בין קודש לחילול

על הקשר הבל-ינותק בין שואה, גבורה ועוסק-פטור

מאת: יאשה קריגר

לפני כעשר שנים, בעת שרותי הצבאי, נכחתי בטקס יום הזיכרון שנערך ביחידה שבה שרתּי. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בטקס שכזה בתור חייל במדים. ההרגשה הייתה שונה לאין שעור מהטקסים של בית הספר התיכון, דווקא משום היותי לבוש במדי צה"ל. אמנם לא השתתפתי בטקס בצורה אקטיבית, הייתי חלק מהקהל, אבל עובדת היותי לבוש במדים הפכה אותי בעל כורחי לשחקן בטקס. המדים היו לתלבושת. הנשק על כתפי – לרקוויזיט. אני זוכר שהופתעתי מכמה שהתרגשתי, הרי כבר נכחתי בטקסי יום הזיכרון ויום השואה. אך הפעם מעמדי כחייל אפיין אותי (ואת כל החיילים סביבי) בצורה שונה.

למחרת הטקס ביחידה, נשלחתי עם עוד מספר חיילים לטקס עירוני שנערך באחד מישובי הצפון. גם בטקס הזה הייתי אמור לשמש (יחד עם שאר החיילים שנשלחו מהיחידה) כניצב, שתול בקהל האזרחי. במקרה נכנסתי לאולם זמן מה לפני תחילת הטקס, בעת שנערכו החזרות האחרונות. האולם היה ריק עדיין, על הבמה עמד שחקן, שחקן מקצועי שהכרתי מהתאטרון. הוא עדיין היה לבוש בבגדיו הרגילים וחזר על הטקסט שלו במיקרופון, משהו בסגנון "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו…" כשסיים אמר: 'גמרתי להפליץ' ולקול צחוקם של חבריו הנגנים יצא אל מאחורי הקלעים. זה היה, כאמור, לפני עשר שנים, הייתי תמים יותר וכלל לא מעורה בעולם התיאטרון. אבל האפקט היה חד וברור. בטקס  השני, האזרחי, לא פקדה אותי ההתרגשות בכלל, שלא כמו יום קודם לכן בטקס הצבאי. לא כל-כך הבנתי למה, אבל ההתבטאות הצינית של השחקן הותירה עלי רושם חזק, שאני זוכר עד היום.

ברצוני לחזור אל החוויה הזאת היום ולנסות להסביר לעצמי (ולקוראים) כמה עניינים לגבי מהותו של הטקס, מהותה של עבודת השחקן ומהותה של החלטורה.

הטקס

הצגת תיאטרון היא טקס, במובן שקיימים בה כל מרכיביו. וטקסי יום השואה ויום הזיכרון הם הצגות לכל דבר. המטרה הראשונית של הטקס היא לספק חווית פורקן למטען הקולקטיבי של הנוכחים בו, לשחרר את קהל המשתתפים מהלחץ האישי והקבוצתי שלהם. העמדות האחרות של הטקס, המסבירות, הדידקטיות, המנציחות, המבדרות וכו', כולן משניות למטרה הראשונית של חווית הפורקן. כך השליכו היוונים הקדומים את התיש לתהום ("השעיר לעזאזל"), על מנת לספק פורקן לתחושות החטא של המשתתפים בטקס. כך מתגלגל הקהל מצחוק בקומדיה ומתפרק מתחושות הגיחוך והאבסורד של החיים היומיומיים. כך בוכה הקהל בטקסי הזיכרון ומתפרק מתחושות הכאב, האובדן והשכול.

הפורקן מתבצע על-ידי שימוש בסמל, בחזרה ובחלוקת התפקידים הברורה.

הפעולה הסמלית חיונית לקיום הטקס. מתן המשמעות לפעולה שרירותית הוא האקט המשחרר בתודעה של כל הנוכחים: כמו התיש המושלך אל התהום ומבטא את השחרור מהחטא והאשמה, כך גם הדלקת המשואות והורדת הדגל לחצי התורן מבטאות תמורות בנוכחים: האש הנצחית כנגד הזיכרון המעיק וסכנת השכחה, הדגל השפוף כנגד הראש המורכן של הלאום כולו.

החזרה על הטקס מדי יום, שבוע, שנה, מעידה על ההשתייכות של הנוכחים לאותו מישור רעיוני/רגשי, כבני אדם החולקים את אותה ההיסטוריה, אותה המסורת, אותה התרבות ואותו כאב קולקטיבי. למרות השוני הרב שבין אדם לאדם והאופנים השונים בהם כל אחד מרגיש את הכאב הזה – כולם מגיעים לאותו הטקס מדי שנה, לכולם גודש של מצוקות, לחצים וצורך דומה בפורקן.

