העולם שייך לשחקנים

תמונת מצב של בתי הספר למשחק

מאת: אנה מינייב

את עולם ההצגות של בתי הספר למשחק הכרתי רק במעורפל, אבל כבר בהצגה הראשונה בה צפיתי ידעתי שאני בטוח אחזור לצפות בהצגות נוספות. החוויה הזאת הייתה שונה לגמרי ממה שהכרתי בעולם התיאטרון. בחללים יחסית קטנים בתוך בתי הספר למשחק עולות מדי כמה חודשים הצגות של תלמידים, לרוב בשנה השלישית ללימודיהם ולעיתים גם של בוגרים. שחקנים צעירים ובוסריים עולים בפעמים הראשונות שלהם על הבמה והצימאון שלהם להופיע מול קהל מביא עימו רצינות, השקעה ובעיקר תשוקה למקצוע.

מרבית בתי הספר למשחק מעלים הפקות רציניות ופותחות אותן לקהל הרחב בתשלום, המחיר הוא סביר ובהחלט יש תמורה בעד האגרה. האופי של ההצגות הללו מגוון, זאת מפני שבחירת ההצגות איננה מכוונת מכירה המונית, כך יכולים בתי הספר להציג הצגות פרובוקטיביות, בין אם הנושא הוא פוליטי, חברתי או מיני. חופש הביטוי והשחרור מכבלי הרייטינג גרמו להצגות בבתי הספר למשחק להפוך לז'אנר בפני עצמו. במאים רבים מגיעים לעבוד עם השחקנים, חלקם ותיקים בתחום וחלקם במאים צעירים, רבים מהם בוחרים להעלות בבתי הספר מחזות עכשוויים- יותר מודרניים ולא קונבנציונאליים, כאלה שלא נזכה לראות על במות התיאטרון הרפרטוארי והמסחרי.

כחלק מהתחקיר עבור כתבה זו צפיתי בשלוש הצגות שונות בשלושה בתי ספר למשחק. ההצגה הראשונה בה צפיתי- "בחדר הסמוך או משחק הוויברטור"– התקיימה באולם המופעים של הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של  יורם לוינשטיין, מאת שרה רוהל בבימויו של ניר ארז. המחזה מתרחש בתקופת המצאת החשמל, שנת 1880, ומבוסס על שיטת הטיפול של הרופאים באותה תקופה בנשים היסטריות בעזרת ויברטורים. זוהי קומדיה העוסקת בסקס, יחסים, נשים, גברים וחשמל ובה משתתפים תלמידי שנה ג'. התאורה מחמיאה, התפאורה מרשימה, התלבושות עוד יותר, הקומדיה מצחיקה, המשחק נהדר, הבימוי מרתק, המחזה מעניין וההצגה כובשת.

זוהי הצגה נפלאה על נשים ועל גברים, על נשיות ועל גבריות, על תקופה שחלפה, על חשמל וויברטורים רפואיים ובעיקר על בני אדם שרוצים לאהוב ולהיות נאהבים. השחקנים עשו עבודה מצוינת על הבמה מבחינת המימיקה, הדיקציה, הביטחון על הבמה וכמובן המשחק המרגש והכנה.  זמן רב עבר מאז שראיתי קומדיה שלא נועדה רק למטרת שעשוע הקהל האסקפיסטי, אלא גם רוצה להעביר מסר, לגרום לצופים בה להרגיש, לחשוב, לצחוק ואפילו להזיל דמעה.

ההצגה השנייה בה צפיתי- "מארה/סאד"- התקיימה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מאת פטר וויס ובבימויו של אבי גיבסון בר- אל. המחזה הוא בעצם הצגה בתוך הצגה, שאותה מעלה המרקיז דה סאד על הבמה של בית החולים לחולי נפש בו הוא מאושפז. שם הוא מתעמת עם אחד ממנהגיה של המהפכה הצרפתית- ז'אן פול מארה ומעלה דעות מנוגדות בנוגע לחברה. סאד מאמין כי אלימות ואינדיווידואליזם קיצוני הם ביטוי ליצר האנושי, בעוד שמארה מאמין כי המהפכה היא אמצעי לתיקון החברה בה הוא חי. בתי ספר רבים העלו את ההצגה זאת, אך גיבסון בחר להעלות את המחזה דווקא בתור התרסה למצב החברתי העגום בארצנו ולהביע את קריאתו לצדק חברתי ומוסרי.

