבר ואז משום מקום, בום! וזו דוגמא לאחד מהדברים שאפשר לעשות."

גלינה פור דה ברה. צילום: גיא זלצר

מה המטרה? מסר כלשהו?

"אם קיים מסר אז המסר הוא שזה עניין של בחירה, עניין ההגדרות של גבר-אישה, מעבר לרמה הביולוגית כמובן. הדראג ירצה בדרך כלל לגלם דמות נשית ויפה ולי אין בעיה לגלם דמות של מישהי מכוערת, או בוצ'ה ואז צוחקים ואומרים שגלינה לסבית. מה שאנשים תופשים כיפה, נשי, גברי- מעניין אותי לפרק את זה.  אם אני מופיע מול קהל לסבי, חלקן יגידו שהן מבולבלות כי הן רואות דמות נשית, הן יודעות שזה גבר ואני אוהב לבלבל. אני אוהב לבלבל סטרייטים והמטרה היא שהם קצת ישתחררו ויפסיקו לתפוש דברים על פי מה שהתחנכו עליו. אבל זו עדיין רק יומרה ברוב הזמן, כי מאחר שאני מופיע בבארים אני עדיין צריך לתת שואו בידורי לחלוטין. בנות פסיה לדוגמא, עשו משהו שאף פעם לא נעשה ולשם אני רוצה לחזור. "

אתה רוצה לחזור למיינסטרים?

"הן הגיעו למיינסטרים כי הן עשו תיאטרון טוב. לא מעניין אותי המיינסטרים. לא מעניין אותי לעשות סאטירה אקטואלית אבל הן היו שונות. הם הסתמכו על הקולות שלהם, הם לקחו טקסטים שונים ופרקו אותם והאופן בו עשו את זה, כמו לדוגמא התלבושות בהן בחרו או לחילופין חיקויים של זמרות מאוד ספציפיות ועדיין לא גילחו את בית השחי. הם לקחו רעיונות מסויימים ופרקו אותם והאופן שבו עשו את זה, הוא אופן פשוט טוב."

אתה מגלח את בית השחי?

כן, אני מגלח את בית השחי. אני לא רוצה לגרום לתהייה, אני מתגלח, משתמש במחשוף נדיב. אני מנסה לא להציב את העובדה שאני גבר אלא לגרום לתהייה, בלבול בעיקר באמצעות המחשוף. בנות פסיה עשו את הדברים האלו בשביל לפרק תפישות מסוימות במיינסטרים שקשורות לאקטואליה. זה משהו שקיים בכל סאטירה וספציפית בדראג, אלו דברים שקשורים באופן מסורתי יותר למיניות או לדראג. אם ניקח את זה לרמה הכי פשטנית וזולה, כשדראג קווין מופיע עם השיר "ילד אסור, ילד מותר" והופך את זה לסצנת s&m, אז יש כאן איזשהו פירוק, אבל זה קצת פשטני וזה לנצל את העיקרון של שחרור מיני למטרות שאני לא מתחבר אליהן. מטרות שאומרות שאנחנו נשתחרר על הבמה מבחינה מינית כי מותר לנו. זה לא מעניין אותי."

אז אתה לא משתחרר מינית על הבמה?

אם אני משתחרר מינית על הבמה זה ממטרה מאוד מסויימת והיא שאני חושב שאנשים צריכים להשתחרר מהתפישות שלהן לגבי מיניות. אם אני מוציא דילדו על הבמה זה יהיה על פי רוב בהקשר מיליטריסטי. נאמר, יש את השיר "מכתב מאמא" של חווה אלברשטיין שאותו אני מקדיש קבוע לאדם שמתגייס, מעלה את האדם על הבמה ומשחרר את התפישות המיליטריסטיות שם. "אתה אומר לי שקיבלת סרט ואם זה טוב ישלח לך סרטים" אני מנצל את זה ומוציא דיוידי מהקהילה כי עדיין על פי התפישה, הומואים לא עושים צבא. כשבשיר מדברים על הטנקים אני מוציא שני דילדואים שמייצגים שייכות של הדילדו לצבא."