חלוקת התפקידים חיונית לאפקטיביות של הפורקן. יש את הנוכחים הפסיביים, הצופים. אלה הם הרוב: האנשים שיושבים באולם החשוך, מכבים את המכשירים הסלולאריים ונושאים את עיניהם אל הבמה, ממתינים לתמורה שיעברו בעזרתם של מובילי הטקס – האקטיביים, הכוהנים, השאמאנים הנוטלים את סמי ההזייה, השחקנים. הם אלה השרים, רוקדים, מנגנים, מדברים, מדקלמים, משחקים. הם אמורים לעבור טרנספורמציה בגופם ותודעתם, להתרומם, להתפרק ועל-ידי כך לסחוף אחריהם את יתר הנוכחים ולגרום להתפרקותו של הקהל. אם יעשו זאת טוב – יזכו למחיאות כפיים או לדממה שאפשר יהיה לחתוך עם סכין.

השחקן

תפקיד השחקן, כאמור, הוא להוביל את ההצגה או הטקס, לעמוד על הבמה מול עיני הקהל ולהעביר אותו (בעזרת גופו וקולו) את התמורה המיוחלת. בטקסים המוכרים של בתי הספר, תנועות הנוער והצבא, אלו תמיד האנשים שיודעים לתת קולם בשירה ובדקלום, אלה שיודעים להניע את גופם בצורה נעימה לעין, ובקיצור – אלה שניחנו בכישרון. גם על במת התיאטרון המקצועי, הכישרון הוא זה המנחה את הבחירה האמנותית (או לפחות כך זה אמור להיות).

שחקנים רבים יאמרו כי זו השליחות שלהם, החיים שלהם, כי לא הם בחרו במקצוע אלא המקצוע בחר בהם. הקהל הפסיבי, הרוב הדומם, אינו מסוגל לביצוע התמורה והפורקן בגופו שלו, פשוט מאוד מכיוון שאינו ניחן בכישרון לכך. על כן הוא זקוק לשחקן, לגופו ולקולו. השחקן הוא זה שלוקח על עצמו את נטל הטרנספורמציה, הוא אותו התיש הנזרק אל התהום, אותו השאמאן הנכנס לטראנס ומתקשר עם השדים, מתפרק – ובעזרתו מתפרקים יתר הנוכחים בטקס. וכשם שזהו תפקידו ושליחותו, זהו גם המקצוע שלו, מקצוע שעליו הוא מקבל שכר.

למן ימי הביניים רווח המושג "פרילנסר" (שהוחל בעיקר על שכירי החרב, אך למעשה תקף גם על אמנים). האמן, הרוח החופשית, נדד בעולם והציע לכל דורש (וליתר דיוק לבעלי הממון – המלוכה והכנסיה) את שרותיו כרוח חופשית ומשחררת, כמבצע את עבודת הקודש שהרוב אינו מסוגל לה – אך מסוגל לשלם עבורה (הסרט "אנדריי רובלוב" של טרקובסקי מספק הצצה פיוטית ומרתקת לעולמו של האמן הפרילנסר בימי הביניים).

וחזרה לעניינינו: טקסי יום הזיכרון מספקים הזדמנויות לשחקנים ואמנים להרויח מהצורך הקולקטיבי של הציבור בפורקן. לקרוא קטע, לשיר שיר, להנחות. המעמד הטקסי הוא אמנם מעמד קדוש, אך יהיה זה תמים להתעלם מהצד הגשמי של המעמד הזה. גם הכוהנים בבית המקדש קיבלו שכר על עבודתם (בצורת מתנות ותרומות) וגם בבית המקדש היו חדרים אחוריים שסיפקו את צרכיהם של הכוהנים, דהיינו אחורי הקלעים. השחקן רגיל לבצע את עבודת הקודש הזו. על כן, רבים מהכללים החלים על האדם בקהל אינם חלים עליו. יהיה זה מגוחך לחשוב ששחקן שמשחק בטרגדיה צריך להיות שרוי במצב-רוח טרגי. ועל אותו משקל, האם אפשר לכפות עצבות על שחקן שמנחה טקס זיכרון?

התשובה היא לא. מדובר במתן ביטוי למיומנותו של השחקן, מתן ביטוי לאותו הכישרון שהוא ניחן בו, על-מנת לייצר את הקדושה שהיא מנת חלקו של הטקס. אני בטוח שרוב הנוכחים בטקסים השונים היו מזדעזעים לנוכח התנהגותם של השחקנים מאחורי הקלעים באותם הטקסים, בדיוק כמו שאני הזדעזעתי מאותה התבטאות של השחקן בטקס יום הזיכרון לפני עשר שנים. משיחות עם שחקנים שעובדים בטקסי הזיכרון עולה כי בחלק מהמקרים האוירה מאחורי הקלעים היא אכן של קרקס, ממש כמו בפסטיגל. אך למעשה אין בכך שום דבר פסול, כדברי אחד השחקנים ששוחחתי עמם: "הבן אדם הכי קול בהלוויה הוא הקברן". וזה בסדר – זאת העבודה של השחקן ואי אפשר לכפות עליו את הרצינות והמועקה, להיפך, אין בכך שום היגיון. על כן הוא שחקן – על יכולתו לבצע את הטרנספורמציה שהקהל אינו מסוגל לה. השאלה המהותית היא היכן עובר הגבול בין עבודת השחקן, המבצע את עבודת הקודש לבין גזירת קופון על ביצוע אותה העבודה הקדושה וניצול ציני של הצורך הקולקטיבי בפורקן.

