לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם..

ריאיון עם גור קורן

מאת: כלנית בר און

ההצגה "חמישה קילו סוכר" היא קומדיה מוקומנטרית , ז'אנר שבדרך כלל לא מוצג בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. מוקומנטרי הוא ז'אנר המוצג כדוקומנטרי אך למעשה פיקטיבי ברובו ולרב משמש כאמצעי סאטירי.

גור קורן, יוצר וכוכב המחזה משחק את עצמו ומספר סיפור אמיתי כביכול על סבו שנפטר כבר לפני כמה שנים וחוזר לחייו כדי שגור יתקן איזשהו פרט מאירוע שנכח בו ממלחמת העולם השנייה בספר שעומד לצאת לאור.

גור קורן, בן 38, בן מושב היוגב שבעמק יזרעאל, בוגר החוג למשחק בבית צבי שם כתב שני מחזות וביים עם בני כיתתו. מאז שסיים ללמוד, הוא עובד הרבה עם בני נוער ובבתי ספר למשחק, הצגת פרינג' אחת בתמונע, ולפני שנתיים וחצי הגיע לגשר עם ההצגה "חמישה קילו סוכר".

אני פוגשת את גור בבית קפה שכונתי כשהדבר הראשון שהוא מצהיר, עוד לפני שהתיישבנו והזמנו קפה, הוא העובדה שההצגה בה צפיתי הייתה שונה מהצגות אחרות. לטענתו לא היו הרבה אנשים, למרות שמאיפה שאני ישבתי האולם נראה מלא לחלוטין. הוא מסביר לי קצת על העוצמתיות שיש על הבמה כשהאולם מלא, על מחיאות כפיים, על הטון שהם מקבלים מהקהל ואני נשארת בשלי ומתעקשת שהאולם היה מלא, ההצגה הייתה חזקה גם ככה, ויצאתי ממנה עם הרבה מאוד נקודות למחשבה וההצגה הזו שכביכול עוסקת בשואה ובמלחמת העולם השנייה ובאמת עוסקת בעיקר ביחסים. היחסים האלו שבינינו, הדור הזה, התל אביבי שלא חושב על כלום מלבד על עצמו לבין הדור ההוא, של הסבים שלנו. אלו שנלחמו, שהקימו מדינה, הקימו ישובים ובתים ואנחנו, אנחנו מקימים עמודים בפייסבוק וההישרדות היחידה שמוכרת לנו שייכת לערוץ עשר ולפריים טיים.

 אחרי ההצגה הזו אני מבינה שאני בעצם מתגעגעת למהות, לפשטות ובעיקר ומכל הלב, מתגעגעת לסבתא שלי ומעניין אם אני הייתי מקריבה עבורה ועבור איזו בקשה שלה את מה שגור הקריב בהצגה, רק כדי שיהיה איזה אזכור בעמוד 49 באיזה ספר על מלחמת העולם השנייה, ספר שסביר להניח שאנחנו בדור הזה שלנו, רובנו לא נקרא אותו בכלל.

כתבת קומדיה מוקומנטרית והעלית אותה בתיאטרון הרפרטוארי, מעשה אמיץ שלא נהוג כאן בארץ בדרך כלל.

"כשהתחלתי לכתוב, בכלל לא ידעתי מה אומרת המילה "מוקומנטרי", התחלתי לכתוב סיפור שהוא "כאילו" אמיתי והוספתי מונולוגים שמאוד מודעים לנוכחות של הקהל ויצא מן משהו שכזה. העובדה שההצגה מוקומנטרית הובנה רק אחרי שההצגה נכתבה, רק אז הבנתי שזה מתקשר לז'אנר הזה אז מה לשנות ז'אנר? ההצגה יצאה שונה, שונה ממה שרציתי, שונה ממה שחשבתי, אבל זו ההצגה, אין כאן תיוג מבחינתי, אין כאן ז'אנר, זו כבר עבודה של אנשים אחרים, עבודת יחצנות."

ואתה מערב את הקהל, הופך את המחזה לאינטראקטיבי. למה לערב את הקהל? למה לצאת מהמשחק ולחזור לחיים?

"אני חושב שזה רעיון מצוין. בעידן כמו שלנו התיאטרון יוצא קצת מיושן ולא שאין קסם בזה, באמנות הישנה, אך כשאנחנו כל כך מודעים למדיות זה דווקא נחמד לבוא לקהל ולהגיד לו: 'אנחנו לא עובדים עליכם, זה פנס, זוהי במה. אנחנו לא בבית וזוהי לא מכונית, אלו כיסאות'. אם יש לנו משהו להגיד, אנחנו באים ואומרים, זה בדיוק ההיפך מנאיבי. ואז זה נותן לקהל איזו הרגשה של התייחסות בכבוד, נותנים לנו לדמיין את המכונית. אתם מספיק אינטליגנטים להבין את הסיפור, אתם ראיתם תוכניות דוקומנטריות ואתם מבינים באיזה ז'אנר אנחנו משחקים איתכם ואז כבר לא צריך להגיד שאנחנו בהצגה, הכל ברור ואני מקווה שגם נעים לקהל."

