אופיום למעטים או מרד דרמטי?

על חיי התרבות והתיאטרון בגטו טרזינשטט

מאת: אפרת קדם

 רבות נכתב, נחקר ואף הוצג על התרבות והתיאטרון בגטו טרזינשטט. בכתבה זו אבקש להתמקד פחות בסקירת חיי התרבות ויותר במשמעותם, במניע  להם ובהשלכותיהם.

לפני שאגיע לכך, חשוב לציין כי לייחודיות של הגטו יש קשר הדוק עם התרבות הענפה שצמחה בו. אוכלוסיית הגטו הייתה מורכבת מאנשים שוחרי תרבות וידע, שכללו בין היתר מלחינים, סופרים, רופאים, שחקנים, אמנים ואנשי מדע, בעלת רמה וצרכים גבוהים בתחום זה. כמעט כל אדם מבין העוברים לגטו לקח עמו ספר אחד לפחות במסגרת 50 הק"ג המותרים לנשיאה.

טרם הקמת הגטו קיוותה ההנהגה היהודית ליצור עיר יהודית אוטונומית ובה מרחב פעולה תחת הפיקוח הגרמני. ואכן הגטו היה מושתת על עבודה יצרנית, ולא על עבודת פרך או עבודות כפייה. חלוקת המזון ווסתה גם היא על ידי ההנהגה היהודית לטובת הצעירים והזקנים יותר ועקב הפרדת המשפחות מיקיריהם, שוכנו רוב הילדים במעונות שתפקדו כבתי חינוך בזכות תושייתם ואומץ ליבם של המדריכים הצעירים. אך עד מהרה התנפצה תקוות ההנהגה והתברר שבפועל מדובר בכלא שהוא תחנת מעבר עד למשלוח למזרח. ייתכן כי ההתפכחות וניפוץ האשליה הסופיים באשר לגטו וייעודו, חלו בעת הוצאתם הפומבית להורג של 16 אנשים שניסו ליצור קשר עם העולם החיצוני. ההוצאה להורג בתלייה התקיימה בנוכחותה של ההנהגה היהודית והזעזוע באשר למציאות הגטו, המנוגדת לכל תוכנית וציפייה, היה עצום. הגטו היה מנותק כמעט לגמרי מן ההתרחשות בעולם החיצון.

לניתוק והבידוד מהעולם, להפרדת המשפחות, ולעובדה שהעבודה הייתה "נוחה" יחסית וחלוקת המזון הייתה "סדירה" יחסית יש חלק חשוב בתשתית להיווצרות חיי התרבות בגטו.

התרבות והתיאטרון בגטו

אחת הזמרות בגטו אמרה כי "חיי התרבות והתיאטרון בגטו בשנים 1943-1944 היו כה עשירים שאפילו בעתות שלום בעיר בגודל בינוני לא היו כל כך הרבה הצגות כמו בגטו שלנו".

הפעילות התרבותית החלה במחתרת ולעתים תוך כדי סכנת חיים ממשית (לדוגמא כאשר ביקשו להבריח כלי נגינה לתוך הגטו) והמשיכה בצורה מאורגנת ומותרת על ידי הגרמנים ב-1942 שהכפיפו תרבות זו לכותרת המאורגנת "המחלקה לעיצוב שעות הפנאי" (מעורר השראה, לא?) שבתוך "המחלקה לניהול פנימי" כחלק מרצונם "לנרמל" את חיי המחנה.

עשייה תרבותית בגטו נדמית כמעט כהיפוך לא נתפס בהתחשב בתנאי המחייה, אך באופן אירוני, תמוה ואולי אף חולני האינטרסים של אנשי הגטו והגרמנים היו כביכול משותפים. אלה ידעו בדיוק לאן פני התושבים הללו מועדות ולכן הפעילות התרבותית לא היוותה כל איום אלא להיפך – המשיכה לשמר את האשליה שמדובר רק במצב זמני. בהמשך גם הוצגה כחלון ראווה למשלחת הצלב האדום כחלק ממבצע "ייפוי עיר" שערכו הגרמנים בגטו, שתפקידו להציג את הגטו כמקום טוב ומיטיב עבור היהודים.

מאידך, תושבי הגטו, שמזונם הרוחני היה שווה ערך ולעתים אף יקר יותר ממזונם הפיסי, זכו לעסוק בפעילות שאהבו, לשמר כביכול את חייהם הקודמים ולהתעלות מעל חיי היומיום הקשים והעגומים שסביבם.

