דבר העורכת

בתיאטרון כמו בתיאטרון טשטוש הזהויות הוא הכרחי. השחקן או השחקנית עוטים על עצמם דמות אחרת, והקהל מסכים להאמין לזמן מה למה שמוצג לפניו. קוראים לזה "השעיית אי-אמון".

אבל מה קורה כשהשעייה זו נשברת באמצע? כשהקהל מערער את הגבול בין השחקנים לדמויות? כששחקן מותיר את דמותו על רצפת הבמה ומודיע לקהל שהתבייש בו? כאשר כבר אינספור שנים לא סגורים על זהותו של מחזאי מפורסם מסוים? כאשר התיאטרון עצמו מותח גבולותיו ומתקרב לז'אנרים אחרים? כאשר הטוב גורם לרע ולהיפך?

האם תיאטרון זה תיאטרון זה תיאטרון?

תשפטו בעצמכם.

מקווים שתיהנו.

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 6, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s