תיאטרון אינטראקטיבי. תיאטרון שנוגע?

מאת: אפרת קדם

תיאטרון אינטראקטיבי. תיאטרון שנוגע?

(ואני חשבתי ששילמתי כרטיס כדי שאתם תעבדו בשבילי…)

התיאוריה המקובלת ביותר להיווצרותו של התיאטרון, טוענת כי מקורו בפולחן – בטקס הדתי שבו השבט או הקבוצה המסוימת קיימו במשותף את הפנייה לכוח עליון דרך המלל, התנועה והמסכה ויחד יצרו וחוו חוויה אקסטתית דתית. הם עצמם היו מחולליה אך גם קהלה. כך שבעצם ראשיתו והיווצרותו של התיאטרון הן בפולחן משותף שבו אין הבחנה בין מבצעים לצופים. בתיאטרון היווני ולאחריו בתיאטרון הרומי עודדו את הקהל להגיב ואף להצביע בתחרות שנערכה בין ההצגות והמחזאים (אגון).

בתיאטרון השייקספירי וגם בתיאטרון האפי שמיוחס לברכט, עודדו את הקהל להגיב, לאכול, לשתות, לפצח גרעינים, לירוק ולקרוא בוז או הידד בהתאם להופעת דמות מסוימת או התרחשות כזו או אחרת בעלילה.

אנחנו כיוצרים ומופיעים רוצים כמובן שהקהל, יזדהה, יעבור חוויה רגשית, אינטלקטואלית ואסתטית. שלכל הפחות לא יצא מההצגה כלעומת שנכנס אליה. לעתים רצון זה בא לידי ביטוי בשיתוף הקהל בצורה אקטיבית במהלך ההצגה. אולי דומה הדבר להתפתחות התלת מימד בקולנוע, שהופך את הצופה לחלק מההתרחשות ולאשליה שהוא "בתוך" הסרט. כך גם בתיאטרון הקהל אינו רק יושב בחושך ומוחה דמעה, מחניק בת צחוק, או מהרהר בשקט אלא שותף פעיל בהתרחשות.

הייתי רוצה להפריד בין מה שנקרא בשפת התיאטרון "שבירת הקיר הרביעי" שבה בעצם ישנה פנייה ישירה אל הקהל כאמצעי אמנותי ייחודי לסגנון זה (גם בתיאטרון הקונבנציונלי הרפרטוארי שלא תמיד מתיימר לשבור את הקיר הרביעי, ישנן לא פעם התייחסויות לקהל או תגובה חוזרת של השחקנים לתגובותיו. מעין "קריצה" לקהל – אך זהו דיון בפני עצמו) ובין שיתוף ממשי בצורה כזו או אחרת של הקהל בהצגה.

אז מהי המשמעות של תיאטרון אינטראקטיבי? לשתף את הקהל בהצגה כאילו היה גם הוא שחקן? לתת לו להביע דעתו? לתת לו להכתיב את מהלך העניינים?  להתבסס על אלתור בהתאם להלך רוחו ותגובותיו של הקהל?

באחרונה אנו עדים לתופעה המתעצמת של התייחסות משתפת לקהל, בתיאטרון הפרינג' ובכלל, וכן לדרכים שונות ומגוונות לאינטראקציה עם הקהל. מ"ארבייט מאכט פריי" (תיאטרון עכו), בה הקהל הוא עד המתלווה בגופו דרך כל חללי ההצגה והדיבור הוא ישיר אליו כמו לקהל מודרך בסיור במוזיאון כשהשחקן הוא המדריך, דרך "חינוך מחדש" (תיאטרון חיפה) שגם בו מובל הקהל בקבוצות קטנות ואינטימיות להדרכה קצרה ובה הוא מקבל סמל זיהוי והשתייכות ונדרש לשתף פעולה עם הקודים שהוא לומד בהצגה עד כדי לפעול בה ממש, על הבמה ועד ל"המלט" הידוע בקאמרי בה הקהל הוא מעין עד נלווה הנמצא במרכז ההתרחשות.

לעתים הקהל מקבל תפקיד. כמו למשל בהצגה "געגועים" (התיאטרון הערבי-עברי ביפו) בו הקהל מגלם כל פעם תפקיד אחר המוגדר על פי אופן הפנייה אליו של השחקנים (מפקיד במשרד הפנים ועד אורח בסלון ביתה של הדמות) אנחנו הנמענים – הישירים.