הכניסה לאולם הייתה מרשימה, שלוש דמויות מפוקפקות קיבלו את פני הקהל בכניסה ורצפת הבמה הייתה מכוסה בשחקנים ממלמלים ומתעוותים באותה נשימה. השיגעון והטירוף התפשטו בחלל והעיניים שלי החלו לרוץ משחקן לשחקן בכדי להבין את השגעון הספציפי של הדמויות. זה היה מחזה עוצר נשימה. 17 שחקנים על במה אחת וכל אחד מהם שקוע בתוך עולמו הפרטי. במשך כל ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, הם היו בתוך הדמות, מלמלו, צעקו, בכו, דיברו, כעסו, שתקו, התנועעו, בהו ועשו עוד עשרות פעולות. זה הוא הישג אדיר ומרשים הן לשחקנים והן לבמאי.

זו היא הצגה מאוד דרמטית, ויזטואוזית, מוזיקלית ופרובוקטיבית. מעבר לכך, זאת הצגה שאיננה קלה לעיכול, כיוון שהיא חושפת את שחיתויות החברה הכלואה והאלימה שלנו, היא דואגת להבהיר שאנחנו לא באמת חופשיים כפי שנדמה לנו והיא קוראת למהפכה- לשינוי! הצגה זו היא עוד אחת מהיצירות המרתקות של גיבסון המשלבת יצירה ואמירה פוליטית וחברתית נוקבת מאוד. זוהי הצגה העוסקת במוסר האדם, בעקרונות הבסיסיים שאמורים להיות קיימים בכל חברה אנושית, בעם המביא על עצמו את כל צרותיו, וזו היא הצגה הרלוונטית גם בימינו- אולי יותר מאי פעם.

ההצגה השלישית בה צפיתי הייתה "קרוב יותר", מאת פטריק מארבר בבימויו של גילי אמיתי, שהתקיימה בתיאטרון הספרייה- אולם המופעים של הבוגרים של בית צבי. המחזה מספר על ארבע דמויות, שני גברים ושתי נשים שמתאהבים, נמשכים, בוגדים, משחקים, פוגעים ובעיקר נמצאים במערבולת של תשוקה המהולה בבדידות. הם כל כך רוצים להיות קרובים ולהתמסר, עד שהם נאבדים בדרך וכך הופכים לרחוקים מאי פעם. זהו מחזה שמעביר ביקורת על העידן המודרני בו אנו שרויים, נאמנים רק לעצמנו, אוהבים במילים ולא במעשים, מלאים בתשוקה הרסנית ומתפלשים בבדידות המוסוות בסיפוק יצרים מידיים.

בהצגה זו משתתפים ארבעה שחקנים, בוגרי בית צבי, רק אחד מהם סיים את לימודיו במחזור האחרון. חשוב לציין כי זהו מחזה קשה ומורכב לביצוע, יש בו הרבה קפיצות בזמן, הטקסט מאוד עוצמתי וכך גם הסיטואציות שאליהן נקלעות הדמויות הכל כך מורכבות הללו. זוהי בהחלט משימה שמתאימה לשחקנים מנוסים שכבר עשו כמה וכמה עבודות מחוץ למסגרת בית הספר. בתור מעריצה הדוקה של המחזה ושל הסרט הגעתי מסוקרנת מאוד להצגה וחשבתי כל הדרך איך זה יראה על הבמה. הדבר הראשון שבלט לנגד עיני הוא הביטחון הגדול איתו עלו השחקנים על הבמה בעלת התפאורה המינימליסטית, ובאמת שלא היה בה צורך, כאשר יש מחזה טוב ושחקנים נהדרים על הבמה אין צורך בהסחות דקורטיביות. זאת הייתה הצגה נועזת, כנה, מצחיקה, לעיתים פשוטה מידי ולעיתים מכאיבה עד דמעות. גם עירום היה בה וגם יריקה אחת אמיתית שהשאירה עלי רושם גדול.

שלושת ההצגות בהן צפיתי השאירו עלי את חותמן בעיקר בגלל התחושה שראיתי תיאטרון איכותי, צעיר, מרגש ואחר. בנוסף, לשלושת ההצגות הללו יש אלמנט אחד משותף והוא המסכות. אדם שהוא שחקן עוטה מסכה והופך לדמות, ובכל המחזות האלה הדמויות עצמן מתחבאות מאחורי מסכות. ב"משחק הוויברטור" הדמויות מסתירות את הרגשות והמאווים הכמוסים שלהם, ב"מראה סאד" הדמויות במחזה משחקות בהצגה שבתוך ההצגה שמתרחשת בבית משוגעים וב"קרוב יותר" הדמויות מסוות את בדידותן על ידי מסכות של תשוקה ואהבה.

