מרתה יודעת ש…

המשפטים של אוסקר וויילד

מרתה יודעת שחיכיתם לה שבוע שעבר. היא שולחת התנצלות מעומק לבה לכל קוראיה היקרים. אבל השקט המפתיע שנאלצתם לחוות היה לצערה בלתי נמנע, שכן אפילו מרתה שלכם טועה לפעמים.

אחרי שבחרה נושא נפלא לגיליון השלישי,שקדה מרתה על התחקיר כדי שהכתוב יהיה מדויק ומעניין ככל האפשר והחלה לכתוב אל תוך הלילה. אולם כשהעבירה את הטקסט המוגמר לידיה המסורות של העורכת, ציפתה לה הפתעה (ולא מהסוג הנעים): מרתה בחרה בטעות אירוע שקרה חודש אחרי תאריך יציאת הגיליון המיועד , ב22.4 במקום ב22.3…  קשה לתאר את תחושת התסכול העמוקה שאחזה בה, שכן באמת השקיעה את נשמתה בדבר, ואם יורשה לה להוסיף, מדובר באחד הטורים היפים שכתבה אי פעם.

אבל כשמרפי קופץ לביקור אין מה לעשות. צריך לתת לו נשיקה על הלחי ולהוריד את הראש..ובצער עמוק מרתה הבינה שכבר לא תספיק לכתוב טור חדש והגיליון ייצא לראשונה ללא דבריה לעם ישראל.

אבל היא ביקשה למסור לכם את ההצהרה הרשמית הבאה, שכתובה בלועזית ולא בשפתנו היפה כדי להדגיש ,לטענתה, את עוצמת הדברים וההבטחה שעומדת מאחוריהן:

 Rest Assured My Dear Friends- This Will Never Happen Again

זהו. למרתה מאוד הוקל שהיא "ניקתה את הדברים מהשולחן", כמו שנאמר. ובנימה זו היא תשמח לחזור לכור מחצבתה ולעשות את מה שהיא עושה הכי טוב- להביא לכם אנקדוטות תאטרליות מן העבר.

אנחנו חיים בתקופה של משפטים גדולים: המשפט של קצב, המשפט של דמאניוק (מס' 1 ומס' 2) , המשפט התקדימי של הסופרת נעמי רגן בגין גניבה ספרותית. ומרתה, שמאוד מתעניינת בענייני אקטואליה ומשפט, החליטה לצאת למסע ולחפש מקרה משפטי מעניין עבור שוחרי התאטרון. והיא מצאה. ועוד איזה מקרה!

בחמישה באפריל שנת 1895 אוסקר וויילד, המחזאי האירי המהולל, הסלב המודרני האמיתי הראשון ואביר הסאטירה והאסתטיקה – הפסיד בתביעת דיבה נגד ג'ון דאגלס, המרקיז מקווינסברי.  המקרה היה יכול להשאר נקודה קטנטנה חסרת משמעות בפנתאון המשפט האנגלי  אילו הומוסקסואליות לא הייתה עומדת על הפרק, דבר שבזמן ההוא נחשב באנגליה הדמוקרטית והנאורה פשע מתואב שדינו מאסר.

השתלשלות האירועים מקורה ביחסים הקרובים שניהלו וויילד, שתמיד היה מוקף בגברים צעירים ויפים, והלורד אלפרד דאגלס. המרקיז, אביו של דאגלס, לא ראה את היחסים האלה בעין יפה וניסה בכל כוחו להפריד בין השניים, כולל איומים על ויילד עם אקדח טעון בפומבי, התכתבויות זועמות עם בנו, נישולו מהירושה מהעתידית ומה לא.. אבל שום דבר לא הועיל, כל מעשה רק קירב בין השניים, שכבר נודעו בפרהסיה כמאהבים ובלתי ניתנים להפרדה.

עד שאבא יפריד בינינו – אוסקר ווילד ולורד דאגלאס

ואת הכתם על שמו – את זה המרקיז כבר לא יכול היה לסבול. ב-18 לפברואר באותה השנה הוא ניגש לשוער במועדון האלמרבל שבו ויילד היה יושב בקביעות ונתן לשוער מעטפה ובה כרטיס הביקור שלו ועליו כתובות 6 מילים:

For Oscar Wilde, posing as a sodomite

לאוסקר וויילד, המעמיד פני סוטה

וויילד, שקצה נפשו בהטרדות הבלתי פוסקות האלו, תבע את קווינסברי תביעת דיבה. אבל וויילד לא הבין שהמרקיז טמן לו מלכודת. ההגנה זימנה לבית המשפט שורה של גברים צעירים שהעידו על מפגשים מיניים רבים עם וויילד. העדויות כללו פרטים אירוטיים שהובאו בפרטי פרטים והדהימו את קהל הצופים באולםץ התקשורת ניצחה על כל הקרקס וסיקרה כל פסיק מההליכים, כולל קריקטורות רבות שלעגו לוויילד והציגו אותו כחיוור ומפוחד. העסק מהר מאוד איבד שליטה וויילד החליט לסגת מהתביעה לפני שהוא הופך מתובע לנאשם.

אבל זה היה מאוחר מדי. יום למחרת המרקיז כבר הגיש תביעה נגד וויילד באשמת מעשי סדום והפקרות רבתי. חודש וחצי לאחר מכן נגזר דינו של אחד האנשים המרתקים ביותר בדורו  לשנתיים מאסר עם עבודות פרך.

וויילד שלעג לשמרנות האנגלית ולממסד הויקטוריאני בכל מחזה שכתב ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכו קיבל יחס מפחיר במיוחד שכלל 3 העברות לבתי כלא שונים ועבודה פיזית מאומצת מהבוקר עד הלילה. אפילו לכתוב לא הרשו לו. רק כשעבר לכלא רידינג הורשה לקבל חומרי כתיבה וכתב למאהבו לורד דאגלס מכתב ארוך. דאגלס לא ענה על המכתב. לאחר מותו פורסם המכתב וחלקים אחרים שכתב בכלא תחת הכותרת De Profundis (ממעמקים)

ב1897 השתחרר ווילד מהכלא במצב בריאותי קשה, עזב את אנגליה השנואה ונסע לגלות מרצון בפריז. הוא לא כתב דבר מלבד יצירה ושמה "הבלדה על כלא רידינג" שעסקה בצביעות של מוסדות החוק האנגליים. הוא חי בדוחק, בעוני רב, שינה את שמו לסבסטיאן מלמות' ומת בפתיחתה של המאה העשרים ב30.11.1900, בגיל 46  בלבד. את הלורד אלפרד דאגלס, מאהבו הבלתי ניתן להפרדה –  הוא לא פגש שנית עד סוף ימיו.