אחת על אחת – שיח יוצרות עם נתלי פינשטין

מאת: אירית ראב

בלב שכונת המגורים הרמת אביבית נחבא בית קפה קטן, ביתי משהו, עם רהיטים מעץ שנדמה כאילו יצאו מהבית של סבתא. נדמה כאילו אף אחד לא יודע על קיומו, בין בנין מגורים אחד למשנהו. עם זאת, כולם (ובעיקר רמת אביבים) יודעים שהוא שם. מנצלים את היתרונות שלו, את השנינויות הקטנות ואת השיגעונות הקטנים של המלצרים. היה זה רק מתאים לפגוש שם לשיחה את נתלי פינשטין, שחקנית ויוצרת תיאטרון שעושה כל כך הרבה, אבל משום מה לא פרצה לתודעה העולמית. עדיין.

נתלי פינשטין היא אחת השחקניות העסוקות ביותר כיום, רצה עם שש הצגות במקביל, הצגת ילדים, סדרת אינטרנט ועוד פרויקט תיאטראלי בפתח. קשת הדמויות הרב-גוניות שהיא מגלמת, החל מאנה בהצגה "שופרא", דרך דמויות שונות בקברטים כגון "היי יפה" ו-"דיוקן של ציפור" ועד לגברת מוות ב-"מיין קאמפף", מוכיחה את יכולת המשחק העצומה שלה, כמו גם את  היכולת שלה להעניק את תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר ולאפשר לכל דמות להציץ כמו שהיא, מתחת למעטה המסכה או האיפור. ההקפדה הזו מאפשרת לפינשטין לרקום דמויות מהודקות יותר, הנותנות ביטוי לכל הגוונים והתכונות אליהן התכוון המשורר. בין ביס מפסטה מהבילה לבין לחם דגנים עם קצת פטה, דמותה של פינשטין נרקמה ועלתה.

פינשטין, בת 34 כמעט (אוטוטו יומולדת), ילידת רמת אביב אך מגדירה את עצמה כרחובותית לכל דבר. סנדוויץ' לשני אחים, אשר בגיל 10 עברה לרחובות, מחוז השפיטה של האב דאז. ההתבגרות ברחובות השפיעה רבות על התהוותה האישית והמשחקית כאחד, על אף שבהתחלה בכלל רצתה להיות צוערת.

כשהיית קטנה, מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

"אני לא זוכרת מה רציתי להיות. אבל אני זוכרת שביסודי רציתי מאוד להיות במשרד החוץ. "

דיפלומטית?

"כן. להיות בקונסוליה. להיות נספחת תרבות בקונסוליה, מאוד ספציפית. לעשות קורס צוערים. ואז התחלתי את בימת הנוער, וכשהתחלתי את בימת הנוער אמרתי שאו שאני אהיה שחקנית או שאני אעבוד בהייטק ואהיה בחורה מגניבה כזאת."

למה דווקא הייטק?

"אני מאוד אוהבת מחשבים. אני לא האקרית או משהו כזה, רחוק מאוד מזה. כל עניין הטכנולוגיה מגניב ומרתק אותי מאוד. לראיה אייפון, אייפד. אני מאוד אוהבת גאדג'טים. בכיתה ז' נכנסתי לבימת הנוער. הגעתי לרחובות בכיתה ה,  היו לי כל מיני חרמים, כמו שיש לאנשים חדשים בבתי ספר יסודיים. בכיתה ז' חברה לקחה אותי. היא אמרה שזה מקום כיפי ויש שם אנשים מבתי ספר אחרים. היה לי בסדר. לרוב הייתי פופולארית."

בימת הנוער העירונית של רחובות, אשר הוקמה בשנות ה-70 הוציאה מתוכה בוגרים רבים המוכרים עד היום, הכוללים בין היתר את אקי אבני, דני רובס, איתי שגב, חרות אשכנזי, ואף את כותבת מילים אלו. בימת הנוער מציעה סדנאות תיאטרון לילדים ולבני נוער, החל מבית הספר היסודי ועד לאחרי הצבא. היום קיימות שם גם קבוצות למבוגרים. לא כל בוגרי הבימה המשיכו לתוך עולם התיאטרון אולם כולם יכולים להסכים על דבר אחד – בימת הנוער השפיעה באופן מהותי על כל אחד מהם. כך גם עם פינשטיין אשר למדה לדלג בין תפקידים מגיל מוקדם מאוד. כבר בכיתה י"ב, בפסטיבל התיאטרונוער בו בני הנוער כתבו, ביימו ושיחקו, שיחקה שני תפקידים במקביל. האחד בהצגה "הזמרת הקרחת" והשני בהצגה " דער נעבעך" המבקשת מהקהל לבחור את הדמות הכי נעבעך מכלל הדמויות. כחלק מהמאבק הרחובותי על הבראוני האחרון בצלחת, פינשטין גילמה בחורה שלא יצאה מהבית זמן רב בגלל פגם ביולוגי – שדיה שלא מפסיקים לגדול. העבודה על הצגות אלו ואחרות, כמו גם הדרכתם של מדריכי הקבוצות, השפיעו עליה באופן ניכר.

