לבד על הבמה

שמונה הצגות יחיד שמזיזות משהו בקהל

מאת: אירית ראב

לכי, קחי אלף וקצת מילים ותכתבי על הצגות יחיד. יותר נכון, על הצגות היחיד ה… הטובות ביותר, הרעות ביותר, המזעזעות ביותר, חסרות התקציב, עשירות התקציב, זה לא ממש משנה. בארץ בה תחום התיאטרון כל כך קטן ומגודר, הז'אנר הזה נדמה כאילו היה אחד המגוונים ביותר באמנויות, לטוב ולרע.  דבר שמקבל משנה תוקף כאשר כל שנה מתווספות הצגות חדשות, יוצאות פסטיבל התיאטרונטו, שעומד להתקיים בחול המועד פסח, או פסטיבל מרכז הבמה של מרכז ז'ראר בכר שעומד להתקיים החל מאפריל, או הצגות רבות אחרות, המוצגות על הבמות השונות.

הצגת יחיד היא לא משהו שכל כך קל לעשות. אמנם אין לה סקס-אפיל רב, ורבים מתייחסים לז'אנר הזה בזלזול-מה, כעוד פרויקט של יוצר תיאטרון שהוא גם שחקן וגם מחזאי וגם במאי, אז למה לא לחסוך בעלויות? יש אלו שיטענו כי לא בכדי פסטיבלים למיניהם מציינים במפורש כי הצגות יחיד לא מתקבלות. עם זאת, בתכלס, מדובר באחד מסוגי ההצגות הקשים ביותר לביצוע. פה זה רק השחקן או השחקנית על הבמה, מול הקהל. אין פרטנר שיעזור במקרה של בלאקים. אמנם יש אי-אילו אלמנטים כמו תפאורה, מוסיקה או תאורה, אבל הדבר היחיד שמפריד ביניהם לבין הקהל הוא ים של טקסט שיש לצלוח במשך שעה וקצת. כאן, לרוב, לא תוכלו לצאת אל מאחורי הקלעים, ובדרך כלל, אין הפסקה. בכל זאת, אתם לא סטיבן ברקוף. עדיין.

אז מה כל כך מושך בדבר הזה, שגורם לכל אחד לרצות ליצור הצגת יחיד מתישהו בחייו, להתקבל אל מחוזות במות יפו העתיקה ולהגיד, הנה גם אני עשיתי את זה? פשוט העובדה, שבדרך כלל, כשההצגה טובה, היא מצליחה להזיז משהו בקהל. עיקרון זה תקף בכל הצגה, אבל הוא מקבל חשיבות רבה במיוחד בהצגות יחיד. אמנם הבימוי בהחלט משפיע, אין ספק שטקסט טוב הוא חיוני, אבל בשורה התחתונה זה אתה או את, שמקבלים את הפרחים או את העגבניות, לבד.

לכבוד התיאטרונטו שקרב ובא, ריכזנו לפניכם את שמונת ההצגות היחיד ה… שהצליחו להזיז משהו, לטוב ולרע, לפחות בי. למה שמונה הצגות? כי בתכלס, מצעד של עשר הצגות זה כל כך 2001.

1. שעתו האחרונה של קול:

הצגה זו, שנכתבה על ידי יהושע סובול ובוימה על ידי איה קפלן, הועלתה לראשונה בתיאטרונטו ומאז היא מציגה בהצלחה בתיאטרון תמונע. בשעה האחרונה לפני שקול נכנס לכלא על ביזיון בית משפט, הוא מנסה לשכנע אינספור גורמים שהתיק שגרם לו להיכנס אל מאחורי הסורג ובריח הוא לא לוסט-קייס. כל זאת, תוך שיחות טלפון מרביות עם הבלו-טות'. נבו קמחי המגלם את קול, מצליח באופן מפעים להצחיק, להכעיס, לזעזע, ובעיקר לרגש.

