למי בכלל איכפת של מי זה?

מאת: יאשה קריגר

על זכויות יוצרים, תיאטרון ומה שביניהם

כאשר אני ניגש לנושא שכזה, זכויות יוצרים בתיאטרון, איני יכול להימנע מהשאלה העקרונית 'למה זה מעניין והאם זה בכלל רלוונטי לימינו?' אולי תהייה זו היא פועל יוצא מכך שהתיאטרון עצמו מעניין מעט מאוד אנשים כיום, ואולי היא פועל יוצא של דבר מה אחר, עליו אפרט בהמשך (אסגיר רק שהעניין קשור, איך-לא, בפייסבוק ובכל השיט הפוסט-מודרני שמדברים עליו כבר לפחות עשרים שנה).

מהן למעשה זכויות היוצרים? כיצד הן מיושמות או לא מיושמות בתיאטרון? ממי הן נגזלות ומי גוזלן? והשאלה החשובה ביותר – איך יודעים האם הגזל מוצדק או לאו? אני יכול לקפוץ הישר למסקנה הסופית של הכתבה ולגלות שבפועל הנושא אכן רלוונטי במידה מועטה מאוד כיום – ובצדק. למה בצדק? בשביל זה צריך ללכת שלב-שלב.

זכויות יוצרים – המקור

הפריצה הראשונה של המושג 'זכויות יוצרים' ארעה במאה ה-16, אי-אז עם המצאת הדפוס, אשר העניק אפשרות להעתקה מאסיבית של יצירה חד פעמית (ובצורה יותר קונקרטית – להדפיס ספר). גם קודם לכן היה ניתן להעתיק יצירה, אך הקלות של ההעתקה על-ידי טכנולוגית דפוס עוררה את הצורך במערכת חוקים וכללים לגבי פעולת ההעתקה. תקנות בעניין היתר או איסור הדפסה של ספר זה או אחר נעשו על-ידי הרשויות הדתיות, שכן עיקר החומר המודפס בתקופה המדוברת היה כתבי קודש. למעשה כל ספרות שהיא, בין אם מדובר במדע, פילוסופיה, מיסטיקה ופרשנות, נגעה באותה תקופה בדרך זו או אחרת בדת. על-כן נציגי הדת (האפיפיור, הרבנים) הם אלו שהנהיגו תקנות אלה, כיאה לגופים הפוליטיים ששלטו על אורחות החיים. האיסורים להדפיס ספר זה או אחר (כולל התנ"ך) הלכו ופשטו לאורך המאות ה-16-17 ורק בתחילת המאה ה-18 נחקק חוק זכויות יוצרים של ממש באנגליה.

הנקודה הקריטית הבאה בהיסטוריה של זכויות היוצרים היא המצאת הצילום, שקרתה, לא במקרה, יחד עם שבירת המסגרות הדתיות ותהליך החילון. בהמצאת הצילום (רשמית ב-1839) מצוי היסוד לקונפליקט אמנות-טכנולוגיה, שאנו עדים כיום לאחד משיאיו. נושא זכויות היוצרים מתיישב בלב קונפליקט זה.

 התקנות הראשונות בדבר זכויות יוצרים, דהיינו איסורים והיתרים על העתקת והפצת יצירה מודפסת, נבעו משני מניעים:

פגיעה בזכות הקניין

למעשה, יצירה של ספר, שיר או הצגה, היוו מאז ומתמיד מקור פרנסה ליוצריהם, האמנים. ברגע שניתן היה להעתיק יצירה, הרי שפרנסתו של האמן נפגעה. מן הבחינה הזאת ההתיחסות לזכויות יוצרים היא כאל זכות חומרית לבעלות על קניין רוחני ממש כמו לבעלות על קניין חומרי. אם גורם זר העתיק את השיר, הספר או המחזה שלי – הרי זה כאילו הוא גנב ממני את הפרה החולבת שלי, את כר המרעה שלי או חוות הגידול שלי. מדובר, פשוט מאוד, בגזל פרנסה. מן הגישה הזאת צומחות שיטות התמלוגים השונות המוכרות לנו כיום.