"המדריכים העיקריים שלי היו דלית מילשטיין ורפי ניב, שהיום מנהל את בית הספר למשחק בתיאטרון באר שבע. עשינו הפקה כל שנה. זה מאוד עיצב אותי, במיוחד דלית. דלית, שהיא היום מנהלת תיאטרון נוצר, פתחה לנו את התודעה ואת הראש לפרינג', לתיאטרון שהוא אחר. התיאטרון שעשינו איתה בבימת הנוער היה תיאטרון, לא יודעת איך להסביר, זה היה פרינג'. תיאטרון שהוא מקורי מאוד ומופרע מאוד ולא מתפשר ומאוד מאתגר. גם לנו כשחקנים אבל גם לקהל. עשינו פרויקט על השואה שהיה מאוד מעניין. גם מבחינת החלל. דלית השפיעה מאוד על איך שאני רואה תיאטרון. באמת הכל התחיל שם. אין מה לעשות. זה מקום מדהים ואני חייבת לו המון, מהמון בחינות. לאחר שסיימתי את בימת הנוער, נרשמתי ללימודי אנגלית וצרפתית, עם שאיפה גם ללכת מתישהו לקורס צוערים. אחרי הצבא, (אנשים מהקבוצה בבימת הנוער) התגעגענו נורא, היינו חבורה מאוד מלוכדת, התלכדנו שוב וקראנו לעצמנו 'הקולקטיב'. תוך חודש וחצי-חודשיים כתבנו, ביימנו, הפקנו, שיחקנו בהפקה שקוראים לה 'יהיה קטעים'. זה היה קטעים-קטעים. זו היתה הפקה מגניבה בטירוף, שבדיעבד מאוד השפיעה עלי, אני חושבת  על כולנו ועל הבחירות שעשינו."

כולכם כתבתם?

"כן. כולנו כתבנו, כולנו ביימנו. האמת היא שעשיתי שם קטע מתוך הספר של "היי יפה". שלוש נשים שעושות את ההוראות של  הספר, ולגמרי שכחתי מזה. וגם שכבר עשיתי את זה באוניברסיטה לקח לי זמן להיזכר שעשיתי את זה גם בבימת הנוער. אז שם בעצם התחיל "היי יפה", זה המקור. וזו היתה הפקה נהדרת. בימת הנוער נתנה לנו במה ועשינו שם כמה הצגות ואז אחרי חצי שנה עשינו עוד כמה הצגות, שינינו קצת חלק מהקטעים, הורדנו, הוספנו. גם הקטע של "היי יפה" ירד. וזה בעצם היה הטריגר שאמר לי שזה מה שאני צריכה לעשות."

איך התחיל "היי יפה"?

"ראיתי את "המשרתות" של שיר גולדברג והיה לי ברור שאני חייבת לעבוד איתה. ובאמת, פחדתי לגשת אליה אבל ניגשתי אליה, הצעתי לה לעבוד איתי, לביים אותי. מה שמעניין הוא שאני חושבת שקראתי לא נכון את ההוראות, את המטלה שהיתה לי בפרויקט סיום. אני הבנתי שאני צריכה לקחת, אחרי שנים דורית (ירושלמי. א.ר.) אמרה לי שזו בכלל לא היתה המטלה, אבל אני הבנתי שצריך לקחת נושא שמעניין אותי ולחקור אותו תיאטרונית. והנושא הזה מאוד מעניין  אותי. כל הנושא של שנות החמישים, בעיקר באמריקה. הפער בין החזות הניכרת לבין מה שבאמת קורה בפנים. ישבנו וחשבנו, אני ושיר,  אחרי שהיא כמובן הסכימה ומאוד התלהבה  מהספרים ומהחומר, כי גם לה יש את האהבה לתקופה הזו, ניסינו לפענח איזה ז'אנר הכי יתאים לזה. חשבנו לעשות סדנא, אמיתית. שזה יהיה יותר פרפומנס מקברט."