האיש הכי קול בהלוויה 

החלטורה 

כולם צריכים להתפרנס. זוהי נקודת מוצא לגיטימית. טקסי הזיכרון הם הזדמנות לפרנסה עבור אמנים, בדיוק כמו מופעי חנוכה ופסטיבלים למיניהם. אולם ישנו הבדל עקרוני אחד בין השניים – בעוד מופעי הבידור המסחריים נועדו לשם בידור בלבד (אפשר לנסות ולחפש בהם את קדושת התיאטרון – אך ספק אם זו תימצא שם), הרי שטקסי הזיכרון מלכתחילה אוצרים בחובם אותו מימד של קדושה. והיכן שישנה קדושה ישנו גם החילול. הגבול בין שחקן לזונה – שניהם בעלי מקצוע חופשיים שמקבלים תמורה בעד השכרת גופם למטרה זו או אחרת – הוא דק מאוד. על כן בנקל אפשר להפוך את בית המקדש למאורת פריצים, את טקסי יום השואה ויום הזיכרון להזדמנות רווחית עבור רושמי החשבוניות ותו לא. קשה להבחין בגבול הזה ולשים עליו את האצבע, דווקא משום שלא ניתן למדוד מושגים כמו "קדושה" ו"חילול".

אך בכל זאת ישנם מספר סממנים שיכולים לאותת על אותו חילול. כאשר רוצים שהטקס יהיה גרנדיוזי ומפואר ברמה של כוכב נולד, כאשר מביאים את מיטב אמני ישראל לשיר שיר או שניים – ומשלמים להם סכומי עתק עבור כך, כאשר העיריות מפנות את התקציבים הממשלתיים לחברות ההפקה השונות ואלו גובות דמי כניסה לטקסים (כמו שקרה בשנה שעברה) – זה מריח מחילול. המחשבה כי טקס צריך להיות "מכובד" היא מחשבה לגיטימית, אך הפירוש של אותו ה"כבוד" שגוי לרוב. הטקס צריך להיות אפקטיבי, בראש ובראשונה. הפקה ברמה של מיליון דולר אינה מעידה על כיבוד זכר הנופלים – היא מעידה על הרצון של מישהו לנקר עיניים וכתוצאה מכך לגזור קופון על חשבון תקציבים ממשלתיים. אני משוכנע כי הרגשת השליחות במעמד הטקס ניכרת יותר בקרב המקהלות של תנועות הנוער, מאשר אצל הזמרים והשחקנים מהשורה הראשונה שמופיעים בטקסים עבור עשרות אלפי שקלים. אלה האחרונים עושים את מה שהם יודעים לעשות, בכישרון רב, אין ספק, אך דווקא הם אלה שעלולים להוריד מהאפקטיביות של הטקס. ההתרגשות של השחקן, הטרנספורמטור שעל הבמה, היא זו שמובילה לתחושת הפורקן בקהל, וישנה סבירות רבה שדווקא האמן שרגיל לבצע את הנאמבר שלו, רגיל להיות מול קהל – יהיה טרנספורמטור פחות אפקטיבי. וההשערה שלי היא שככל ששכרו יעלה – כך הוא ירגיש וירגש פחות. זהו ההבדל שבין טקס אפקטיבי וקדוש לבין פסטיבל-זיכרון חלול.

בגלל זה אני כנראה לא חובב טקסים ממלכתיים למיניהם, כי נקודת המוצא שלהם היא שהטקס צריך להיות "מכובד" ו"מושקע". והיום, שלא כמו בימי השלכת התיש אל התהום, ברור לכולם שאי אפשר להסתדר בלי תאורה והגברה ותפאורה מסוגננת וקטע אמנותי שיבוצע על-ידי שחקן שיריץ דאחקות מאחורי הקלעים.

לכן אותו הטקס הצבאי לפני עשר שנים היכה בי חזק כל כך, לעומת הטקס האזרחי עם השחקן המפליץ. כי הוא לא היה מושקע בכוונה תחילה להציג משהו לראווה. הוא היה פשוט, הוא השתמש בתפאורה הקיימת של בסיס צבאי (שכל כך הולמת טקס שכזה), בתלבושות קיימות (המדים), ובפרפורמרים קיימים – החיילים והמפקדים ביחידה אותם הכרתי. לא שילמו לאף אחד כדי שיציג את הלהטוטים שלו.

וכנראה שצודק גרוטובסקי באומרו כי על מנת לחזור אל הקדושה, עלינו בהכרח לחזור אל התיאטרון העני. ועל-מנת לחוות טקס זיכרון אפקטיבי, מוטב לגשת אל המתנ"ס השכונתי ולא אל הטקסים הממלכתיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 5, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s