זו קצת פרובוקציה.

"זו לגמרי פרובוקציה, פרובוקציה זולה, ומצד שני אני מחוייב לתת בידור טוב. בידור טוב אך לא בידור בכל מחיר. שליפת הדילדו אומרת שהאמא שלוחת לבנה דילדו כדי שיהיה לו קצת יותר טוב הצבא. לעומת זאת, אני מנצל שיר פופ, "why"  של אנני לנוקס, ועולה לבמה בדמות מאוד נשית ואז מתפשט על הבמה. וזה טריק בימתי נורא פשוט, עשו זה לפניי ואחריי ועדיין התגובות הן בין זעזוע לבין התרגשות מטורפת. אבל עדיין אני לא בוחר לסיים את הנאמבר כאישה לא זוהרת, אלא כגבר במחוך ובגרביונים, ואגב אני גם בוחר לא להיות שם בעירום."

גבר מאופר.

"אני מוחק את הליפסטיק בסוף"

דרמטי משהו.

בזמנו, כשהייתי עם ההרכב "פאות קדושות" שזה הרכב דראג שעזבתי, אז בנינו את המופע שנקרא "מחזירים את הדראג לתיאטרון" כמענה לתפישות של דראג. מופע בידור שכולל טקסטים מפוארים לתוך עבודת משחק וטקסט שלא באמת שוחט פרה קדושה. חזרה לבידור, קידה ואז ביצוע בלייב, שיר שנקרא "מהו גבר בשבילכם", שזהו עיבוד עברי לשיר הצרפתי של שארל אזנבור, ובהדרגה כל אחד מאיתנו מוריד פריט בשרשרת. אחד מוריד פיאה, השני עולה כבר בלי פיאה ומוריד פריט נוסף וכך הלאה. מופע בידורי שמציג את הדראג הישראלי ואז נותן בום בסוף."

אם לסכם את השיחה בינינו, אז ניתן לומר שבאמת היית מאוד רוצה שהדראג ייחשב כתיאטרון, אך נכון להיום הוא לא תיאטרון. נכון להיום, הדראג שואו הוא מופע בידורי לחלוטין  והמטרה שלך היא ליצור ז'אנר כזה.

"אני מסכים איתך אך אני חושב שהדראג כן נחשב תיאטרלי, פשוט רוב האנשים שמופיעים בדראג, אין להם הכשרה תיאטרלית  והאנשים מהממסד התיאטרוני לא תופשים אותנו כאנשי תיאטרון וזה מה שיוצר את המצב העגום של הדראג בארץ."

שאלה אחרונה, מהו החלום שלך?

"כששואלים אותי את השאלה הזו, אני עונה חצי ברצינות וחצי בהומור, לכסות את הארץ בנצנצים, כי אני חושב שנצנצים הם הפיתרון לכל הבעיות במזרח התיכון, if we could all do drag…"

אתה מאושר?

"אני חושב שזכיתי בכל כך הרבה ברכות, כן, אני מאושר. הדבר היחיד שמבאס אותי  זה עניין הגילוח, אני שונא להתגלח.."

אני חוזרת לביתי הקט מהורהרת מאוד, צפיתי מהופנטת בכל הסרטונים שגיל שלח לי. אני חייבת לציין שאת הקליפ "why", של אנני לנוקס ראיתי מספר רב של פעמים ואני יותר ממליצה לראות אותו עושה סוג של סטרפטיז עם סוג של מסר בהרבה מאוד כישרון, הרבה מאוד אומץ ומעט מאוד שקט.

אז אמנם לא עניתי לעצמי על אף אחת מהשאלות שרצתה לדעת הפסיכולוגית,  אך אני כן מוכנה לצאת למלחמה, לפתוח תיאטרון דראג, לכתוב מחזות ולפזר נצנצים על כל הארץ..

                                                   If we could all just drag ourselves!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 7, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s