אך בסופו של יום, בסופה של ההצגה, השחקן מסיר את המסכה, מסיר את האיפור, מפשיט את התלבושת וחוזר לגלם את עצמו. לאדם שהוא שחקן זה הוא דבר טבעי לשחק מישהו אחר, זהו המקצוע שלו ומזה הוא רוצה להתפרנס ואם אפשר בכבוד. לצערי יש פער גדול מאוד בין מה שרואות עינינו לביו המציאות. על הבמה מולנו עומדים שחקנים צעירים- דור העתיד- ומעניקים לנו הצופים שעה וחצי של יצירה מופלאה, אחר כך הם חוזרים לחיים האמיתיים שלהם ונאבקים בקשיים שרק אדם עם ייעוד כל כך מובהק יכול לעמוד בהם. לאחר שירדו המסכות, ישבתי לדבר עם השחקנים הללו ושמעתי כיצד עברו עליהם השנים בבית הספר וכיצד הם מרגישים בתוך התעשייה הומת השחקנים הזאת.

במסגרת הראיונות הכרתי שלושה שחקנים מוכשרים: אור בן עטיה- תלמיד שנה ג' ביורם לוינשטיין ושחקן בהצגה "משחק הוויברטור", רפאל קפוסטיאן- בוגר ניסן נתיב, סיים בשנה שעברה והסאונד מן בהצגה "מארה/סאד", בת חן סבג- בוגרת בית צבי, סיימה בשנת 2007 ומשחקת בהצגה "קרוב יותר". היה לי מעניין לגלות שכל אחד מהם מאוד שמח על הבחירה של מוסד הלימודים בו למד שלוש שנים ארוכות, מרתקות ולא קלות בכלל. בת חן סיכמה את הנושא הזה בצורה אינטליגנטית " אם אתה שחקן אתה תמשיך להתפתח בחוץ. לא משנה איפה למדת". 

שלושתם ציינו בפה אחד כי זה קשה להיות סטודנט למשחק, הלימודים נמשכים לעיתים לתוך השעות הקטנות של הלילה, אין ממש זמן לעבוד, אין זמן לישון, ההישרדות הכלכלית מסתכמת בעבודת מלצרות, אבטחה, עבודה בקיוסק ועוד עבודות בסגנון הזה, בשעות הלילה, בסופי שבוע ובכל חלון זמן אפשרי. ההורים עזרו כמה שיכלו אבל מדובר בסכומים שקשה לעמוד בהם. גם אור וגם רפאל מספרים כי המלגות ביורם לוינשטיין ובניסן נתיב הן נמוכות מידי בכדי להתקיים מהם, "במדינת צבא התקציב הולך לביטחון" אומר רפאל, "זהו מקצוע תובעני והמדינה צריכה לתמוך ולעזור לסטודנטים במקצועות כאלה". אור מחזק טענה זו ואומר כי "משרד החינוך והתרבות צריך לתמוך בסטודנטים למשחק כי התרבות בארץ נוצרת בין היתר על ידי השחקנים". רפאל מוסיף ואומר כי הוא מרגיש שהוא לא מיצה את שלושת השנים האלה כראוי כיוון שהיה עסוק בלשרוד אותן, "להתעפץ" בשיעורים זה בשגרה אבל חבל שזה המצב, אומרים שניהם. "הגוף מתרגל לכל דבר" טוענים בת חן ואור שמוסיף ואומר "אם לא הייתי עובר את כל הטירוף הזה, לא הייתי יודע להעריך כל שנייה כשאני על הבמה".

יחד עם זאת, ישנן הרבה מיומנויות שהסטודנטים לומדים בתקופה הזאת. עבודה בצוות עם סוגים שונים של אנשים, עבודה עם במאים ותיקים וצעירים ושיטות העבודה שלהם, ההתמודדות עם הלחץ והלו"ז המטורף. כל אלה לטענתם הם חוויה ושיעור מאוד חשוב לחיים, לא רק בתחום המשחק אלא בכל תחום בחיים ובכל סוג של עבודה. "ללמוד משחק בקולקטיב זאת לא כוכבנות" אומר רפאל. שלושת השנים האלה לימדו את האנשים האלה הרבה על עצמם, הם הכירו את עצמם מחדש, בצורה שונה, התפתחו, "זאת חוויה לכל החיים" מעידים השחקנים, "אתה מפתח מודעות לעצמך ולומד להשתמש בכלי הכי חשוב שיש לבני האדם- הגוף" אומר בגאווה רפאל. "התקופה ביורם הוציאה ממני הרבה יצירתיות בתחום המוזיקה וזאת רק ההתחלה" מספר אור.

