אזור הדמדומים – בסוף כולנו ניפגש בסיכום

על ההצגה "סבתא"

מאת: אפרת קדם

"סבתא" – הצגה מושקעת יצירתית ומקורית מבית מדרשם של אנסמבל פרסונה בראשות נלי עמר וטיירי מורל. ההצגה מבוצעת על ידי חברי האנסמבל, בוגרי בית הספר פרסונה לתיאטרון פיסי ועכשווי.

זהו מסע (לשני הכיוונים) בזמן דרך זיכרונות של אישה מבוגרת (הסבתא). החל בתקופת הילדות המוקדמת שבה התייתמה מאביה, דרך ילדות, נערות, נשיות, אימהות ועד להיותה סבתא . השפה התנועתית היא הדומיננטית בהצגה שמלווה באמצעים פשוטים וסמליים כגון תלבושות מוקפדות ואביזרים בודדים בלבד.

הנושא של הזקנה ובה עולים ומתגלגלים החיים לפנינו (רובנו כנראה נגיע למקום הזה בצורה זו או אחרת) הוא בחירה שלא פוגשים הרבה על הבמה, שמוקדשת על ידי היוצרים לכל הסבים והסבתות האישיים שלהם ובכלל, וכמובן גם לנו עצמנו – שיום יבוא ונהיה שם. תוך רצון להביא לידי ביטוי את הבדידות, תחושת חוסר האונים, החמלה והכבוד שלעתים נשכחים מאתנו כלפי "זקני השבט".

השפה התנועתית שנושאת את רוב משקל ההצגה מלאה בפתרונות יצירתיים, ותומכת בכל שלבי התוכן מבלי ליפול למניירות ריקודיות ועל אף רמת הסגנון הגבוהה לא נופלת לסגנון מחולי מופשט כזה ראו אחר–זאת על אף היכולות של המבצעים והביצוע המדוייק והנקי, אלא נשארת נאמנה למצב, לפעולה לרצון וליחסים עם דאגה וטיפול בפרטים המזעריים ביותר של הגוף והקומפוזיציה הבימתית .

ההצגה נפתחת בצורה ריאליסטית כביכול בה הנכדה עוזבת את סבתה וזו נשארת לבד בבית. משם מתחיל מסע הזיכרון בקטע מפתיע ונוגע ללב של אב ובת מכניס אותנו לעולמה של הילדה (שעתידה לאבד את אביה במלחמה, ועמו גם את יכולת הדיבור שלה) ופותח בפנינו צוהר לשפה התנועתית של ההצגה.

המסע ממשיך בתחנות חייה של הדמות (אותה מגלמת רותם נחמני המרתקת והווירטואוזית). אנו פוגשים את הילדה שאינה כבר קטנה ויכולה לשחק עם חבריה – מריבות משחקים וויכוחים וכו'. לאחר מכן, בשלבי הנערות, ההתאהבות, האהבות והקנאות, הזוגיות, האימהות וכן הלאה. מטפסים עמה מדרגה אחר מדרגה במשעול החיים, כאשר לבסוף חוזרים אנו לנקודת ההתחלה בה יושבת הסבתא האילמת עם בנה ונכדיה והצפת הזיכרונות סוגרת מעגל.

כל שלב בשלבי החיים של הסבתא פותח לווריאציות שונות ומרובות. לעתים אף זה הרגיש כמו מחקר – מה אפשר לעשות עם…. 4 ילדים וספר לדוגמא (לקיחת התרופות, משחקי הילדים, דגלי הניצחון במלחמה, ועוד אפיזודות נוספות שמוצו במידה רבה ). החוויה האסטתית היא עשירה ומלאת נפח וצבעוניות – אך החוויה הרגשית נותרת פתורה מדי עקב ייצוג המצבים בצורה מלאה וטוטאלית  ולרוב גם בהחצנה משחקית ובהירות מעט מוחלטת של הדמויות המצב והרצונות.

רוב הזמן בלט בהיעדרו  חברינו הישן והטוב המעצור, המעניק לקהל סדק לא מואר בו הוא יכול שלא לדעת, אולי לשאול, לתהות, לדמיין ולחשוב בעצמו מה קורה ולמה. אמנם האילמות של הדמות הראשית הכניסה מעט מעצורים אך לעתים האילמות לבשה צורה של פנטומימה או של לחש שהתגבר על המעצור.

הנקודה המרגשת ביותר בעיני, הייתה דווקא בסצנה שאינה תנועתית אלא יותר ריאליסטית כביכול, בה האם אוסרת על בנה ללכת לחבריו ויש ביניהם מתח הנצבר ונבנה עד כדי הזעקה האילמת שלה על בנה כאשר הוא עוזב את החדר (זעקה שמיד זרקה אותי לזעקתה האילמת הידועה של אמא קוראז' ). אך מרבית ההצגה עוסקת בדימוי התנועתי, האסתטי של המצבים השונים, יש בה ייצוג לקנאה, למתח מיני, לבדידות  והיא מתובלת בהרבה הומור. השאלה העיקרית  היא האם מעבר לחוויה האסתטית  ניתן לעבור גם חוויה רגשית?

נדמה לי כי בהיבט התיאטרוני זהו המכשול הגדול ביותר של הסגנון הזה. איך הוא יצליח להיות לא רק דובר ומייצג – לעתים גובל באילוסטרטיבי (כמו בקטעי הילדים הקטנים או במאבקי הכוחות בין שתי הנשים על גבר אחד)  – מרהיב ככל שיהיה אלא גם מרגש, מותח מסקרן ולא צפוי? ואולי זוהי "בקשה" מוגזמת או גדולה מדי? ייתכן שהעבודה הפיסית שבהכרח היא טוטאלית, מתקשה לייצר מעצורים, אך אם להתייחס להיבט התיאטרוני בתוך היצירה, זה חסר ונחוץ למתח הדרמטי, לציפייה, לאי הידיעה, לסקרנות ולדמיון המשלים שלנו.

ועוד שאלה: האם האסתטיקה מיד מתקשרת אצלנו ליפה ולתבוני ולכן בהכרח גלום בה אלמנט מנכר? האם עקב היומרה לבטא ולייצג מצב בצורה אסתטית (פיסית במקרה הזה) הפנייה היא מראש יותר לשכל ופחות ליצר ולרגש?

השאלות הללו עולות כמובן בהקשר של ההצגה "סבתא" אך גם בהקשר הכולל של הגדרת הסגנון והציפייה ממנו.