שהקהל עצמו ישתתף בהצגה?

"כן.  זה היה אמור להיות משהו אחר לחלוטין. הקהל נכנס,  יש במרכז כיסאות ומסביבם עוד כיסאות. אמרנו שמה שנעשה זה שאני אהיה מעין מדריכת יופי כזו, אני בעצם אהיה כאילו הכותבת של הספרים. הנשים ישבו במרכז והגברים יישבו מסביב. ולכל אישה תהיה ערכה על הכיסא שלה, ערכה שתכיל כל מיני דברים שגם מופיעים בספרים. אבל הדבר הראשון שהן יצטרכו לעשות זה להביא להן מטלית והן יצטרכו להוריד את האיפור. ואני, בתור המנחה, אלמד אותן איך באמת צריך להתאפר, איך באמת הן צריכות להיראות. והמטרה היתה שבסופו של דבר כולן ייראו אותו דבר."

למה זה לא הצליח?

"התחלנו לשאול נשים מה הן יסכימו לעשות ומה דעתן וכולי, ובאופן חד משמעי, 100% מהנשים אמרו שהן לא מוכנות להוריד את האיפור, לפני כל כך הרבה אנשים. ואז שאלנו את עצמנו מה המקבילה התיאטרונית של הסדנה הזו ומהר מאוד הגענו לקברט. זה סגנון שגם שיר וגם אני מאוד אוהבות. ובאמת הקברט זה הז'אנר התיאטרוני שהכי קרוב בעצם, הכי אינטימי. מאפשר לגעת בקהל, מאפשר לדבר עם הקהל. מאפשר לעשות. הכול. לעשות משהו אחר. לעשות כל מה שעולה על רוחנו. ואז הזמנו את אפרת קרמזין ואת קארין טפר (המוחלפת בהצגה כיום על ידי קארין מרום. א.ר),  שהן בוגרות האוניברסיטה. ואפרת הביאה את אדי זיסמן המלחינה. והתחלנו לעבוד."

"הרבה מאוד קטעים שהיו אז בחזרות שופצרו, בעזרתו גם של רועי סרוק שעבד על התנועה, וגם התקבעו לקטעים שעד היום יש בהצגה עצמה. ואז עשינו עריכה של כל מיני קטעים. מה שבעיקר עשינו זו עבודה שמתכתבת עם עבודה של רותי (קנר. א.ר) של לקחת טקסטים שהם לא דרמטיים ולהתאים אותם לבמה. ועבדנו על זה חודשיים או שלושה. ועשינו פרזנטציה של חצי שעה באוניברסיטה וקיבלנו הערות מהמורים ועשיתי מבחן בעל פה על זה."

איך עושים מבחן בעל פה על זה?

"קוראים את "מיתוס היופי" של נעמי וולף, נהפכים לפמיניסטית רדיקאלית לשבועיים. את קוראת את זה והידיים שלך רועדות והעיניים שלך רושפות. את באמת הופכת לפמיניסטית קיצונית, מיליטנטית. אבל אז זה נרגע."

או שלא.

"כן. תלוי. אני נרגעתי."

הפרזנטציה היתה הצגה מול קהל או רק מול המורים?

"מול קהל. היו כאלה שבחרו לעשות את שלהם לא מול קהל אבל אני לא. אני זונת קהל (צוחקת) אין לי בעיה עם זה, להיפך. מאוד האמנו בזה, מאוד אהבנו את זה. מאז שהעלנו את ההצגה בפסטיבל ישראל היא לא השתנתה. אנחנו משתדלות לשמור על הדיוק  ולהישאר נאמנות לגרסה המקורית, המוקפדת מאוד. ומאז עברנו אינספור הרפתקאות עם ההצגה הזו. ממש. כל דבר אפשרי עברנו איתה. פסטיבלים בחו"ל. גם שם ההתקבלות היתה מאוד טובה. זה "היי יפה".  אחת הגאוות הגדולות של חיי."

אני ראיתי את ההצגה פעם אחת. זה היה לפני שלוש או ארבע שנים, אבל היו שם הרבה קטעים שלא נראה לי שהיו בספרים המקוריים, על אף שלא קראתי אותם. הקטע עם הבובה לדוגמא, או הקטע עם הסרטים. הג'לי..

"הג'לי זה מהספרים. לא אומרים לאכול ג'לי, זה אנחנו. באיזה יום אמרנו שזה יהיה נורא מצחיק. זה התחיל בתור בדיחה וזה ממש הפך להיות אחד הדברים שזוכרים מההצגה. כן. זה די דוחה."