מוקומנטרי בעצם בא להעביר ביקורת, סוג של סאטירה. על מי אתה מעביר ביקורת, חוץ מעל "סל תרבות"?

"דווקא פה לא הלכתי עם המטרה העיקרית של  הז'אנר המוקומנטרי, יש כמה כיוונים סאטיריים וביקורתיים, השימוש בסטריאוטיפים והכי הרבה ביקורת יש פה עליי."

איך אתה יכול להעביר ביקורת על איש שמקריב כל כך הרבה בשביל אזכור בעמוד ארבעים ותשע באיזשהו ספר על מלחמת העולם השנייה ורק כדי שסבא שלו ינוח על משכבו?

"אני לא מעביר ביקורת על האדם שהקריב כל כך עבור סבא שלו אלא על הדמות הראשונה , זו שמופיעה בתחילת ההצגה, זו שלא הייתה עושה דבר כזה בשביל אף אחד. אני מוצג  כאדם מאוד מנותק, מאוד תל אביבי, מאוד לא קשור לשורשים שלו, אפילו קצת סתום. אולי לא רואים את זה כי אני מאוד חמוד.. אבל אין לדמות הזו שום מטרה, שום כיוון, והביקורת בעצם מגיעה מהפה של הסבא, אדם מבוגר שלא תופס את עצמו כאדם מבוגר, מיושן והוא הרי מעביר עליי ביקורת ללא הפסקה: לעבוד או לא לעבוד, להתחתן או לא להתחתן.

יש כאן המון ביקורת עלינו, הדור הזה, ההיפך מהדור שלהם. אנחנו ההיפך מאנשי המעשה או איך שסבא שלי אומר 'לופט גשפטן', עסקי אוויר. אנחנו מתעסקים באוויר והשינוי הוא של הדמות הזו, הבחור הזה, שהקריב משהו מאוד גדול עבור סבא שלו."

על מה אתה כועס?

"אני? מי אמר שאני כועס? כי אני אמן אז אני צריך לכעוס? השימוש בסטריאוטיפים מאוד מובהקים מראה איזשהו כעס על איזשהו מוסד אבל אני לא כועס, להיפך. בתור מורה, הדמויות האלו מעוררות בי אמפתיה. מתוך העבודה שלי עם הנוער ציירתי אותם בכתיבה ועל הבמה ובבימוי הן צויירו באופן סאטירי, אך אני לא כועס עליהן, אני דווקא מאוד אוהב אותן."

איזו דמות אתה הכי אוהב במחזה?

"הדמות של "גדי חשמל", השחקן הסטלן, יש לו מקום בלב שלי. יש בי הרבה חמלה לדמות הזו, ובכלל לשחקנים שחיים איזשהו חלום שכמעט תמיד רחוק מהם."

באיזה חלום אתה חי?

"להצליח, אני רוצה להצליח. מה שיש אף אף פעם לא מספיק.

הרבה מאוד שנים אני הייתי הדמות "גדי חשמל", שבע שנים אמרתי לעצמי: 'למה אני לא משחק?', 'למה אני לא בתיאטרון?' ואתה רואה אחרים מצליחים, אתה רואה טלוויזיה. וגדי חשמל חי עם אשתו, חי את החיים אבל המשחק בוער בו, הלב שלו לא וויתר על החלום שלו, הוא חייב לשחק וזו הרי הטרגדיה של השחקן, הוא חייב לשחק."

הגשמת חלום.

"לגמרי, חלום שקיים כבר ארבע שנים ואני כמו וויתרתי על הרעיון שאהיה שחקן. ביימתי, כתבתי אחרי בית צבי.לא שיחקתי בכלל באופן מקצועי, בטח שלא בתיאטרון רפרטוארי  ולשחק בגשר בהצגה שאני כתבתי… ובכלל זה החזיר אותי למשחק, והיום אני משחק גם בהצגות אחרות.

אתה איש אופטימי?

"לא, אני לא איש אופטימי. השאלה הזו  'על מה אני כועס?', זו שאלה שמעניינת אותי. אני הרי אמן, למה אני לא כועס, וזו השאלה שעוברת לי בראש כבר כמה דקות, למה אני לא כועס? ואני באמת לא כועס, או שאולי אני מדחיק, כן, זה הכי הגיוני. או שאולי אני באמת אופטימי כי אני מאמין שאנשים יכולים להשתנות."