אמנם היה הכרח לדווח על כל פעילות תרבותית, אך היו גם פעילויות וקבוצות שפעלו באופן לא רשמי. מאחר שבמשך הזמן ה ס. ס לא הקפידו במיוחד על העניין, לא הייתה משמעות גדולה לצנזורה ולפיקוח. מלבד מגבלת השפה שהייתה חייבת להיות גרמנית נתנה בסופו של דבר המחלקה חופש אמנותי רב ליוצרים.

על אף המחסור השולט, לא נמצא מחסור בחדוות העשייה. לוחות הזמנים היו עמוסים בפעילויות שונות ומגוונות: תיאטרון, קונצרטים הרצאות, השלמת ידע ולימודים, ספרייה פעילה, דיונים בסוציולוגיה, מדע והיסטוריה וכן, טורנירים של כדורגל (אפילו עם חלוקה ל"ליגות" !).

והתיאטרון? גם תיאטרון היה מותר ומעודד על ידי הנאצים וההצגות הפכו לחלק יומיומי מחיי המחנה, וכן, ניתן גם חופש לבחירה ויצירה פרטית שיושמו במידה רבה.

חזרות ומופעים התקיימו אך ורק בשעות הערב המוקדמות  לאחר העבודה, ולפני שעת העוצר. חללי ההצגה היו כה קטנים עד שההצגה "נאלצה" לרוץ פעמים רבות כדי שרבים יוכלו לצפות בה. התפאורה והתלבושות היו מסמרטוטים, מטריות, קרשים, שקים, ארגזים וניילונים. התלבושות גם שימשו במקום תפאורה שלא הייתה יכולה להיבנות במבנים הצרים שעמדו לרשותם. לא אחת נקטעו מהלכי החזרות, עקב הטרנספורטים למזרח, והם החלו מחדש בהרכב שחקנים שונה.

חלק מה"רפרטואר" כלל מחזות של  גוגול, סירנו דה ברג'רק, שקספיר,  ברנרד שאו ועוד. גם אופרות היו אהודות במיוחד וביניהן "חליל הקסם", "לה בוהם" "טוסקה" ו"הכלה המכורה".

 כרמן בעליית הגג בטרזינשטט – אלפרד קאנטור

מבצע "ייפוי העיר" וההכנות אליו אפשרו לעסוק בפעילות מתוכננת ו"מושקעת". לכאורה נראה מוזר שה-ס.ס הרשה ליהודים כל זאת, אך כאמור, המטרה הייתה להציג בפני הוועדה מטעם הצלב האדום מצג אילוזיוני של חיים תקינים ונורמאלים המוענקים ליהודים. על כן נקבע שיש לשחק תיאטרון אמיתי על כל המשתמע מכך. (עם תלבושות, פאות, גופי תאורה וכיו"ב) בספטמבר 1944 נראה הגטו כקרקס אירופאי מושלם והוועדה הגיעה, התפעלה והתפלאה. לאחר כ- 5 ד'  המשיכה הועדה בסיור וההצגה הופסקה. יחד עמה הופסקה גם הרשות לשבת על הספסלים, התזמורת חדלה מלנגן ובן רגע חזרו הרעב הלכלוך והמחלות. הגרמנים הפיקו סרט תעמולה על חיי הגטו מהחומרים שצולמו ביום הזה. לניצבים במצג השווא ניתן "גמול": הם נשלחו לבירקנאו.

השחקנית נאוה שאן כותבת בספרה "להיות שחקנית" כי במבט לאחור, החוויה האמנותית עבדה בבסיסה הטהור והגרעיני של העברת רגש של הכותב דרך המבצע אל הקהל (זאת בדומה להגדרה הבסיסית ביותר של התיאטרון – א' מגלם את ב' לעיני ג'.) היא מציינת כי "בכל הופעה איש לא ידע אם זוהי הופעתו או צפייתו האחרונה וייתכן שגם משום כך הייתה החתירה לשלמות".

היא מספרת כי אחד השיאים האמנותיים היה העבודה על  "שידוכין" של גוגול (הידוע כיום בשם "נישואים"), הבחירה במחזה לא הייתה מקרית .הבמאי, גוסטאב שורש, בחר דווקא במחזה הסאטירי הזה בו אחת הדמויות היא סמל לטיפשות ואנוכיות. כפי הנראה המחזה לא היה יכול לעלות בשום מקום אחר מלבד בגטו, בשל תנאי החירות האמנותית הפרדוקסלית שזכה להם.