מה שאני זוכרת במיוחד זה כשנכנסנו לאולם בצוותא היכה בי ריח חזק מאוד של דאודורנט. הייתי בטוחה שריססתם את כל החדר בספריי.

"לא, ממש לא. כנראה שסתם הגעת עם מישהו שבדיוק חזר מחדר כושר או משהו. על אף שזה רעיון מעולה, להשתמש בריחות על הבמה."

וההצגה הזו רצה עד היום.

"כן, כן, הופענו בצוותא ועכשיו אנחנו בקאמרי. הופענו גם בכל הארץ. התקבלנו עכשיו גם לפרויקט "במה אחרת" של מפעל הפיס. מתוך 130 הצגות בחרו 10 עשר הצגות ואנחנו ביניהם. זה פרויקט מופלא ונהדר שמביא פרינג' לפריפריה. זה פרויקט מבורך וחשוב בצורה מטורפת. עשינו כבר הופעות ברמלה ובקרית גת, הופעות מעולות."

איך הקהל קיבל את זה?

"מאוד שונה מהקהל בתל אביב. לא לכולם היה קל עם זה. לדוגמא, הקטע עם הסרטים, בתל אביב אומרים לנו 'אולי תורידו את זה, תורידו את הבובה גם', שזה אגב אפרת בעצמה ערכה משירים של לאה גולדברג. בתל אביב אמרו לנו 'תעשו את זה יותר קליל, יותר כיפי, תעשו הצגה בידורית ויאללה..' "

ואת הג'לי תשאירו?

"כן, הג'לי סבבה. עם זה אין שום בעיה. ודווקא  בפריפריה, אותם קטעים היו הכי חזקים. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין באמת. "

לאחר מכן, או יותר נכון במקביל, פינשטיין התחילה לעבוד על שופרא. ההצגה, הרצה עד היום בתמונע, נכתבה על ידי אייל וייזר ובוימה על ידי אלון כהן. היא מדברת על תופעת דור הבלבלה, הדור שאחרי הבום, ה-X ואפילו ה-Y. בהצגה היא מגלמת את אנה, מנחת קבוצה, אשר משתתפיה על הבמה מספרים את סיפוריהם וצרותיהם, המבקשת מכל אחד לחשוף את האני האמיתי שלו. פינשטין מוסיפה: "זו הצגה מופרעת. את תאהבי אותה. זו הצגה מגניבה. היום היא מאוד שונה ממה שהיא היתה בהתחלה. היא פסיכית לגמרי, אבל מגניבה. אני מתה על זה."

לאחרונה ההצגה הופיעה בפסטיבלים בחו"ל, בניו יורק ובפילדלפיה.

"ההתקבלות היתה מעניינת. בפילדלפיה היתה חוויה יותר מטלטלת, היה גם הרבה עניין בקהילה היהודית שם. היה כיף. אני מתה לחזור לשם. הופענו באנגלית, אני תרגמתי את המחזה. אגב זה גם מה שאני עושה, תרגומים.

לכל מי שרוצה לדעת…

"(פונה לרשמקול) לכל מי שרוצה לדעת, אני מתרגמת מחזות ותסריטים. כמו שאמרתי, ההתקבלות היתה מאוד שונה מהארץ. מהצד שלי, אני גילמתי מנחת סדנה והדמות שלי היא מאוד מזויפת. היא מנסה להציג משהו אחד אבל היא ההיפך הגמור בעצם. בארץ עולים על הזיוף של אנה תוך כמה דקות, אם לא לומר פחות. בחו"ל, לא קלטו את זה. הם לקחו את זה באופן מילולי, הם לא קלטו את הציניות המובלעת, את האלמנט הברכטיאני של לשחק את הדמות אבל להיות טיפה בצד. כי הם כאלה, סליחה אם אני פוגעת באומה שלמה, אבל הם קצת כאלה. לפרש את הדמויות האלה כפשוטן זה רע מאוד, זה חוטא לכוונות של המחזאי, של הבמאי. "

לאחר מכן, (או במקביל) עבדה על "חלום של קיץ" של רנה ירושלמי, ואז נקראה לעבוד בהפקה של מורה  ורבה – יוסי יזרעאלי – שעבד על "המלך ליר" באוניברסיטת תל אביב.

