היום שלפני היום האחרון: תיאטרון עכשיו!

ההפקה הישראלית-גרמנית מציבה מראה (או מצלמה) מול הקהל, מאתגרת ומעוררת למחשבה – וכל זה ללא שמץ של התנשאות.

מאת: יאשה קריגר

זאת ההצגה הראשונה שהלכתי לראות בבניין הבימה המחודש. ולמרות הביקורת שנשמעה על המבנה – אין כמו להיכנס לאולם תיאטרון חדש. הכל מבריק, נוצץ, מהניילונים. החלל עצמו כאילו מבטיח לך חוויה. אלא שכפי שלימד אותי הניסיון – התיאטרון האפקטיבי ביותר קורה, לא אחת, על המושבים הפחות נוחים. לכן נזהרתי בציפיותיי. מה גם שמדובר בפרויקט במסגרת שיתוף הפעולה של הבימה עם תיאטרון השאובינה הברלינאי, שבעשורים האחרונים ביסס את מעמדו כאחד התיאטראות הניסיוניים המובילים באירופה, כזה שלא מתפשר על תכניו מחד ולא מפסיק לחקור שפה בימתית חדשה מאידך. בתכניה מדובר על "שפה תיאטרונית מיוחדת", הצגה שמשלבת וידיאו בלייב,פייסבוק וסקייפ. בקיצור, מכל טוב. המילה 'יומרה' לא יכולה שלא לקפוץ כאן מבין השורות, ובמקרים כאלה אני תמיד סקפטי, מנמיך ציפיות.

אלא שבמקרה של "היום שלפני היום האחרון", ההצגה אכן ראויה לכל הסופרלטיבים.

למרות שהתכניה רוקמת סיפור מעשה כלשהו, בפועל מדובר בהצגה פרגמנטרית לחלוטין, דהיינו אוסף של קטעים שלא בהכרח קשורים האחד לשני ברצף הגיוני. המשותף לכל הקטעים הוא התוכן ובמקרה הזה העיסוק בהקצנה הדתית-לאומית בעולם, ולמעשה בכל סוג של השקפה קיצונית. כל קטע מצביע על נקודה אחרת של התופעה, מהדרת נשים, דרך האיום האיראני ועד הפוסט-קפיטליזם. חלק מהקטעים מכוונים אל הרגש, אחרים לאינטלקט. העוגן היחיד ברמת העלילה הוא שמתחילת ההצגה יודעות הדמויות שעל הבמה 'שמישהו ימות בסוף'. זהו העוגן העלילתי העתיק ביותר בדרמה, הפשוט ביותר והמתוחכם ביותר, שכל צופה יכול להזדהות אתו – הרי כולנו יודעים באופן בלתי נמנע שמישהו ימות בסוף והמישהו הזה הוא אנחנו.

לא אחת נכחתי בהצגות שאינן מבוססות על מחזה כתוב מראש. במקרים רבים הן גולשות אל הבלבול וחוסר התקשורתיות. אולם, במקרה הזה הדרמטורגיה (אירנה סודוך) מבטיחה את קיומו של קונפליקט בכל רגע בהצגה, מה שמשאיר את הקהל ערני ודרוך כל הזמן. בחלק מהקטעים מדובר בקונפליקט בין השחקנים לבין עצמם, באחרים בקונפליקט בין השחקנים לקהל – יש לא מעט אלמנטים אינטראקטיביים בהצגה (השחקנים פונים אל הקהל בשאלות, יורדים מהבמה אל האולם וכו'). קיימים גם קונפליקטים עם דמויות חיצוניות, כגון הוריהם של השחקנים שפורצים להצגה בשיחות סקייפ המוקרנות על המסך ומנהלים עמם דיאלוג. ברגע הכי יפה ומרגש של ההצגה – הקונפליקט הוא בין הקהל לבין עצמו (וכדי לא לעשות ספוילר, אומר רק שמדובר בהפעלה של חוש המגע, ולא רק חוש הראייה והשמיעה אליהם אנו מורגלים בתיאטרון).