פגיעה בזכות מוסרית

לפי גישה זו קיים קשר מיוחד בין יוצר ליצירתו, קשר בעל אופי אחר מאשר הקשר שבין חקלאי לשדה שלו או בעל מפעל תעשייתי למפעלו. לפיכך, כאשר אדם מעתיק את יצירתו של מישהו אחר הרי שהוא בכרח פוגע בקשר הזה. על כן, ליוצר ישנה זכות אישית ובלתי ניתנת להעברה על יצירתו. ישנה בעייתיות מסויימת בהגדרת 'זכות מוסרית', ולו רק מכיוון שתמיד קיים הצורך להקביל מוסר לערך חומרי. כמה שווה פגיעה בזכות כזאת? או במילים אחרות – כמה כסף עולה היצירה שערכה האמיתי לא יכול להימדד בכסף מלכתחילה?

שתי הגישות הנ"ל עוגנו בחוקי זכויות היוצרים לאורך ההיסטוריה, אולם האבחנה בין שתיהן היא מהותית לבחינת המצב כיום ולמצב זכויות היוצרים בתיאטרון בפרט. אך בטרם ניגש אל התיאטרון, מן ההכרח לבחון מספר תמורות מהותיות בשדה האמנות, לאור המהפכה הטכנולוגית של המאה ה-20 ושל העשורים האחרונים בפרט.

                                                            אכלו לי – שתו לי

שוב חייבים לדבר על טכנולוגיה

עד למומנטים הקריטיים של המצאת הדפוס והצילום, התייחדה יצירת האמנות בהיותה חד-פעמית. בין אם מדובר בפסל, תמונה, ניגון או הצגה, הרי שהיצירה האמנותית התפרסה באופן בלתי ניתן להעתקה בזמן ו/או בחלל. ניתן היה לחקות אותה – אך לא להעתיקה. החוויה החד-פעמית היא זו שהעניקה ליצירת האמנות את ערכה הרב. וולטר בנימין טבע את המושג 'אאורה' או בתרגומו לעברית, 'הילה', שאפפה את יצירת האמנות. הטכנולוגיה המתפתחת הביאה עמה את היכולת לשעתק יצירות אמנות בנקל, בין אם מדובר בשעתוק בחלל (ציור, צילום, פיסול, ארכיטקטורה וכו'), בזמן (מוזיקה) או בשניהם גם יחד (קולנוע, מדיה דיגיטלית). הקלות הבלתי נסבלת של השעתוק הטכנולוגי (לעומת נסיונות החיקוי המאומצים של פעם), הביאה, לדברי בנימין, לירידה משמעותית בהילה של יצירת האומנות המקורית. ערכה של המונה-ליזה המקורית הלך וקטן ככל שניתן היה למצוא ביתר קלות רפרודוקציות זולות ונאמנות למקור. ועל אותו משקל, ערכו של השיר המקורי (שלא לדבר על קולו היחודי של הזמר או הזמרת) נמוך בהרבה מרגע שניתן להורידו באינטרנט. אם מתעקשים, אפשר לומר שהערך הריאלי של היצירה יורד – ברמה הבסיסית שאפשר למכור אותה בפחות כסף (מכיוון שאפשר להשיג חיקוי טוב שלה בחינם), בזמן שהערך הנומינלי עולה (ערכה של המונה-ליזה עולה, כביכול, מכיוון שיותר אנשים מכירים את היצירה).