2. בצהרי היום:

באופן מפתיע, גם הצגה זו הועלתה לראשונה בתיאטרונטו, וזכתה במקום הראשון. מאז ועד היום, היא מציגה בתיאטרון הקאמרי. ההצגה, המבוססת על הספר "לא ביצעתי את המשימה" מאת אריה שגב, ובוימה על ידי שמואל וילוז'ני, מציגה את סיפורו של חייל שנפל בשבי המצרי בזמן מלחמת יום הכיפורים, ולאחר ששוחרר נחקר על ידי כוחות הביטחון שלנו לגבי מה קרה שם ומה הוא כבר פלט לאויב. יפתח קליין מגלם גם את החייל המשוחרר, גם את החוקר הצבאי, ומן הסתם גם את יתר התפקידים בהצגה. זוהי הצגה חזקה במיוחד, אשר מצליחה להעביר גם את הנושאים הרגישים ביותר, באופן אמין ומשכנע, עד כדי כך שהיא מצליחה להעביר אונס על הבמה, דבר קשה בפני עצמו, גם כשאין אף אחד על הבמה מלבד שחקן אחד.

3. בומפס והופ:

הצגה זו הועלתה במסגרת עצמאית לפני שנה וקצת, ומציגה עד היום בצוותא. בהצגה, שנכתבה על ידי דורית פרומר ברזילי ובוימה על ידי אסף בלאו, אשת עסקים עושה את דרכה ברכבת אל פגישת עבודה. בדרך, היא מספרת לחברתה לנסיעה, ולקהל, על המסע שעברה כדי להביא ילד לעולם. היופי בהצגה הזו, מלבד המשחק המרגש של עירית נתן-בנדק, הוא שרואים בבירור את כל גווניה של הגיבורה. החל מילדה  גדולה-קטנה לאמה, דרך אשת עסקים קרה ועד לאישה שפשוט מנסה להיות אמא, אנו עוברים את המסע יחד עמה. הדבר היחיד שעלול לחבל הוא הניכור שהקהל עלול לחוש ברגע שיראה את מושבי הרכבת האותנטיים, בייחוד אם איחר לתיאטרון בגלל עוד שביתה או עיצומים על הפסים.

4.  הנפילה:

הייתם מצפים שעם שם מנבא רעות זה, לא יהיה עתיד וורוד כל כך להצגה. עם זאת, המציאות מראה אחרת. הצגה זו, המבוססת על ספרו של אלבר קאמי, בוימה ומבוצעת על ידי ניקו ניתאי, והועלתה כבר יותר מאלפיים פעמים. היא מהווה את אחד משורשי תיאטרון הפרינג' המוכר כיום, ושברה לראשונה את החוקים הקונבנציונליים החוצצים בין הבמה לקהל. משנות ה-70 ועד היום, היא מציגה בפני קהלים רבים, לשוחרי תיאטרון וותיקים וצעירים כאחד. בואו נגיד ככה, אם דוד שלי אהב את זה, סביר להניח שבטח גם אתם תאהבו. היום היא מציגה בתיאטרון קרוב, מייסודו של ניתאי.

5. דרכה של המורה סיגלית:

אחד הדברים שלא הייתי רוצה לחוות שוב זה את שיעורי ההיסטוריה בכיתה י'. בשיעורים אלו המורה התפרצה על כל שבריר של רעש,  כאילו הייתה לה מיגרנה תמידית, ואנו היינו אמורים לא להגיב, גם כשאמרה לנו להזדיין בשקט. בהצגה "דרכה של המורה סיגלית", הקהל חווה את אותה תחושה של שיעורי ההיסטוריה, שוב ושוב ושוב. בהצגה, שנכתבה במקור על ידי רוברטו אטיידה הברזילאי ובוימה על ידי איציק ג'ולי, הקהל מהווה את התלמידים המופרעים של כיתה ח' בהנהגתה של המורה סיגלית. סיגלית, המגולמת על ידי מירב גרובר המדהימה, דורשת רק דבר אחד, להיות צייתנים. ואכן, בזמן השיעור, היא רודה בנו את משנתה ומשפילה בכוח המילה מי שאינו מתיישר לרצונה. הכול מתנהל על מי מנוחות, והמורה מגלה לנו את כל הסודות כדי לצאת תלמידים טובים לאקדמיה, עד שהשקט מופר והמורה מתחרפנת. אין ספק שגרובר עושה עבודה מצוינת, רק חבל שהעלילה אינה כל כך מובנת, כאשר ישנם רגעים די רבים בהם הצופים מביטים זה בזה בתימהון, מגרדים בראשם ושואלים עצמם ממי יש להעתיק כדי לעבור את הבחינה שבעל פה.