בית הספר הפך עבורם לבית, הם מרגישים שיש להם למי לפנות, להתייעץ, לבקש הכוונה ואולי אפילו להשתלב בהפקה של אחד המורים. אבל הם לא בונים על זה, "אני יוצא החוצה ויוצר את עצמי, מתחיל מחדש.יש לי הרבה לתת, צריך לנסות חזק ומקסימום נתרסק ונמשיך הלאה" אומר אור בתקווה גדולה לגבי עתידו בתחום היצירה. גם בת חן דוגלת בגישה חיובית, "זה הזמן לנסות, כמה שילך ילך. כל השחקנים רוצים הכרה ותשומת לב, כולם רוצים להצליח בגדול אבל אם זה לא מצליח זה לא אומר שצריך להתייאש. צריך לשמור על פרופורציות". רפאל מרגיש שיש הרבה דלתות שסגורות בפניו בגלל המבטא הרוסי שלו, במיוחד בעולם הצגות הילדים, והוא חושב שזה לא לגיטימי לשפוט שחקן על פי המבטא שלו. רפאל מגדיר עצמו כ"שחקן שמחפש עבודה" ובינתיים עובד בקיוסק ועושה חלטורות בכדי לשמור על כושר משחקי. אור מצהיר עוד בטרם סיום הלימודים שהוא מודע לכך שהוא יצטרך לעבוד באבטחה בשלוש שנים הקרובות. "כל עוד יש לי תוכניות ואני לא מתעצל להגשים אותן, ברור לי שאני לא אשאר שם" טוען. בת חן מספרת שהמשיכה לעבוד במלצרות במשך שנתיים אחרי סיום הלימודים ואם יהיה צורך יכול להיות שתחזור לזה לתקופה. גם לרפאל וגם לבת חן יש סוכנת שדוחפת אותם קדימה, לאור עדין אין, "לאט לאט אני מבין שאני צריך לדחוף את עצמי לסוכנות ולא לחכות שיפנו אלי" אומר אור. "דבר חשוב שלמדתי ביורם הוא ששחקן בונה את הקריירה של עצמו, שחקן הוא אדם יוצר ואם אני אשקיע את כולי ואעבוד קשה שום דבר לא יעצור אותי"

הגישות בבתי הספר שונות לגבי עניין התחרותיות. ניסן נתיב מגייס מלכתחילה 17 תלמידים למחזור ופחות מעודד תחרותיות מבית צבי שמגייס כמאה תלמידים ונשאר עם פחות מחצי, גם יורם לוינשטיין מגייס 40 ומסיים עם חצי. בת חן טוענת שזה דווקא הכין אותה לעולם האמיתי, כשהיה בחיים הסביר גרי בילו ז"ל לתלמידיו שהבית ספר עובד על פי טייפ- קאסט, זה לא שוויוני ושכולם יהיו מלצרים גם אחרי הלימודים. "זה מדד למה קורה בחוץ. אתה צריך להיות טוב בכדי לקבל מה שמגיע לך, צריך להילחם. בבית צבי כל הזמן צריך לעבוד קשה בגלל כמות האנשים" אומרת בת חן. אור מספר שיורם לוינשטיין בוחן עם הזמן מי מתאים לתעשייה ומי לא, הוא עושה טובה לאלה שהוא מנפה, כי זה לא מקצוע שמתאים לכולם. גם הגישה לגבי פרסום וגיוס כספים שונה בכל בית ספר, ניסן נתיב לא משקיע בפרסום ועל כן נחשב לאליטיסטי יותר, כתוצאה מכך כמות התרומות נמוכה משאר בתי הספר וכך גם כמות הסוכנים והאנשים מהתחום שמגיעים לצפות בהצגות. גם ביורם לווינשטיין כמות התרומות לא גדולה במיוחד, אבל חלק מההצגות נמכרות לתיאטראות רפרטואריים וזה מקנה לשחקנים עבודה בשכר טוב. בנוסף, יורם לווינשטיין דוגל בהזמנה של אנשים רבים מהתעשייה לצפות בהצגות ולגייס שחקנים להפקות בארץ. בבית צבי יש מלגות רבות שמאפשרות לשחקנים רבים קצת שקט כלכלי.