"הגורו הבלתי מעורער שלי. אהובי… אני יכולה להמשיך ככה עד מחרתיים. הוקפצתי להצגה הזו ברגעים האחרונים, תוך חודש-חודש וחצי. אני כל כך אוהבת את התפקיד שלי שם, את הזכות לעבוד עם יוסי. חבל שהיא לא המשיכה. כולם עבדו בהתנדבות, השתתפו בוגרים רבים מהחוג. גם לשחק לצד חזקי (יצחק חזקיה. א.ר), שהוא שיעור משחק מהלך. היו רגעים שאתה שוכח שאתה משחק, אתה פשוט שוכח שאתה בתפקיד, אתה פשוט מסתכל עליו ביראת כבוד, ב-איך הוא עושה את זה. היה כבוד לשחק איתו. איש מקסים. לטעמי לא מספיק מוערך."

איך יוסי יזרעאלי בתור במאי, לעומת היותו מורה והוגה תיאוריית יזרעאלי?

"קודם כל, הוא קם מהכיסא. לי לא יצא לעבוד איתם בעבודת שולחן האינטנסיבית שהיתה. הגעתי ישר לשלב החזרות, למשהו יותר מולבש. בתור במאי, הוא מרבה לעבוד עם דימויים, יוסי הוא איש של דימויים, הוא משורר. איתי היה משהו שהוא התעקש עליו, ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל צייתי, הוא גם לא היה מוכן להסביר. הוא רצה שהקול שלי יהיה כמו של עורב, מרגיז כזה. בהתחלה שנאתי את זה, ממש, לא הסתדר לי. ולאט לאט הבנתי למה הוא התכוון, זה עבד, ההערה הזו עזרה לאתר את הדמות. הוא גם נותן המון חופש, הוא סומך עלינו. אם משהו לא מוצא חן בעיניו, הוא יגיד, אבל הוא נותן המון חופש. תענוג. פשוט לשבת וללמוד ממנו. אדי זיסמן גם עשתה שם מוזיקה, והיה לי כיף מאוד לעבוד איתה שוב. זה גם היתרון של הפרינג', שאתה זוכה לעבוד על הצגות שאתה אוהב. את כל הפרויקטים שלי אני אוהבת לעשות, אני מדברת עליהם בהתלהבות, זה מרגש אותי להגיד שאני עושה אותם. "

לאחר מכן, עשתה את ההצגה דיוקן של ציפור, שהתחילה בתור חלום. לא באופן מילולי כמובן, אלא כהגשמת אחת משאיפותיו של דורי אנגל, הבמאי, שביקש להעמיד על במה את שיריו של ז'אק פרוור.

"דורי, שלמד איתי באוניברסיטה, תמיד דיבר עליו, הביא שירים שלו לשיעורים. הוא שאל אותי אם אני רוצה להשתתף וקראתי את הטקסטים המופלאים. מיד הסכמתי. ואז הוא פנה לגיל אלון, שהיה מורה שלנו באוניברסיטה. ואז הצטרף נדב נייטס, והתחלנו לעבוד בתנאים לא תנאים. גם עם מיכל סולומון הפסנתרנית, שהיא מאוד עסוקה, אבל באמת מאהבת החומר כולנו נרתמנו. עבדה איתנו שוש רייזמן האלילית, היא גאון. היא עשתה את העיבודים. ההצגה גם עזרה לי לשפר את יכולות השירה שלי, אני לא זמרת, אבל היא אפשרה לי לעלות מדרגה. זה בזכות שוש רייזמן, שאמרה לי שאני צריכה לשיר יותר מצד שמאל, ובאמת, הבנתי על מה היא מדברת.

זו הצגה שנולדה מאהבת הטקסט, מאהבת התיאטרון. היא הצגה מאוד פשוטה. משלבת פסנתר, שחקנים, שירה ואביזר קטן פה ושם. וזהו. נורא חבל לי שלא מספיק אנשים באים לראות אותה. שלא הרבה מכירים את ז'אק פרבר. יש בהצגה הרבה קסם. זה החלק המתיש והמעצבן של הפרינג'. אין כסף. אין יכולת לפרסם או לשווק. אז בסדר, כל החברים שלי ראו את ההצגה, כל החברים של ההורים שלי ראו את ההצגה, אבל צריך עוד. "

במקביל להרצת ההצגה, עבדה על ההצגה "דורה- להציל את נשות שקספיר". ההצגה התחילה בתור תרגיל במסלול שחקן-יוצר של הבמאית וכותבת ההצגה, אירית רצ'בסקי.