אתה משתנה?

"לא כל יום, אבל בהחלט משתנה. הרי אם אני מסתכל על עצמי לפני כמה שנים אז אני רואה שבהחלט השתניתי. הרבה יותר בוגר, הרבה יותר ממוסד."

מה זה אומר ממוסד? בגלל שאתה עובד בגשר?

"זה חלק מהעניין, אבל אני יותר מדבר על האופי שלי. היום אני פחות מפחד מהחיים הבורגניים, היום אני חי יחסית חיים בורגניים, לפחות לעומת כמה שנים קודם. אני חושב שזה עוגן בחיים שלי ואני מאוד מרוצה מזה."

היית רוצה שההצגה תתאים ל"סל תרבות"?

"ההצגה מתאימה לסל תרבות, ההצגה עברה סל תרבות. הבדיחה הזו כתובה במחזה, זו בדיחה מצחיקה והתלמידים נהנים ממנה. נזכרתי עכשיו במשהו ששלום חנוך אמר פעם באיזשהו ראיון, הוא אמר שהוא כל הזמן ניסה לבעוט לממסד בתחת ואחרי שהוא עשה את "מחכים למשיח", הוא הסתכל אחורה וראה שכתוב לו על התחת, 'הממסד'. הוא התמסד וכך זה גם עם ההצגה. אנחנו ניסינו להכניס לסל תרבות ולבסוף הפכנו להיות הצגה של סל תרבות. מגיעים אלינו תיכונים ובעיקר מגמות תיאטרון למיניהן. ואני שמח שמגיעים אלינו תלמידים, אני רוצה שתלמידים יראו את ההצגה, זו הצגה חשובה. אני לא רוצה לבעוט בממסד. זה גדול עליי, רציתי להכניס בקטנה לסל תרבות אבל ההצגה שלי זו הצגה קטנה על איש אחד וסבא שלו. אני לא מכניס לאף אחד ואני לא בועט באף אחד. אין לי טנק ואני לא טנקיסט בחזית של אנשים שבאים עם מטרה ורוצים להעביר מסר, ההצגה שלי הרבה יותר קטנה."

איך ההורים שלך הגיבו להצגה שכתבת על סבא, על המשפחה?

"סבא הוא אבא של אבא. ההצגה מאוד מרגשת אותו. התמונה שתלויה  על הבמה היא של סבא ואבא, ההצגה היא על חלק מהחיים שלו, למרות שההצגה סאטירית ולפעמים בשביל הבדיחה מכרתי את ההיסטוריה המשפחתית. זה מרגש אותם גם בגללשזה אני, שזה שלי, שאני עומד שם, שזו הפריצה שלי. הם הרי ראו את הדכאונות, את העובדה שלא ידעתי מה לעשות בחיים, העובדה שלא כל כך הלך לי במקצוע שלי, את התסכולים הקטנים שבתוך המקצוע הזה ופתאום משהו גדול שהוא שלי, של הבן שלהם, זה מרגש אותם."

איך עושים תחקיר להצגה כזו?

"הרעיון היה קיים שנתיים לפני שההצגה נכתבה. הרעיון היה תיאטרלי, שאני יושב כאן ומדבר איתך ופתאום סבא שלי נכנס לתמונה ואז את חוזרת. ואני שואל את עצמי מי זה? סבא שלי או כלנית. כך נוצרת סיטואציה קומית, כשאני נוגע למלצרית בחזה, כשהיא מביאה לי ביד ופתאום סבא שלי מגיע.

היה לי את הרעיון הרבה זמן אך לא הייתה לי את המשימה, את הסיפור. אחרי שסבא שלי מת, הרבה אחרי, קראתי את הספר על תולדות חייו שהוא כתב בגיל 70, 14 שנה לפני שנפטר והפרק הכי משמעותי הוא על מלחמת העולם השנייה. בספר יש סיפורים מאוד קשים על אובדן של משפחה, על הבריחה, על המלחמה ויש פסקה אחת על הסיפור של חמישה קילו סוכר, ואי אפשר לדעת בכלל את ההתייחסות שלו לעניין, ומבחינה הגיונית יכול להיות שהוא היה נוהג בדיוק כמו יוסף ריבה, אי אפשר לדעת אבל אני מחליט שזו ההצגה. אני מחליט שסבא שלי שעבר את כל הדברים הדרמטיים האלו, שעבר את השואה, מחליט שזה הקטע שלו, החמישה קילו סוכר האלו. להפוך לדמות הרבה יותר קטנונית ממה שהוא היה והוא היה דמות קטנונית יחסית וזה מה שיהפוך את הסיפור לקומדיה.