על ההפקה הזו עבדו השחקנים יותר משנה והתנהגו כאילו הם נמצאים בתיאטרון בפראג. הבמאי (שורש) שינן את ספרו של סטניסלבסקי "חיי באמנות" בעל פה. הוא עבד באדיקות עם כל אחד ואחת ונתן להם השכלה מעמיקה ומקצועית כולל ויכוחים ותרגילים כפי שנהוג בעבודה דרך סדנא חוקרת וכך זכה "הרפרטואר" בגטו להצגה מעט שונה שמקורה בתרבות האוונגארד שהחלה להתפתח בצ'כיה. הצגה זו הייתה, לטענת שאן, בגדר נס אמנותי בייחוד בשל הרצינות של תהליך החזרות המעמיק.

מעבר לתיאטרון החדשני והמשוחרר הוצגו גם קברטים גרמניים בהם ניכרת השפעת הבמה הווינאית הקלה. אלה נועדו בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת שהגיעה לגטו מגרמניה, על מנת לבדרם ולהעניק מעט שמחה ונחמה. בקברטים ניתן היה למצוא גם התייחסות בנימה סאטירית למציאות הגטו ולאסיריו, אך גם תקווה להישרדות ולשיבה המיוחלת הביתה.

חשוב לציין כי רק אחוז קטן מאוכלוסיית הגטו זכה ליהנות מההצגות עקב הקושי במעבר ממבנה למבנה והקושי לעתים להשיג כרטיסי כניסה לפעילות. (לעתים אנשי "עיצוב שעות הפנאי" נתנו "פרוטקציות" לקהל מסוים על מנת להיכנס להצגה מבוקשת ללא תור).

בריחה או מרד?

כיצד ניתן לתאר פעילות תרבותית של שירה נגינה וריקודים על ידי האסירים בעוד באותו הזמן חבריהם נשלחים בקרונות משא של בהמות אל מותם? או שמא הצגה כזו של הדברים חוטאת למציאות ובעצם מדובר בהתנגדות נפשית או עקשנות יוצרת? האם יש לראות בפעילות זו אסקפיזם ששיחק לידי הגרמנים או התנגדות נפשית ואף הרואית שיש בה מן המרידה במציאות החיים הדכאנית? מה הניע את אנשי הגטו, במצב עניינים כה מבעית, לקיים תרבות ואמנות בהיקף כה מרשים?

ההתייחסויות לסוגיה זו שונה מאוד מאדם לאדם בהתאם לגיל ולרקע ממנו בא טרם ההגעה לגטו.

האנס גינתר אדלר, ניצול שואה, משורר וסופר בן הדור הישן ששהה בטרזין בהיותו בן 31, טוען כי ישנם הרבה מאוד מניעים לדבר. ראשית כל, המצוקה הנפשית. תנאי החיים הקשים והחרדה מפני הבאות הביאו עמם רצון לברוח מההווה. שנית, הניתוק והבועתיות של הגטו המבוצר יחד עם הפסיביות שנכפתה על אנשי הגטו ביחס למציאות (עקב ההפרדה מיקיריהם לא הייתה להם יכולת לדאוג לבני המשפחה, והם היו נטולי יכולת להשפיע על גורלם ועל גורל המלחמה בכל דרך שהיא)  נתנו, באופן פרדוקסלי אולי, חופש רוחני, "הקלו" על החיים והביאו לעבודה תרבותית בעלת מעוף.

ליזה שפל – היסטוריונית עכשווית, חוקרת בנושאי תיאטרון, דנה גם היא בניתוק מן העולם החיצוני (אנשי הגטו לא עומתו עם אימת הרצח ההמוני הממוכן) ומעלה את הנקודה שדווקא בגללו, הייתה תקווה להיחלץ מן הגטו ולשרוד את המלחמה. על כן, היא מניחה כי המניע ליצירת התיאטרון לא היה בגדר מחוות התנגדות, אלא בגדר המתקת השהייה הזמנית בדרך לשחרור המיוחל.