"אירית ואני היינו יחד בקורס של דפנה בן-שאול (האלילית!) באוניברסיטה. ואחרי כמה חודשים של חזרות העלנו את זה באוניברסיטה. הצגה מגניבה, כיפית, משעשעת מאוד, מאפשרת לי לעשות דמות שדי לועגת לפמיניסטיות, ואני אוהבת לצחוק על עצמי. פמיניסטיות לא יודעות לצחוק על עצמן. זו לא תכונה שהייתי מגדירה בה פמיניסטית. את לא אומרת – 'פמינסטית? יהיה כיף, יהיה מצחיק.' שחקניות מקסימות, מוכשרות וכיפיות. עכשיו אנחנו מציגות בתיאטרון הערבי-עברי, זה חלל מאוד כיפי. גם בתהליך החזרות, אירית מאוד פתוחה, מקשיבה, מוכנה לשנות. היא שואבת מהשחקנים, מקבלת השראה מהם.

אחרי דורה, הגיעה ההצגה "אבא שלי לא ציפור" וחזרתי לשתף פעולה עם שיר גולדברג. אני שחקנית הבית של שיר. גם של שחר פנקס שכתבה את זה. שחר ואני מדברות את אותה שפה, כמו האנשים באוניברסיטה. אנחנו אנשים שקוראים טקסט יווני, טקסט של חנוך לוין, ויכולים להתרגש עד דמעות."

"אבא שלי לא ציפור" נכתב בהשראת הסיפורים של הסופר הפולני ברונו שולץ. ההצגה מציגה בית על דייריו, כאשר האבא הופך לציפור. לפחות בעיני הילד, או יותר מכך. פינשטין מגלמת את סוכנת הבית, אדלה, המאופיינת בנשיות גדולה. בניגוד, או אולי בדומה, להיי יפה היא מתהדרת באיפור ובביגוד, בנשיות כהלכה. כהגדרתה של פינשטיין, אדלה היא בדיוק ההיפך ממנה. אם פינשטין היא נוירוטית, צינית ולא מתאפרת, אדלה היא נשית מאוד, סקסית מאוד. מעבר להזדמנות לעבוד לצד שחקנים וותיקים וצעירים כאחד, ההצגה אפשרה לפינשטין לחבור שוב לפנקס וגולדברג, דבר שהיא מייחלת לעשות שוב.

"אני מקווה מאוד שזה ימשיך לקרות. אני רואה את זה כאילו אנחנו שלושתנו במסע משותף – שחר כותבת, שיר מביימת ואני משחקת. כנראה זה גם העניין של השפה המשותפת. כל אחת מהן נמצאת בתהליך של גיבוש שפה אמנותית משלה. כשאתה רואה הצגה של שיר, אתה ישר יודע שזו הצגה ששיר ביימה. כנ"ל לגבי שחר. שתיהן תלמידות של יוסי יזרעאלי, אגב. אנחנו עובדות כשבידינו הארסנל שהוא לימד אותנו. התיאוריה שלו היא טקסטואלית, אבל ניתן להשליך אותה על כל אלמנט בימתי. שתיהן יודעות, וגם אני מקווה שאדע בתור שחקנית, לזקק את התשואה הדרמטית הגדולה ביותר. זה אתגר. על זה אני כותבת את התזה שלי."

לאחר שחזרה מהסיור העולמי עם שופרא והצגה בפסטיבל אדינבורו, שבה חברה שוב לדורי אנגל, החלה לעבוד על מיין קאמפף שעלתה בפסטיבל עכו האחרון. ההצגה, שבוימה על ידי גיל אלון, מציגה מספר הומלסים, היטלר והרצל ביניהם, אשר פינשטין מגלמת לא אחרת מאשר את גברת מוות, בדאבל קאסט עם טרייסי אברמוביץ'.

" אני נכנסתי בשלבים האחרונים. בגלל שהייתי דאבל קאסט אז יכולתי לדלג בין כל ההצגות בפסטיבל. ההצגה מכופפת את החוקים של הקיר הרביעי אבל לא ממש שוברת אותו. זו הצגה חסרת זמן אמנם אבל אני עיצבתי את הדמות כבעלת אייפד בו יש לה את הרשימות של המתים. ואני נכנסת לבמה ועושה את כל התנועות (מדגימה באצבעותיה את הזזות המסך). הדמות אמורה להיות אשת עסקים שאין לה זמן, שמתייחסת לכולם כנחותים וטיפשים ממנה, דבר שאין לי בעיה להזדהות איתו (צוחקת). לו יכולתי לסכם אותה במשפט, ואני מקווה שגיל לא יכעס עליי, אז הייתי אומרת שהיא אשת עסקים מאוד בטוחה עם כאב רגליים. זה עוד סוג של דמות  שכיף נורא לעשות. אם אדלה מאוד חמה, פגיעה ורגישה, גברת מוות מאוד קרה. מאוד as is."