השימוש במצלמות והקרנות בהצגה, לא רק שמוסיף ברמת הצורה, אלא משמש בסיס של תוכן. בכלל, שום דבר בהצגה הזאת לא נעשה לצורך קישוט. האמצעים שמשתמשים בהם – מצלמות, לפטופים, אייפונים ומסכים – הם אמצעים יומיומיים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. כך למשל, במונולוג ההומופובי המשתלח של השחקן קנוט ברגר (שמבוצע למצלמה ומוקרן בענק על המסך האחורי) הקהל יכול להרגיש בקלות שהוא עד לקטע מבלוג אמיתי. כל זה יוצר את המימד הדוקומנטרי של ההצגה שלא מותיר את הקהל אדיש לרגע.

שבעת השחקנים (שלושה גרמנים וארבעה ישראלים) מבריקים ביצירת אוירה חיה ודינאמית. הם משחקים את עצמם, קוראים האחד לשני בשמותיהם הפרטיים ומצליחים ליצור הרגשה שעל הבמה נמצאים אנשים אמיתיים, מרגישים, אבודים לעיתים, כמוני-כמוך. ראויה לציון במיוחד מרים זארי הגרמנייה על נוכחותה הכנה והמתפרצת במונולוג בו היא פורקת את תסכוליה על זהות שסועה כבת למהגרים איראנים שחיה בגרמניה.

לאורך ההצגה מדברים השחקנים באנגלית, עברית, ערבית וגרמנית. אמנם המלל מגובה בתרגום על המסך (ויש לציין כי לאורך כל ההצגה הוידיאו והאלמנטים הטכניים מתקתקים בצורה מושלמת), אך למי שאינו שולט בלפחות שתיים מהשפות האמורות עשוי להיות קושי לעקוב אחר חלק מן ההתרחשויות. מצד שני, אותו ערך של רב-לשוניות הוא הוא מעיקרי התוכן של ההצגה. ההצגה לא מתחייבת לשפה אחת כפי שהיא לא מתחייבת למסגרת עלילתית מגובשת. ושוב, כאמור, זה יכול היה להיות העקב-אכילס של הצגה מהסוג הזה, הצגה שבה ילך הקהל לאיבוד. אלא שכאן מגיע תורה של הבמאית, יעל רונן, שרוקחת את כל המרכיבים ליצירה בימתית מתקשרת וקולחת. רונן והקבוצה מצליחים ליצור הצגה נגישה ברמת 'מוצר צריכה' לקהל וזאת מבלי לפגוע באינטליגנציה שלו. להיפך, ההצגה מאתגרת ומעוררת מחשבה. מה שיפה זה שלא מדובר כאן ביצירה מוזיאונית ממגדל השן. השחקנים היו יכולים להתמקם עם הטקסטים והסיטואציות שלהם בשוק הכרמל – וזה היה עובד נהדר, בדיוק באופן שזה עובד באולם מסקין המחודש. בשלבים שונים הקהל אינו יודע האם מה שהוא רואה על הבמה מתוכנן או לא. הצופים צועקים אל הבמה, צועקים האחד לשני, יש באולם מעט מהניחוח של איצטדיון-כדורגל – וזה נהדר. על כך מגיע לרונן שאפו. על שיצרה הצגה שהיא תיאטרון חדש, במלוא מובן המושג. לא תיאטרון אזוטרי שמקדים את זמנו אלא תיאטרון שהוא בדיוק בזמנו – כאן ועכשיו. זאת הפעם הראשונה מזה זמן רב שלאחר צאתי מהצגה, חשבתי לעצמי שהנה, יכול להיות שהתיאטרון באמת יכול לשנות מציאות – לא רק לברוח ממנה או לשקף אותה.

"היום שלפני היום האחרון" – תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון השאובינה, ברלין.

מאת יעל רונן ושחקני הקבוצה

בימוי: יעל רונן

דרמטורגיה: אירינה סודוך

תפאורה: מגדה ווילי

מוסיקה: יניב פרידל

וידאו: בנג'מין קרייג

תאורה: אריק שניידר

שחקנים: נילס בורמן, קנוט ברגר, מרים זארי, שרדי חברין, אורית נחמיאס, יוסף סוויד, רותם קינן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 4, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s