בתיאטרון כמו בתיאטרון טשטוש הזהויות הוא הכרחי. השחקן או השחקנית עוטים על עצמם דמות אחרת, והקהל מסכים להאמין לזמן מה למה שמוצג לפניו. קוראים לזה "השעיית אי-אמון".
אבל מה קורה כשהשעייה זו נשברת באמצע? כשהקהל מערער את הגבול בין השחקנים לדמויות? כששחקן מותיר את דמותו על רצפת הבמה ומודיע לקהל שהתבייש בו? כאשר כבר אינספור שנים לא סגורים על זהותו של מחזאי מפורסם מסוים? כאשר התיאטרון עצמו מותח גבולותיו ומתקרב לז'אנרים אחרים? כאשר הטוב גורם לרע ולהיפך?
האם תיאטרון זה תיאטרון זה תיאטרון?
תשפטו בעצמכם.
מקווים שתיהנו.
אירית ראב
עורכת מרתה יודעת
מרתה יודעת 