מה הלאה?

"עכשיו אני מנסה לנוח קצת, לעבוד על התזה. אבל יש פרויקט שאייל וייזר עובד עליו, כהמשך להצגה mein Jerusalem,  שגם עזרתי לתרגם. הוא הרחיב אותו. יש כמה דמויות שיחלקו עם הקהל את האמנות שלהם, בנושא שעלול להיות שנוי במחלוקת משהו. וייזר הוא גם חבר טוב שלי וגם יוצר שאני מאוד אוהבת לעבוד איתו. בעבודות האחרונות הוא מלטש את הסגנון שלו לרמה של ניואנסים נורא עדינים. אם קודם זה היה in  your face , בתוך הקישקעס, היום הוא מדבר על אותם נושאים אבל הטכניקה הופכת למשוכללת יותר, עדינה יותר. זה נורא מעניין גם להיות צופה מהצד של התהליך הזה, לראות אותו נוגע בדברים בדרך אחרת. הלאה הלאה – אני לא יודעת. מקווה למצוא פרויקטים שאוכל לדבר עליהם באותה התלהבות כמו כרגע. וזה יקרה."

מכל הרפרטואר העשיר שלך, את יכולה להגיד מי הדמות המועדפת עלייך?

"אני לא עשיתי הרבה דמויות במובן הקלאסי של המילה. בהיי יפה או דיוקן של ציפור זה יותר קברטי. אני מאוד אהבתי את השוטה במלך ליר. אני חושבת שזה סימן אצלי מהפך, משהו נפתח שם.  אני אוהבת גם את הרניה ב-"חלום ליל קיץ". וגם את המונולוג ב-"אין נופים אבודים", שאני עושה אצל רותי קנר. המונולוג הזה הוא אתגר כל פעם מחדש. אנחנו עושים את זה במרווחים של כמה חודשים ואני כל הזמן ניגשת אליו עם ניסיון אחר, מזווית ראייה אחרת. בכל פעם הוא אחר. "

 יש תפקיד שאת חולמת לעשות?

"לא. אני רוצה לעשות כל דבר משקספיר. עשיתי כבר תפקידים של שקספיר, אבל את יודעת, יש עוד כמה תפקידים. ירמה. לכל אישה יש מקום בלב לירמה. בכלל, לורקה."

שיחקת לאחרונה באנגלית, בפסטיבלים ובאדינבורו. זה מפתה אותך להמשיך לשחק באנגלית?

"מה, הוליווד?"

 לא, התיאטרון מעבר לים.

"זו פנטזיה. אני יותר מדי מושרשת פה. יש לי משפחה. אני לא רואה את עצמי קמה עכשיו, עוזבת הכול כדי לנסות להתחיל לגרד הפקות באוף-אוף-אוף ברודווי. אם זה יוצא כמו מה שהיה עם שופרא, להעלות כמה הצגות, אז אני הראשונה שאקפוץ על הרכבת."

אם נגיד, באופן היפותטי, קווין ספייסי מרים לך טלפון ואומר 'תשמעי, ראיתי אותך באדינבורו..'

"אני עוזבת את ההפקות שאני מעורבת בהן, נותנת נשיקה וחיבוק לאבא ואמא ונוסעת. זה כן. "

כלומר, למשהו שווה, תיסעי? לא תהיי כמו אקי וסנדי.

"כן. אני מאוד אוהבת מילקי אבל אני לא רוצה לשחק גופה ב-"24" "

מי המודל לחיקוי עבורך?

"יש לי שתי אלילות. יש לי הערצה אובססיבית ועיוורת לאמה תומפסון. היא יכולה לעשות הכול. היא אינסופית. היא גם כותבת. ראיתי וקראתי כל דבר שהיא עשתה. אני לומדת ממנה. הרבה מהמשחק שלי מושפע ממנה. אלילת הקומדיה שלי היא ג'ניפר סונדרס. אין בעולם הזה דבר שמצחיק אותי יותר מג'ניפר סונדרס. ביום הולדת 30 שלי, אני ואחי נסענו לאנגליה לראות את ההופעה שלהן (פרנץ' וסונדרס). למרות שזה היה די מאכזב, בשלב מסוימת אני פשוט נחנקתי מצחוק. לא היתה לי את כמות האוויר הדרושה כדי לצחוק. מיכאל אחי שאל אותי אם הכול בסדר, ולא יכולתי לענות לו.  שתיהן כותבות לעצמן את החומר. פתאום אני שמה לב לזה."