לכאורה, אמנויות הבמה הן היחידות ששימרו את ההילה החד-פעמית, בשל היותן אמנויות חיות-פרפורמטיביות תלויות זמן-חלל. אוהבי תאטרון לא יתקשו להבין, או יותר נכון "לחוש" את המושג. רחש הקהל באולם בטרם תחילת ההצגה, איוושת המסך הנפתח (שהיום בקושי משתמשים בו), עמעום האורות, עליית השחקנים לבמה, התרגשותם והתרגשות הצופים – כל אלה עוטפים את החוויה התיאטרלית בהילה של חד-פעמיות ומעניקים לה את ערכה הרב.  אלא שכיום אנו עדים לתמורה משמעותית בחוויה התיאטרלית. הטכנולוגיות הנכחיות, או טוב לומר המרחב הטכנולוגי החדש מספק תחליפים ושעתוקים משכנעים יותר ויותר לחוויה התיאטרלית החד-פעמית. טכנולוגיות תלת-מימד, HD וכו', מספקות לצופה חוויה שמתיימרת להיות אפילו טובה ו"אמיתית" יותר מהחיים עצמם. השחקנים על הבמה עשויים להראות לצופה רחוקים, חיוורים ולא משכנעים במשחקם ה"כמו" ריאליסטי, בזמן שברגע שיעטה הצופה משקפי תלת מימד או ירכוש מסך מתאים, הוא יוכל לחזות במפלצות "אמיתיות" שלא היו ולא נבראו, במרחק נגיעה ממש. וכל זה עוד לפני שנגענו בסביבה הוירטואלית, שהיא התיאטרון האמיתי של ימינו. השעתוק נמצא בחיים של כל אחד מאיתנו, בין אם נרצה או לא. כאשר אנחנו עושים share בפייסבוק – אנחנו מעתיקים. כאשר אנחנו מאזינים לשיר ביוטיוב – אנחנו שותפים להעתקה. Copy-paste הם לא רק פקודות מחשב. אלה הם דפוסי התנהגות. ככה אנחנו מתלבשים, אוכלים, מבלים וכו'.

אך על-מנת לא ללכת לאיבוד בנבכי החוויה הפוסט-מודרנית, נחזור לעניין זכויות היוצרים. כיצד זה אפשרי, והאם בכלל אפשרי ליוצר תיאטרון להימנע מלהעתיק יצירה של מישהו אחר בעידן שבו ההעתקה היא בגדר ברירת-מחדל קיומית?

 החוק

החקיקה כיום יוצאת מתוך נקודת הנחה שכן, הגנה על זכויות יוצרים היא דבר אפשרי והכרחי. אך אי- אפשר להימנע מן ההרגשה הכללית, שכל הנושא הזה תלוי על חוט השערה ושאלו ימיו האחרונים. וכמו בתחומים רבים אחרים, בשורה התחתונה מנצח זה שיש לו עורך דין חזק יותר מכיוון שהנושא כולו, בהגדרה, הנו תחום אפור. החוקים מתבססים על חוקים ישנים עם שינויים, עידכונים ותוספות. ויקטור הוגו יזם ב-1896 את אמנת ברן הבינלאומית להגנה על זכויות יוצרים וזהו המסמך המפורט ביותר בנושא שמחייב את המדינות השותפות לאמנה (ישראל חברה באמנה והעידכון האחרון נערך ב-2007).

מבחינת הקשר לתיאטרון, הדבר היחיד שמוגן בחוק זכויות יוצרים הוא הטקסט. 70 שנה יצטרכו לעבור מיום מותו של המחבר כדי שהטקסט יהפוך לקלאסי ולא יהיה מוגן בחוק. לא ניתן להגן על דרך או שיטת בימוי, על צורת משחק, על עיצוב תאורה וכו'. הפירצה שבה נוטים להשתמש (כמובן שחייבת להיות פירצה) היא זו: לא ניתן להגן בחוק על רעיון אך ניתן להגן על דרך ביטויו (למעט מקרים שבהם יש רק דרך אחת לבטא רעיון מסוים ואז ההגנה לא תקפה). האם יכול במאי, למשל, לתבוע במאי אחר שביים הצגה באותה צורת בימוי? – הרי זוהי דרך ביטוי של רעיון. או האם יכול שחקן לדרוש זכויות יוצרים על דמות אותה הוא בנה ושיחק במשך 20 שנה? זהו התחום האפור של הרטוריקה שבו מתמודדים עורכי הדין בענייני הגדרות. וזהו בעיקר תחום גווע ואינו רלוונטי, כפי שאנסה להוכיח מיד.

