מרתה יודעת ש…

על תיאטרון וכלא – להניף אצבע משולשת באמצעות האמנות

ה-19.4 הוא יום לא פשוט עבורנו.. מרתה יודעת..

להפסיק לדבר ורק להיזכר. קשה להיזכר. לכולנו, גם לאלה שלא היו שם בתופת- צרוב הזיכרון עמוק עמוק בתודעה.  זה בגנים,  אין מה לעשות.  ככל שאנו נאחזים בו יותר, בזיכרון, כך הוא נהפך לחוויה. חוויה פרטית שלי ושלך אבל גם חוויה קולקטיבית. אומה שלמה מלקקת את הפצעים.

תצטרכו לסלוח למרתה שלנו. בימים כאלו היא נוטה לסערות נפש וסגנונה מאבד במקצת מן העוקצנות והסרקזם האופייני לטובת אמפתיה בלתי נשלטת ודחף להכיל את הכול.

כשמרתה שמעה שהגיליון הבא נופל על יום השואה, המחשבה הראשונה שעברה במוחה היה כמובן לכתוב על מחזאי או שחקנית יהודיה ידועה שנרדפו ע"י המכונה הנאצית והצליחו בכוחות בלתי מובנים ליצור ולעשות תיאטרון במקום שכולם מנסים רק לעבור עוד יום. הצגות תיאטרון של האנסמבל בגטו וילנה, המלחין ויקטור אולמן שהלחין אופרות במחנה הריכוז טרזינשטט, אפילו אירן נמירובסקי הסופרת שהביוגרפיה הנפלאה שכתבה על אנטון צ'כוב תוך כדי הסתתרות מהנאצים פורסמה לאחרונה לאחר שנים רבות- כל אלה עלו לתודעה ותבעו ממרתה התייחסות.

אבל לאחר ששקלה היטב, מרתה החליטה לדבוק בפורמט הקבוע ולכתוב על משהו אחר. לא מתוך התעלמות מההקשר החשוב, חלילה. להיפך, המילים הבאות נובעות היישר מהמקום הזה, של אנשים שנרדפו בגלל מה שהיו, ובשל אותו ניצחון של הרוח, כשהאמנות הרימה אצבע משולשת ואמרה- תקפצו לנו, אנחנו עדיין פה, וכל עוד אנחנו פה- אנחנו נתעלה.

בהמשך ישיר לטור מהגיליון שעבר על רדיפתו של אוסקר ויילד בידי הממסד הוויקטוריאני השמרני על היותו הומוסקסואל, "סדומיסט וסוטה", מרתה מביאה לכם השבוע את סיפורה של אחת מאיקונות התרבות הגדולות ביותר במאה העשרים וחלוצת השחרור המיני –  מיי ווסט.

ווסט, שהקריירה שלה התפרשה על פני שבעה עשורים והייתה לאחת מכוכבות הקולנוע והתיאטרון הגדולות שאמריקה ידעה, לא הייתה רק שחקנית נערצת ונועזת אלא גם יוצרת חתרנית שכתבה לעצמה את תפקידיה הגדולים ביותר, הן על הבמה והן על המסך.

בשנת 1926 ווסט כתבה את המחזה הראשון שלה לברוודווי. כבר מהשם של המחזה היה ברור לכולם על מה היא רוצה לדבר. “סקס" עסק בסיפורה של זונה קנדית ענייה שרוצה למצוא אהבה ולהתקדם בעולם.  המחזה הבוטה והישיר  דיבר על נשים, הבדלי מעמדות ומיניות לשם מיניות בתקופה שהיה ברור למדי מה מקומה של האישה בחברה האמריקאית. ההצגה רצה 325 פעמים, היתה ללהיט ושיחת היום בניו יורק, ו-ווסט הזניקה את מעמדה לכוכבת תיאטרון מן השורה הראשונה.

ב-19.4.1927 החברה בעירייה הבינו מהר מאוד עם מי יש להם עסק ונלחצו. המשטרה פשטה על התיאטרון ואסרה את ווסט ואת יתר הקאסט באשמת "השחתת הערכים של הנוער". הכוונה האמיתית שעמדה מאחורי המעצר והמשפט לא הייתה לנטרל את המחזאית, כי מלכתחילה העונש המרבי על עבירה שכזו היה ימים ספורים בכלא, אלא להתיש אותה עם סנקציות ומערכות ארוכות בבתי משפט עד שתעצור ותוריד מן הבמה את כל ההפקות המתירניות הללו.

לא ישבה בנווה תרצה, אבל גם עשרה ימים ב-welfare island זה לא פיקניק

 

השמועה פרשה כנפיים שווסט כתבה מחזה פרובוקטיבי נוסף אודות הומוסקסואל שלובש בגדי אישה וחי באופן מוחצן וזה כבר היה קו אדום מבחינת העסקנים הניו יורקים. המחזה הועלה כבר בקונטיקט והחלו חזרות לקראת הבכורה בברודווי, אבל הצנזורים לא קראו נכון את המצב. לווסט הוצע לשלם קנס כספי, להימנע מעשרה ימים בכלא ולהשתיק את הפרשה, אבל היא כמובן סירבה ושמה את המדים (ומתחתם הורשה לה ללבוש את תחתוני המשי המפורסמים שלה). בסופו של דבר,  מעמדה והצלחתה רק התחזקו. טיפול הרשויות בפרשה רק הגדיל את הפופולאריות שלה ושל המחזה בקרב הציבור האמריקאי.

בכלא היא פגשה נשים רבות שישבו בגין זנות וסמים ושמעה את סיפורן. ברבות השנים, המפגשים הללו הולידו מחזות חתרניים נוספים שדיברו על נושאים חברתיים רגישים. כשהשתחררה, הפכה ווסט לאקטיביסטית ודוברת בנושא זכויות האסירות: היא תמכה כלכלית בילדים של עצירות שהתכוננו למשפט, פתחה ספריות בבתי כלא והשתמשה בבמה שלה כמגה סלבריטאית כדי להעמיד לסדר היום את העוני והניצול של נשים בחברה האמריקאית, ואת מנגנוני הפעולה  של רשויות החוק והמשפט לרדוף את אותן שכבות חלשות ולהנציח את המצב.

את המחזה ההוא ווסט עדיין נאלצה לצנזר. במקום טרנסווסטים מוחצנים היא כתבה על פלייבוי רודף שמלות שנאלץ לשנות את אורחות חייו מהקצה אל הקצה לאחר שהוא מסורס. למחזה זה היא קראה "איש התענוגות". ההתכתשות המתישה עם הצנזורה שהגבילה את צעדיה עם כל מחזה חדש שכתבה גרמה לווסט לעזוב את התיאטרון ולעבור להוליווד, שם פתחה בקריירה קולנועית משגשגת עם תסריטים פרי עטה, שהפכו לקלאסיקות שוברי קופות.  כל בחורה ברחבי ארה"ב ידעה לשנן את המשפטים החצופים והנועזים שהיו סימן ההיכר של מיי ווסט. והשאר היסטוריה.

"רוחו החופשית והסקרנית של האדם יקרה מכל דבר שבעולם" – ג'ון סטיינבק

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 5, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s