סאטירה שנותנת סטירה – ולא מפסיקים לצחוק

מאת: עמיר רנרט

ביקורת על אללה בית"ר

הפילוסוף אנרי ברגסון כתב במסה המכוננת שלו, “הצחוק", שכשאדם צוחק בעקבות תופעה שראה, הוא לעולם לא יזדהה איתה. הפעולה  של הצחוק, שידועה כמשחררת ובריאה, מקורה בכלל במוח והיא במהותה שכלתנית לחלוטין.

מה שמשתמע מכך זה כשאנו צוחקים, אנו לרוב מעבדים את מה שראינו דרך מסנן של ביקורת, מזהים את החריגה של "הדבר המצחיק" מהקו הישר, ומגיבים דווקא בצורה קרה כביכול, שבאה לידי ביטוי בלעג או ביטול אל מול התופעה שחווינו.  לעולם לא נצחק מהמלט  שכל כולו מתלבט ונקרע בין סבל החיים הידוע והמעיק לבין מנוחת המוות המפחידה והסופית. אבל אם ישימו לו בננה ביד שיחזיק במקום גולגולת, כל הטרגדיה תראה עבורנו כפרודיה הלועגת למקור, בלוטת הרגש תישאר בתרדמת, הממחטות יישארו עמוק בכיס וכל האולם יחזיק את הבטן (אם זה יבוצע בכישרון כמובן) מרוב צחוק.

ההצלחה הענקית של אללה בית"ר לא רק נובעת מהעובדה שהיא קומדיה מצוינת ומשעשעת (והיא כזאת במלוא מובן המילה!) אודות המצב הפוליטי-חברתי בארצנו. ההישג הגדול של יוצרי ההצגה טמון בעובדה שהיא מציגה תמונת מציאות חריפה ונוקבת של החברה שלנו בישראל 2012, והיא עושה זאת בצורה כל כך קלילה ומתוחכמת, שלא נותר לי אלא להישען אחורה בכסא ולהתרפק. היא נוגעת בתפוחי אדמה די לוהטים  כמו גזענות, לאומנות, אגואיזם  ובצע כסף. נושאים שרק איזכור של קיומם גורם לעלייה במפלס הצלזיוס, אבל הטיפול בהם נעשה דרך מכנה משותף כל כך בסיסי  כמו הכדורגל, שכולנו (כמעט) אוהבים לאוהב.  והמסנן הזה של הומור וכדורגל הפך את היוצרות ככה  שבמקום לחטוף עצבים ולהתרגז , מצאתי את עצמי שבוי, והאמת די מרותק למה שמתרחש על הבמה.

סיפור המחזה מתמקד בכמה אנשים מן השורה במרחב הירושלמי: סובחי (ארז לבין), ערבי צעיר שעובד בתור מנקה של בית"ר ירושלים וכל היום חולם בצהוב שחור, נקלע לבעיה קיומית כשבעל הבית החמדן שלו ויינברג (אריק זילברמן) מעיף אותו מהדירה ללא התרעה. ויינברג משכן במקומו את לפיד ושפרה הטיפה יותר מבוססים (אסף שצברג ואליה גרוס), זוג נשוי של מתנחלים שהחלו במרתון עשיית ילדים ורוצים תוך כדי להרגיש את רוח הקודש של העיר על הפנים.

סובחי משכנע את ויינברג שישאיר אותו בדירה כי הוא עובד בלילות וישן בבקרים, וככה הוא ירוויח כפליים. המצב רק הולך ומסתבך כשלתוך החלל הקטנטן והדחוס נקלע גם אוסמה (רועי גוראי), מחבל עם לב שבור שרק רוצה להיכנס לטדי ולהעיף את כולם באוויר.

הדינאמיקות ההזויות יוצרות רצף של טעויות  בזיהוי במסורת הקומדיות הקלאסיות של ז'ורז' פיידו וריי קוני ועליהן חבל להרחיב.. שום תיאור או דימוי לא יוכל לעשות חסד עם החגיגה הגדולה שרועי רשקס המחזאי, דור צוייגנבוים ,שהיה אמון על הבימוי, וצוות השחקנים הנפלא יצרו יחדיו.

וכאן מגיעים להישג הנוסף של היוצרים:  כשעושים  סאטירה טובה יש גבול דק המפריד בין ייצוג מדויק ונאמן לרעיון כלשהו, לבין השטחתו לרמת סטריאוטיפ חבוט, מוגזם וצפוי.  בערך כמו ההבדל בין העונה הראשונה והמבריקה של אחד העם 1 לבין הגרנדיוזיות הכבדה חסרת התחכום של אחד העם 101.

ואין שום דבר צפוי או חבוט אצל החבר'ה של אללה בית"ר.  השחקנים מצליחים להחזיק את  המסגרת הסאטירית של הדמות ולשמור על הרעננות והעניין עם המון רעב, דמיון וטעם טוב.  צויגנבוים הוציא מכולם הישגי משחק נהדרים ללא יוצא מן הכלל. יש תחושה שמדובר בקבוצה מאוד קרובה ומגובשת שנהנית לשחק ולעבוד אחד עם השני,  מין אנסמבלון קטן ומיוחד שכזה.  ראויים לשבח היו אליה גרוס, שהזכירה לי במשחקה מגוון דמויות נוירוטיות וחריפות מסרטיו של וודי אלן, ורועי גוראי, שבכל כניסה הטעין את הבמה בכמויות אדירות של אנרגיה. גם שאר היוצרים בהצגה לא נחו על זרי הדפנה ותרמו מכוחם להצגה.

דוגמה יפה לשילוב יפה של כל האספקטים האומנותיים מתרחשת כאשר כל אחת מהדמויות שותה מים קדושים "ממעייני הישועה", לחיזוק הפוריות, כשהם חושבים שמדובר במים פשוטים. כל פעם שמישהו לוקח שלוק,  הבמה מיד מוחשכת, הוא מקבל ספיישל צבעוני במיוחד, ואפקט קולי של מלאכים מגן עדן עוטף את הבמה. ממש נקטר מהאולימפוס.

ובל נשכח את סצנת הסקס המשעשעת של שפרה וסובחי..  יש הרבה דרכים לעשות את זה על הבמה. אני חייב לציין שדבר כזה- טרם ראיתי עד היום..

מה שמצא חן בעיני במיוחד  היה הדיאלוגים הנפלאים של סובחי ואוסמה, שהתקיימו בערבית מדוברת, (שזה בעצם "עברית צחה ללא מבטא ערבי").

שם יכולנו לצפות באופי הטבעי והמשוחרר של הדמויות. ואיך סובחי משנה מיד פאזה  ונכנס  בעצמו לדמות כשהוא נאלץ לעבור לעברית, (שזה בעצם "עברית בסולם גבוה במיוחד ומבטא ערבי טיפוסי") כשהוא בא במגע עם שאר הדמויות היהודיות.

צחקתי והתענגתי על ה-geg הזה כל פעם מחדש. ואחרי שההצגה נגמרה, לקחתי מונית, נסעתי הביתה,  הכנתי לעצמי קפה שחור ושמתי לב תוך כדי שאני עדיין מחויך, מבסוט מהחוויה. ואז נכנסתי לאינטרנט להתעדכן קצת בידיעות , והחיוך נעלם כלא היה: הלוואי והסאטירה הייתה נשארת על הבמה. החיים לפעמים ממש לא מצחיקים..

לכו לראות!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 3, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s