גזל פרנסה – הקרב על התמלוגים

ניסיתי לחפש דוגמאות לתביעות בנושאי זכויות יוצרים בתיאטרון, כאשר גוגל וחברים הם שני המקורות העיקריים שלי. לא מצאתי דוגמאות רבות, פשוט מפאת העובדה שהן בקושי קיימות. הדוגמאות שכן מצאתי נוגעות לתחום החומרי של העניין, דהיינו ענייני תמלוגים, על קו התפר שבין קניין רוחני לקניין חומרי (הבמאי יוסי יזרעאלי נגד התיאטרון הקאמרי – תביעה בגין העתקת בימוי ואי תשלום תמלוגים, הסופרת לילי פרי נגד שמואל הספרי ותיאטרון בית לסין – תביעה בגין עיבוד לא חוקי של ספרה להצגה בתיאטרון ועוד מספר דוגמאות דומות). אותם מקרים בודדים נוגעים ישירות לתחום שבו מידע או דרך ביטוי של רעיון – מוערכים בכסף. וכאשר הכסף הזה לא מגיע לכיס הנכון אנשים מתעצבנים. לא בכדי מדובר בכל המקרים בתביעות נגד התיאטראות הממוסדים, בהם עוד אפשר למצוא מעט כסף. יהיה זה מצחיק לחפש דוגמאות שכאלה בתיאטראות הפרינג', שבהם האפשרות לרווח כלכלי כמעט ולא עולה על דעתו של אף אחד מלכתחילה. ולא שאני מזלזל ברגשותיהם של התובעים על כי יצירותיהם נגזלו מהם בדרכי מרמה – יתכן ותביעותיהם אכן מוצדקות ואף יש כאן פגיעה בזכות מוסרית. אך המיעוט של דוגמאות אלה והנסיבות הספציפיות שלהן – גזל פרנסה – יכול ללמד על התמורה הגדולה בהתייחסות לזכויות יוצרים בתיאטרון ולאמנות ותפקידה בכלל. במצב שבו אף אחד לא חושב להתפרנס מתיאטרון כי הוא פשוט אינו נתפס כמקור פרנסה ריאלי – אובד הכלח על זכויות היוצרים האמורות להבטיח את הפרנסה. השאלה מי גוזר את הקופון ומי נשאר עם הציפייה ביד היא שאלה עתיקה והיא בטח תמשיך להיות רלוונטית תמיד, בכל תחום שהוא, אך הקשר הישיר שלה לשדה האמנות מתערער והולך. במצב בו יוצר התיאטרון אינו יכול, מכורח המציאות, לראות ביצירתו מקור זמין לפרנסה – איזה טעם יש לדבר על זכויות יוצרים כעל זכויות קניין?

 פגיעה בזכות מוסרית – 'מוסר חדש' או: מה בין זכות יוצרים לזכות ליצירה?

זה משאיר אותנו עם הנושא הטעון של פגיעה בזכות מוסרית. לפי גישה זו האמן ויצירתו חד הם. ובאם מתבצע שימוש ללא רשות ביצירתו של האמן, הרי כאילו נשמת מריאתו או השתמשת בעיניו לראייה ללא רשות. מבחינה משפטית מוגנת זכות היוצרים המוסרית על-ידי דרישה להכרה של בעלות האמן על היצירה. כלומר שחייבים לאזכר מי הוא יוצר היצירה, ללא קשר אם משלמים לו כסף או לא. וכאן אנו חוזרים אל השאלה הטכנולוגית. כיצד אפשר לדעת מה היא העתקה גרידא ומהי השפעה אמנותית/ תרבותית? הנושא היחיד ששומר על חוסנו ומוגן בחוקי זכויות יוצרים, כאמור, הוא הטקסט. אך גם הטקסט כבר אינו נתפס כדבר-מה מקודש. אפשר להבחין בזה בקלות כאשר נוכחים בחזרות להצגה. המגמה הרווחת היא לשנות את הטקסט ולהתאימו לשחקן, לעבד אותו או במילים אחרות להציג שעתוק שלו. זוהי שעתו הגדולה של התיאטרון שאינו מבוסס-טקסט, ואף המינוח תיאטרון אינטר-דיסציפלינארי עשוי להישמע מיושן. הטקסט החדש הוא טקסט שבור ומפורק, שבמידה זו או אחרת, נראה קצת תמוהה לעגנו בזכויות יוצרים. נוכל לנסות לערוך השוואה מן הטקסטים המוכרים: הדיאלוגים הקוהרנטיים של ארתור מילר או טנסי וויליאמס לעומת המילמולים הסתומים של סמואל בקט. קצת תמוה לחשוב שבשביל שמישהו יוכל למלמל את הקישקושים של לאקי ב'מחכים לגודו' באופן חופשי, הוא יצטרך לחכות לשנת 2059, שבעים שנה לאחר פטירתו של בקט.