נאוה שאן – ניצולת שואה,  הייתה שחקנית בתחילת דרכה בעת שנשלחה לגטו ופעלה בו בהיותה בת 20, (לימים עלתה לארץ ושיחקה בתיאטרון הבימה, הקאמרי חיפה ובאר שבע), העריכה כי כפי הנראה יצירת תיאטרון בגטו נבעה מתוך הצורך בחוויה תרבותית, אך גם מן ההכרח של האמנים להמשיך וליצור בכל תנאי. היא טוענת כי החוויה התרבותית בטרזין לא התבצעה על מנת לשכוח את המציאות, אלא היוותה ביטוי מוחשי להמשך החיים הפנימיים, הנפשיים והתרבותיים מהחיים הקודמים על מנת שלא לתת לתנאים הנוכחים להרוס כל זכר להם. היה זה בעיניה ביטוי לרצון שלא להיכנע למציאות הדכאנית, וההוכחה עבורה היתה בכך שאותם ענייני הרוח שהעסיקוה בעודה אוכלת טוב וישנה במיטתה, עודם מעסיקים אותה כשהיא ישנה על הרצפה ושרויה ברעב מתמיד.

החשוב בעיני ליזה שפל, הוא להבין את החוויה מנקודת מבטם של האסירים. היא טוענת כי כל מה שעזר ליהודים לשרוד בגטו יכול להיות מוגדר כהתנגדות ודנה בתרומה של ההצגות לחיי האנשים. היא טוענת כי אין ספק שאנשי הגטו ראו את התיאטרון כמועיל. גם שאן מציינת כי הבינה שאם אדם מוכן לשלם באוכל על מנת להיכנס להצגה אז כנראה שיש לכך חשיבות ומשמעות רבה עבורו.

מהרגע שנכנס הקהל לאולם ומחפש את מקומו על פי הכרטיס שבידו, כבר הוא משיל מעליו את המציאות החולנית של הגטו ונוצר מרחב שפוי כביכול. כשהשחקנים מברכים את הקהל לשלום ומזמינים אותו לצחוק לשמוח וליהנות (כמו בקברט) מיד מרחיקים הם את צרות הגטו מן האולם. בכך מהווה התיאטרון שמורה בלתי נגועה ועולם דמיוני אומנם, אך שלם בפני צופיו.

אדלר טוען כי פעילות אמנותית התבצעה גם על ידי מי שלא הוכשר לכך בהכרח. הוא מתאר זאת כמעין נסיגה אל הילדות ובריחה מהמציאות הקשה של הגטו ואף כנטייה לאשליות והזיות. לטענתו, לעתים אף התמסרו לאמנות קלה, בידורית, שנטתה לקלות ראש ולהסחת דעת ושלאחריה היו המאזינים "עניים כפליים" כיוון שהיו שוב נתונים בחזרה למציאות הקודרת.

הוא ממשיך וטוען כי לעתים התבצעה הפעילות התרבותית בצורה בלתי הולמת וכי השותפים לפעילות הסתנוורו עד כדי כך שהדבר הפך לנהנתנות כמעט מסוכנת. שאן מביאה כדוגמא את הבמאי שאולץ לביים את סרט התעמולה של הגטו (כחלק מהמבצע "ייפוי העיר"), אשר היה כה אחוז התלהבות לאחוז בשרביט הבימוי עד כי שכח כמעט לגמרי במה הוא עוסק.

עם זאת, ציין אדלר גם את ההצגות שבהן  יצאו חוצץ כנגד התנאים במחנה ואפיינו בצורה טובה את דאגות היום יום, אך טוען שלעתים קרובות יותר חלה התאמה למצב ולא התעלות מעליו.

בעזרת התיאטרון ניסו אנשי הגטו לגבש את חוויותיהם והשקפותיהם. אחת השחקניות העידה  כי מהבמה ניתן היה להילחם על ערכים מוסריים יסודיים ביותר (על הבמה התאפשרה החשיבה, הדילמה והבחירה המוסרית). בקברט היו משולבות עקיצות מחיי הגטו. באחת ההצגות, משתוקק הגיבור להכיר טבחית רק בגלל מעמדה רם והחסינות האפשרית מפני שילוח למזרח, בהצגה קומית אחרת התבטאו הסדר והיעילות שבה אדם מתפנה מכל רכושו ב"עזרתם האדיבה" של הגרמנים ובהצגה נוספת עלתה ביקורת עצמית לגבי שוחד והמרת כרטיסי כניסה או רחצה בכרטיסי אוכל. הביקורת העצמית אפשרה להעלות למודעות את המתח בין הנורמות המוסריות של לפני המלחמה לבין אלו ששוררות בגטו ובכך היוותה תזכורת ליסודות המוסריים הנורמטיביים הראויים.