אם סבא שלי היה מבקש ממני לתקן איזשהו משימה דרמטית שקשורה לחיים או מוות ולא איזו שורה קטנה בספר היה מדובר בז'אנר אחר והסיפור עצמו נכון לחלוטין מילה במילה. זה התחקיר שעשיתי. יש עוד כל מיני תחקירים קטנים, לדוגמא, המונולוג של נהג המונית בנוגע לספרות, בדקתי מה חובבי ספרות אומרים ומספרים על ספרים שמעולם לא קראתי.

כמורה לספרות, אני מיד נדרכת. גם בזמן ההצגה לא הובן לי המפגש של נהג המונית עם עגנון ואני מאוד רוצה לדעת האם הספרות נחשבת לדבר כל כך גבוה, שלצורך הסטריאוטיפ המובהק היוצר מפגיש את הספרות עם נהג המונית.

אם נהג המונית היה מדבר על כדורגל או פוליטיקה זה היה בנאלי לגמרי אבל לקחתי תכונות שכולנו מכירים מנהגי המוניות, העובדה שהם כולם חופרים ומתלהמים ולקחתי נושא שהם לא יתלהמו עליו בדרך כלל, וזה קצת קריקטורי. נהג המונית מוכר לך אך הנושא שהוא מדבר עליו לא ברור בכלל וכך אני יוצר אפקט קומי.

המצאנו סיפור מצחיק בנוגע לדמות הזו. פעם הוא היה מתלהם בנושאי כדורגל ואז עבר התקף לב ומסתבר שמאחר ולקח את הנושא כל כך קשה, הרופאים אסרו עליו לצפות בכדורגל, אז הוא התחיל לקרוא ספר של עמוס עוז וכך התחיל לאהוב לקרוא אבל אי אפשר להוציא את ההתלהמות ממנו וכך הוא מתחיל להתלהם בנושאי ספרות למיניהם."

היית מקריב כך בשביל סבא שלך?

"אם זה היה קורה במציאות, יש מצב שכן. אם הוא היה בא אחרי המוות והוא מבקש ממני לעשות דבר שכזה. מבחינתי זה המכשול הכי גדול, לשכב עם יועד ריבה אבל כמובן שאעשה את זה, אם הוא כל כך התאמץ וזה עד כדי כך חשוב לו."

מה הדבר הבא? מה החלום הבא?

"הדבר הבא כבר קרה, עשיתי מאז כמה הצגות. עשיתי עוד הצגה בגשר- "בין לילה ובין שחר" עיבוד שלי ליהושע קנז. שם אני גם משחק וביים את ההצגה סלאבה מלשק, שהיה מורה שלי בבית צבי והביא אותי לגשר. עשיתי גם הצגה לבני נוער "משחק ילדים", הצגה שאני מאוד אוהב. הצגה אמיתית, עם השפה שלהם והסיפורים שלהם. משתדל עכשיו לכתוב."

שנייה לפני שהריאיון מסתיים ואני מכבה את הרשמקול , גור לפתע מסתכל בי בעיניים קורנות ואומר:

"התבגרתי עם ההצגה. גדלתי, גדלנו, כולנו. חמשת השחקנים האלו, אנחנו כמו משפחה. אנחנו נפגשים בנסיבות חתרניות והופכים למשפחה. גדלנו, התמסדנו. התחלנו את ההצגה כרווקים והיום אני מאורס, שניים נשואים, לאחת מאיתנו יש כבר תינוקת. וכך גם מבחינה אמנותית, ההצגה התחילה כדבר מאוד בוסרי, מוכשר ומצחיק אבל בוסרי, והיום אנחנו בשלים."

באירוע שייערך בסוף חודש אפריל יוצגו קטעים מתוך המחזה בתיאטרון טריסטיאן בייטס בלונדון בקריאה מבוימת. בנוסף להצגה "חמישה קילו סוכר",  יוצגו קטעים מתוך חמישה מחזות שנבחרו כשילוב של המחזאות הנכתבת היום בארץ. הצגתם של הקטעים תהיה באנגלית והם יבוימו על ידי במאים מאנגליה. את האירוע יזמה הבמאית הישראלית אריאלה אשד שחיה בלונדון זה 13 שנה, וזהו הפרויקט הרביעי שהיא מארגנת ומפיקה, מתוך כוונה לחשוף את המחזאות הישראלית לקהל בחו"ל. בתום האירוע יתקיים דיון בהשתתפות הכותבים, הבמאים, השחקנים והקהל על נושאי המחזות,

המחזה "חמישה קילו סוכר" מסתיים במשפט: "אם סבא שלי יצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לו שאני אוהב אותו ואפילו מתגעגע אליו מאוד"

ועכשיו אני אומרת לכם: אם סבתא שלי תצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לה שאני אוהבת אותה ואפילו מתגעגעת אליה מאוד.