וכאשר מדובר בבימוי, משחק ועיצוב, הרי שההגבלה על העתקה ברמת המוסר תמוהה עוד יותר. יוצר תאטרון שחי במציאות משעתקת ומשתעתקת, לא יוכל, גם אם ישתדל, להימנע מן ההעתקה. אני מרשה לעצמי להניח כי במאי שמתעקש על זכות היוצרים המוסרית ליצירה שלו, זה לא מישהו שמוריד שירים מיוטיוב, פשוט מפאת העובדה שהוא לא יודע איך. בכלל, הוא לא ממש מסתדר עם מחשבים. לדרוש זכות יוצרים על רעיון בימויי יהיה מגוחך בערך כמו לדרוש זכות יוצרים על סטטוס בפייסבוק. מובן שיש כאן עניין של זכות ראשונים – מי ביצע את הרעיון ראשון, מי עלה על ההברקה. אבל גם בפייסבוק – כל אחד תמיד רוצה לקבל כמה שיותר לייקים. ואם פספסת את הרגע ומישהו אחר קיבל יותר לייקים ממך – אפילו על אותו הלינק, הציטוט, או סתם הרעיון שבוטא במילים בשורת הסטטוס – זה בסדר גמור. זה עולם חופשי בו לכל אחד יש את הזכות ללייקק. יש מקום להיפגע, להיעלב ולהתמרמר – אבל מכאן ועד חקיקה משפטית המרחק רב. עלה בדעתי מקרה דמיוני של שתי נשים בעיירה יהודית בתחילת המאה שעברה, בפולין נניח. ונניח שאישה אחת גנבה מרעותה את המתכון לחמין של שבת. כל העיירה עשתה לייק. ורק האישה שידעה כי המתכון במקור הוא שלה – התמרמרה. הלכה לרב וגוללה בפניו את הסיפור. כיצד זה יתכן שזאת שלא יודעת לבשל, יצא שמה כבשלנית בשטייטל כולו הודות לחמין שלי? שמע הרב את הסיפור, חשב קצת, חייך ואמר: עד שכבר יש אינטרנט בשטייטל! על מה תבכי? על זה שיש יותר חמין טעים בעולם? גם אני לחצתי לייק.

                                                         אחלה חמין, רבקל'ה!

אפשר לקרוא לזה תחרות ואפשר לקרוא לזה שיתוף, תלוי איך מסתכלים על זה. לא בכדי תיאטראות הפרינג' עמוסים לעייפה ביוצרים צעירים (ועניים), בתי ספר למשחק נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם (ואינפלציית השחקנים גואה) – זכויות היוצרים המוסריות – שמקומן הארכאי אולי עוד שמור באופן זה או אחר בתיאטראות הממוסדים – מפנות את מקומן למוסר החדש של הזכות ליצירה. יצירה מעתיקה ומועתקת, יצירה שאינה תלויה במונופול אסתטי, יצירה שהקשר שלה עם פרנסה מצטמצם והולך, יצירה פורה ומפרה, יצירה שביסודה – היא חופשית לגמרי.