הזמנה לנשף, טרזינשטט, 15 ליולי 1944, יוסף ספיר

השלכות שבדיעבד

אדלר טוען כי רבים ממשתתפי המוסיקה והתיאטרון שהיו צעירים ובוסריים איבדו כל אחיזה במציאות ופיתחו התנהגות של כוכבים. הם שכחו כמעט את המחנה ואת הס.ס בבחינת הרדמה עצמית, סם שכחה והתכחשות להווה. "כבוד שאדם חולל מבפנים מבלי שהקורבנות חשו בכך. העולם בלהבות, הגטו במצוקה, אך נמצאו הזמן והכוחות לתככים ומשחקי כוח בין אמנים".

הטענה החריפה ביותר שלו היא  שההטעיה המכוונת של הנאצים, שכוונה לעולם החיצוני, הפכה להטעיה פנימית כלפי אנשי הגטו עצמם והגרוע ביותר – מילוי עד תום של רצון הס.ס.

עם זאת, אדלר מציין כי התרבות בגטו הייתה מגוונת עד מאוד ובעלת הישגים רבים, ובמיוחד ההישג של הישרדות שאינה פיסית בלבד אלא גם נפשית ועמה הצימאון הממשיך והגובר להתפתחות רוחנית, שבלעדיה היו הופכים החיים לבלתי נסבלים.

החל מאפריל 45' החלו להגיע אל הגטו שלדים מהלכים, שרידי מצעדי המוות ועמם גם אסירי טרזין לשעבר שסיפרו את קורותיהם. או אז נודעה לאנשי הגטו המציאות בצורה ברורה. הם לא יפגשו עוד עם יקיריהם שנשלחו למזרח. אחת הזמרות אמרה "עכשיו הבנו את המציאות ומאותו היום הפסקנו את כל השירים, המשחקים והסחות הדעת. פשוט לא התחשק לנו עוד לשיר".

תיאטרון בעליית הגג, פליקס בלוך

ב- 8/5/45 שוחרר המחנה והאסירים האחרונים עזבו באוגוסט אותה שנה.

הגטו לא נשרף ולא הופצץ בסוף המלחמה, ונשתמרו בו חומרים תיעודיים שהתגלו על ידי הניצולים, או נמצאו מוצפנים במקומות מסתור: ציורים, שירים פרטיטורות ועוד. מתוך 150,000 אלף האיש ששהו בגטו, מתו מחולשה וממחלות כ-36,000 וכ-87,000 נשלחו למחנות ההשמדה. לאחר השחרור גבתה מחלת הטיפוס קורבנות נוספים.

אין ספק כי המחשבה על האירוניה, הרמייה והגיחוך שנוצרו מתוקף הפעילות התרבותית אל מול המציאות של הפתרון הסופי מטרידה מאוד ואף קשה מנשוא. המחשבה כי בכל פעם שנשלח טרנספורט ל"מי יודע לאן" – צריך "להתחיל מחדש את החזרות" יש בה מן הצרימה והזעזוע, אך חשוב לציין כי הידע אודות ההשמדה, שהחל להתבהר משנת 45' ואילך לא היה נהיר כלל לתושבי הגטו. זאת ועוד, לא ניתן לקחת את ההישג האנושי האדיר שטמון בלקיים פעילות אמנותית, אינטלקטואלית וחברתית בתנאים שכאלה, שבעצם קיומם מהווים התעלות על חיי היום יום הנוראים. וכן את משמעותה לצרכניה וליוצריה שמעבר להסחת דעת, בידור והתאווררות (שכבודם במקומם מונח) העלו גם סוגיות אחרות שכן מתמודדות עם החיים בגטו, עם מוסר, עם לבטים ועם תקווה.

ייתכן מאוד כי עצם הניסיון לשמור על צלם אנוש והענקת כמה שעות אושר לאנשי הגטו, הנאה אסתטית ומשמעות הם ביטוי למרד נפשי בד בבד עם היותם, בדיעבד ובאופן מחריד, שיתוף פעולה למופת עם מטרות רוצחיהם.

* תודה מיוחדת לסימה שחר מ"בית טרזין" על הסיוע האדיב בתחקיר לכתבה.