מאת: יאשה קריגר
We find ourselves facing an event that it's whole is greater than the sum of it's parts""
'אנו מוצאים את עצמנו ניצבים בפני אירוע שהשלם שלו שווה יותר מסכום חלקיו'
(מתוך וידיאו הפתיחה של mein Jerusalem)
אירוע תיאטרלי יהיה המונח המדויק ביותר לתאר את העבודה mein Jerusaem שעולה בימים אלה בתיאטרון תמונע. תיאטרון דוקומנטרי, מיצג, אינסטלאציה, תערוכת צילום, וידאו-ארט ומחקר עיוני מקיף – כל אלה משמשים בערבוביה ליצירת חוויה תיאטרלית אחת שבמרכזה עומדת דמותה של האמנית סבינה סאובר.
סאובר היא צלמת ואמנית קונספטואלית ממזרח ברלין, שמתחילה את דרכה ב-1989, בנקודה הקריטית שבנפילת החומה. בגיל 19 היא עוברת להתגורר במערב ברלין ומתחילה את לימודיה במחלקה לאמנויות של אוניברסיטת ברלין. מאוחר יותר היא חוזרת למזרח גרמניה ואף מגיעה לירושלים בעקבות בן-זוגה. במהלך ההצגה נחשף הקהל לעבודותיה של סאובר, החל מצילומיה הראשונים בזמן הלימודים, דרך תערוכות שהציגה בשנים מאוחרות יותר, וכלה בצילומים מהתקופה הנכחית, בזמן שהותה בירושלים. לדברי הטקסטים המלווים את הצילומים, עבודותיה של סאובר חוקרות נושאים של זרות וניכור בגרמניה השסועה שלאחר נפילת החומה, שייכות אישית ולאומית, קירבה וריחוק משפחתיים וכו'. העבודה הנכחית, mein Jerusalem, שמוצגת בישראל, היא מעין רטרוספקטיבה לעבודותיה של סאובר וגם עבודת מיצג בפני עצמה, שבמהלכה מתמודדת האמנית (והקהל) עם רגע קריטי בחייה.
עד כאן סיפור המעשה הפשוט. אך מלאכת המחשבת המורכבת של mein Jerusalem מתחילה בעובדה שמדובר בדמות בדויה. סבינה סאובר היא פרי דמיונו של המחזאי והבמאי אייל וייזר, שבתהליך עבודה משותף עם שאר היוצרים רקח דמות של אמנית, ספק נלעגת – ספק מעוררת השתאות, בעלת רקורד מרשים של עבודות. בתכנייה-הזמנה של mein Jerusalem ניתן לקרוא בפרוט על כל הפרויקטים של סאובר, הגלריות בהן הציגה את עבודותיה, ציטוטים מיומניה וכו'. שום דבר מהנ"ל לא היה ולא נברא, או יותר נכון כן נברא – אך ורק לשם האירוע התיאטרלי המדובר. זהו הגרעין הדוקומנטרי, או טוב לומר המוקומנטרי של העבודה, והוא מעלה שאלה רלוונטית ביותר לזמננו – היכן עובר הגבול בין המציאות לבדיה בעידן המידע והמדיה הדיגיטלית? כיצד ניתן לדעת אם דבר-מה אמיתי או לא? (לא בכדי האומנות שבה עוסקת, לכאורה, סאובר – היא צילום, תיעוד).
השאלה הנ"ל מובילה אל המרכיב הנוסף של mein Jerusalem, המושא העקיף של העבודה – צילומיה ואמנותה של סבינה סאובר. בחלל הגלריה של תיאטרון תמונע מוצגים מזה זמן-מה צילומיה של סאובר, הלא הם צילומיו של הצלם והאמן הוויזואלי רמי מימון, שיצר את כל עבודותיה של סאובר. במהלך ההצגה מתוודע הקהל אל תצלומיהם של מימון-סאובר, פורטפוליו מגוון של צילומים מתקופות שונות בחייה של האמנית. ואם ברמת הקונספט התיאטרלי הקונפליקט אמיתי/לא אמיתי נפתר בקלות יחסית (שכן מספיק לעיין ברשימת הקרדיטים של ההצגה כדי להבין שסאובר היא דמות בדויה), הרי שברמת צילומיה של סאובר השאלה מורכבת יותר: האם האמנות של הדמות הבדויה אמיתית או לא? האם הצילומים של מימון-סאובר הם יצירות אמנות ראויות בפני עצמן או שמא מדובר באוסף נלעג של קלישאות עשויות היטב?
את הקונפליקטים הללו משלימה ומדגימה היטב התפאורה של המעצב ינון פרס – המופע מתחיל עם קיר חלק ובמרכזו מסך (עליו מוקרנים הצילומים והוידיאו), מעין דיקט חלק ושטוח, שנראה כי אין כלום מאחוריו. אולם לאורך העבודה הקיר נפתח, נפרס ומורכב למעין מבנה תלת-מימדי, המשמש בסיס להצגת חייה ועבודתה של סאובר, על-ידי שימוש בווים, חלונות, חבלים ורקוויזיטים שונים.
אולם המרכיב החשוב ביותר בעבודה כולה היא הדמות. השחקנית והיוצרת מיכל ויינברג משחקת, לפרקים את סאובר עצמה ולפרקים מעין "מרצה" העורכת לקהל היכרות עם עבודותיה של האמנית. גם במשחקה המדויק והרווי ניואנסים, ובמבטאה הגרמני המושלם (כל הטקסט המדובר בהצגה הינו באנגלית), ניכר הקונפליקט שבין האמיתי למדומה, בין השחקן לדמות, בין הרציני לנלעג.
כאמור, הרבה מרכיבים שונים חברו והתחברו יחדיו ב-mein Jerusalem – האם, כמו באחד המשפטים הפותחים את המופע, הם מצליחים ליצור שלם אחד ששווה יותר מסכום חלקיו?
תראו ותחליטו.
"מיין ג'רוזלם" – המופע של סבינה סאובר
תיאטרון תמונע
כתיבה ובימוי: אייל וייזר
צילום וקונספט וויזואלי: רמי מימון
שחקנית יוצרת: מיכל ויינברג
דרמטורגיה: איציק ג'ולי
וידאו: נדב אהרונוביץ'
עיצוב חלל: ינון פרס
עיצוב תלבושות: ענבל ליבליך
עיצוב תאורה: עומר שיזף
עוזרת בימאי: לוזן עדן בנדל
תרגום לאנגלית: נתלי פינשטין, קרן אידה נתן
מופעים קרובים:
2-3/4
בשעה 20:00
מרתה יודעת 