6. פשוטה:

אודה שלא ראיתי את ההצגה הזו, עדיין, וחבל לי על כך מאוד. אבל הצגה זו, שעלתה לראשונה בפסטיבל התיאטרונטו בשנת  2007, הצליחה להרטיט את לבם של צופים רבים. ההצגה, שנכתבה ומבוצעת על ידי מיקי פלג רוטשטיין בוימה על יד נורמן עיסא. ההצגה מגוללת את סיפורה של מירה, שעברה ניצול מיני על ידי אביה החורג ועולה בימים אלו, מדי כמה חודשים, בתיאטרון הבימה. בזמן בו על גבי הרשת מועלים שלטים של ציטוטי המנצלים, המונפים מעל פניהם של אלו שחוו את זה על בשרם, וברחובות נשים צועדות כי אינן מוכנות לכסות את גופן רק כדי שמישהו אחר יוכל לרסן את השריטה הנפשית שלו במקום ללכת לטיפול, ההצגה מצליחה להניף את השלט ולהרים את הקול, באמצעים תיאטרליים בלבד.

7. טיפול שורש:

דבר אחד מוחלט ניתן להגיד על ההצגה הזו – אתה לא יוצא אדיש ממנה. ההצגה שנכתבה ומבוצעת על ידי פנינה רינצלר, (כתבה על היוצרת המרתקת הזו תתפרסם בגיליון הבא של מרתה יודעת) מעבירה את סיפורה של אחת, מילדותה ועד בגרותה, דרך כל המילים והדימויים ששרטו אותה בדרך. הקהל הנו חלק בלתי נפרד מההצגה, החל משביל השותלים השרים, הנכנסים לטקט ט"ו בשבט, דרך משחקי הכפיים והקפיצות של הילדה ועד להקאות הגזר של האישה מתחת לשולחנות הצופים. אין ספק כלל שההצגה מפעילה את כל החושים, מותירה את הלב פצוע ואינה מאפשרת לקהל לצאת בתחושה של עוד ניתוק אסקפיסטי נחמד שעברו. הבעיה היא שלעיתים כל הדימויים הללו יוצרים כאוס בלתי נשלט, המעביר את הצופה מאהדה והזדהות לניכור ועצבנות, דבר הגורם לרצון בלתי נשלט לאסוף את החפצים ולברוח אל הרחוב. ההצגה מציגה בימים אלו על גבי במות שונות ברחבי הארץ.

8. רצח בכביש המהיר:

אין ספק כי הבמה זה המקום הנכון ביותר להעלות את כל הנושאים שמתחת לפני השטח, בייחוד כשמדובר על גילוי עריות בין סבא לנכד. כך מנסה לעשות ההצגה רצח בכביש המהיר, מאת ובבימוי רוני פלדמן, ובביצועו של אייל שכטר. הבעיה היא שהיא לא ממש מצליחה לעשות את זה. במשפטו, הרוצח מנסה לשכנע את השופטים ואותנו, בכך שהמעשים שעשה הם לגיטימיים לגמרי. שכל מבוגר הוא מתעלל פוטנציאלי וצריך לעקור את השורש מהיסוד, ולמחוץ את הזרע הרע באיבו, או באמצעות מכסה המנוע – אחד מהשניים. הבימוי, לדאבוני, אינו החלטי ובהחלט לא מנצל את הבמה באופן ראוי. מעבר לכך, משחקו של שכטר הצליח להזיז את שרירי פניי רק פעם אחת, וזה היה לאחר שאמר אבטיפוס על הבמה, כאשר חיוך ריצד על שפתיי.

בעוד כמה ימים, יתווספו אל הצגות אלו הצגות יחיד רבות אחרות, בין אם תחת קשתות יפו, ובין אם בין האבנים הירושלמיות. מי מהן תצליח לצלוח את מבחן הזמן ותזיז משהו בלב הקהל? רק ימים יגידו.