תופעה מטרידה בארצנו הקטנטונת היא חוסר ההזדמנויות לשחקנים צעירים להיכנס לתחום. ישנה תחושה שהתעשייה סגורה בפני מי שאין לו קשרים או ניסיון. רפאל מספר על תחושות אלה, "אני לא רוצה להיות מפורסם, אני רוצה לעבוד בתחום, לקום בבוקר וללכת לעבודה שהיא משחק בתיאטרון, בטלוויזיה. יש מלהקים רבים שמחפשים טייפ- קאסט ולא שחקן, בלי אישיות או כשרון. צריך לתת הזדמנות לחדשים, שמישהו יאמין בך ויפתח לך דלת". לצד התעשייה המסוגרת יש את תופעת הריאליטי שמייצרת כוכבים נופלים שגם הם מתחרים על המקומות המועטים שיש לשחקנים בתעשייה, "בארץ הזאת קודם כל צריך לעשות לעצמך שם בתעשייה ואז תהיה שחקן מוכשר. זה אבסורד" אומר רפאל. מבחינתו אם לא יצליח לו כאן בארץ הוא יטוס לאירופה "אם אני נראה אירופאי, אז אני אשחק באירופה". המקצוע הזה דורש הרבה נחישות, קור רוח ואמונה וכל אלה עוד לפני שדיברנו על כשרון. שמוליק שילה ז"ל אמר לי פעם "אם יש עוד משהו שאת יכולה לעשות חוץ מזה אז אל תכנסי לזה". גם רפאל מציע לאלה שמתלבטים בנושא לא להיכנס לעולם הזה אם זה לא כל החיים שלהם.

בת חן סבג מסתכלת על כל התחום הזה בגישה מאוד אופטימית. "נכון שיש תחרות", היא אומרת, "אבל אני לא חושבת על תחרות, אני מתעסקת במה שאני עושה עכשיו ועושה את זה הכי טוב. מה שמגיע לי אני אקבל. זאת הדרך היחידה לשרוד את המקצוע הזה, אסור להסתכל לצדדים ולהתקטנן". בת חן סיימה ללמוד לפני חמש שנים, מאז היא שיחקה ומשחקת בשלוש הצגות בבית לסין, בתיאטרון תמונע, בתיאטרון אורנה פורת, בתיאטרון המדיטק ובטלוויזיה. "כשיצאתי מבית צבי אמרתי שזה הייעוד שלי, זה כל מה שאני יודעת לעשות, אבל עם השנים נרגעתי, נכנסתי לפרופורציות. הלוואי ואני אמשיך לעבוד בזה כל החיים שלי אבל אני יודעת לעשות עוד דברים ואני נהנית מהם. על העבודה שלה בתור שחקנית היא מספרת שהיא גורמת לה לאושר ואם היא מתלוננת החברים שלה מכניסים אותה מהר מאוד לתלם, "חברים אומרים לי שאירגע מהר, כי הם עובדים בעולם האמיתי כל יום מ- 9 עד 17:00 באותו משרד". חמשת השנים בתעשייה הקשה הזאת גרמה לה להתבגר ולהגיע לתובנות, " תמיד כשלא כיף לי, אני אומרת שבשורה התחתונה אני בריאה, יש לי בית, חברים, משפחה אוהבת. אז מה אם לא קיבלו אותי לקאמרי, אין לי מה להתלונן. מותר להתבאס אבל לא לתת לזה כל כך הרבה משקל. יש דברים יותר קשים מזה. פעם "לא" באודישן היה קשה, היום כבר פחות, אבל אלה תובנות שהגיעו עם הזמן. יש משהו בבית ספר למשחק שהכל בתוכו נראה קריטי, אבל בית ספר למשחק זה כלום לעומת מה שקורה בחוץ, אין שום קשר".

ובכל זאת, אני מוכרחה לומר שיצאתי מהשיחה עם השלושה מעודדת ומלאת תקווה. נכון, זה תחום קשה, על גבול הבלתי אפשרי מבחינת הצלחה, אבל זאת אמנות והיא אף פעם לא הייתה תחום קל. הבנתי שבהחלט השנים בתחום המוטרף הזה עושות את שלהן, הביטחון העצמי צומח ומתחזק, הנוכחות הבימתית מתייצבת, הכישרון מתפתח והכי חשוב נוצרת קבלה והבנה שלמרות הקושי והתחרות האינסופית, ממשיכים לנסות ולקוות לטוב.