דוגמא מעניינת נוספת ניתן למצוא בקבוצה האנגלית גרמנית גוב סקווד שבה נהוגה שיטת הצגה דרך וידאו המשלבת את הקהל בטכניקה משולבת של צילום חי (טכניקה מעניינת לכשעצמה – ישנו מסך וידאו על הבמה ושחקנים המגיבים ומתקשרים עם הווידאו המוקרן וכן קהל שנכנס אל הסרט בשידור חי). הקבוצה שמה לה למטרה לפגוש ולהוציא את היופי בכל אדם "זר" כביכול, שנתקלים בו ברכבת, במשרד או ברחוב. השחקנים מבססים את כל עבודתם באינטראקציה עם עוברי אורח באתרי הצילום וכן עם אנשים אקראיים מקרב הקהל שבא לצפות. במהלך המופע מוחלפים השחקנים על ידי צופים בטכניקה ייחודית:  המשתתפים מהקהל מקבלים אוזניות שאיתן הם עולים ומקבלים דרכן לבמה הנחיות לביצוע (טקסט והוראות בימוי) מהשחקנים שאותם הם מחליפים. האפקט המתקבל הוא מרגש ומעניין כאחד.

ההרגשה של הקהל כאשר השחקן קרוב אליו, חום גופו ופניו, ההרגשה שמשתפים אותך, החיות של ההצגה שתלויה לעתים בתגובות המשתנות של הקהל (אמנות חיה- המשתנה בהתאם לרגע ולהרכב הקהל ביום הזה ובשעה הזאת), כל אלה יכולים בהחלט להעניק את התחושה של להיות חלק מהדבר ולא רק צופה מבחוץ ואולי גם מספקים איזה ריגוש (בייחוד כשאיתי טיראן מתיישב עליך באמצע ההצגה…). אמצעים אלה יכולים לשמש כערוצים ישירים העוקפים את הציניות ומפוגגים את הריחוק והניכור. לעיתים הם גם מייצרים אחווה בין האנשים השונים בקהל.

עם זאת, לעתים אנו כקהל כבר יודעים שהולכים להשתמש בנו בצורה מניפולטיבית ולעתים אף פולשנית, מעליבה או מעוררת התנגדות ואז יכולים גם לבוא המבוכה, הציניות או אפילו תגובות חריפות מאלה – כמו יציאה מהאולם.

נדמה כי השימוש בשיתוף של קהל חייב לכבד הן את הקהל עצמו (לדוגמא אווירה של הבכה/השפלה או כפייה למול שיתוף וולנטרי או כזה שנותן מראש תחושה של ביטחון – ששום רע לא יאונה לך, שלא תהיה שותף לדבר שלא רצית לקחת בו חלק או שלא תיחשף לדברים שאתה מאוד מתנגד אליהם) והן את אמנות התיאטרון והמחויבות של היוצרים והשחקנים להצגה.

אך אליה וקוץ בה – מהם הגבולות? האם ניתן להתחשב בטעמם ובדעותיהם של כל הקהלים? הרי אין לתיאטרון את היומרה רק לתת הרגשה טובה ונינוחה אלא גם לעורר פרובוקציות ו"לנער" את הקהל, אז מדוע לא להשתמש במניפולציות כאלו ואחרות?

 התשובה בעיני נעוצה במקום שבו עובר הגבול בין הצעה לכפייה – חשיפה לתכנים שונים – פרובוקטיביים ככל שיהיו היא לגיטימית בעיני (ועדיין בארץ לדוגמא – ברוב המקומות כשיש בסרט ובהצגה קטעי עירום – יש הודעה על כך), אך מעשה הכופה על הקהל תחושה לא נוחה זה כבר סיפור אחר.

באם הדבר נעשה בטעם טוב ומתוך כבוד לקהל ולתיאטרון אין לי ספק שיכולה להיות חוויה תיאטרונית מרגשת, אותנטית, קרובה ונוגעת ללב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 3, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תיאטרון אינטראקטיבי. תיאטרון שנוגע?

  1. arnonraab הגיב:

    יפה מאוד
    (יש גם את ההצגות הרגילות שבסופן יש "ערוב" הקהל, כמו למשל, אהבתי מאוד איך ניסים זהר, במולוכייה של אמא מזמין את הקהל לאכול את המולוכייה שבישל לאורך ההצגה, תוך כדי שיחה על החוויה שהייתה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s