מה המדיום המועדף עלייך?

"אין לי מספיק ניסיון מול המצלמה. אבל אני מעדיפה את התיאטרון. יש משהו בתגובה המיידית של הקהל. עניין מחיאות הכפיים. זה יותר חי וחופשי מצילום בו יש הרבה מגבלות. בתיאטרון, באותו הרגע, זה רק אתה מול הקהל. "

להערכתך, על אף כל המהפכה הפמיניסטית שהיתה, בתור יוצרת תיאטרון, ליוצרת יותר קשה לפרוץ מיוצר?

"זו שאלה שאין ממש תשובה עליה. אני מדברת מהזווית של פרינג', שהמהות שלו זה תעשה מה שאתה רוצה. אתה או את מחליטים לעשות מה שאתם רוצים, בלי שום קשר למגדר. בתיאטרון הרפרטוארי יכול להיות שאתה צריך לעבוד יותר קשה כדי להוכיח. על אף שיש יותר במאים מבמאיות.. הפרינג' זה מקום נהדר להתחיל לבסס את השם, עדיף גם להישאר בו. אם את רוצה להגיד את מה שאת רוצה להגיד ואיך שאת רוצה להגיד את זה – הפרינג' זה המקום. ברפרטוארי זה לא יקרה, אף פעם.

בעצם, אני לא רוצה להגיד אף פעם, הלוואי שפעם זה יקרה ברפרטוארי, אנחנו שואפים לשם. יום אחד, מי יודע, הם יעופו מהכיסאות שלהם, אם המנהלים האמנותיים יפנו את מקומם אחרי ה-312 שנה שהם שם, במצטבר ולא במצטבר, וייתנו לאנשים אמיצים יותר לנסות, אז אולי יגיע יום שגם ברפרטוארי במאי צעיר יוכל לעשות מה שהוא רוצה. לממש חזון שלו ולהציג אותו לקהל. אולי נוכל לצאת מהקיבעון הטימטומי הזה של להניח שכל מה שהקהל רוצה זה קומדיות מטומטמות מפתח תקווה, במקום להגיד שאולי הקהל רוצה קלאסיקה בעיניים חדשות ומאתגרות. שחס וחלילה הוא עוד יצטרך לחשוב קצת בדרך הביתה.

לפני זמננו זה היה ככה. היו ביקורות תיאטרון שהתפרשו על שלושה עמודים בעיתון. היום, הן מקבלות חצי טור, אהבתי או לא אהבתי. ארבעה כוכבים או שלושה כוכבים. פעם, תיאטרון אמר משהו באמת. ואני מקווה שיום אחד אנחנו נצליח להעלות מחזות מעניינים ומרתקים וחדשים וחריפים. גם קלאסיקה. לא לקחת את הקלאסיקה כדי להתחנף לקהל, להגיד 'הנה, אתם רואים שקספיר', אלא לקחת את הקלאסיקה ולעמת את האנשים מולה. כרגע, זה לא קורה."

כרגע תיאטרון יכול לשנות מציאות?

"שאלה מעניינת, במיוחד לאור כל מה שקרה באריאל. אני לא יודעת אם הוא משנה מציאות, אולי הוא משקף מציאות. אבל לצערי, כרגע, הוא לא יכול לשנות מציאות. אבל אני רוצה להאמין שנחזור לשם."

להערכתך, הפרינג' מתפתח להיות בעיקר תיאטרון אינטראקטיבי?

"לשם הפרינג' צריך ללכת. כל הזמן לבחון את הגבולות מחדש. זה היתרון של התיאטרון. אז חילקנו ג'לי, יופי. עכשיו צריך לראות מה עושים הלאה. לאתגר את עצמנו. לא להיות כמו משהו אחר. זה לא חייב להיות באלימות אלא כל הזמן ללוש את החוקים האלה. "

איפה הגבול שלך, בתור שחקנית?

"לא לפגוע בקהל. לא פיזית אבל גם לא וורבלית. בארצות הברית, לדוגמא, הם נעלבו משופרא ולא נעים לי מזה. וכרגע, גם לא עירום. אלא אם קווין ספייסי קורא לי.. עדנה שביט אמרה תמיד ששחקן הכי שמח כשמעמיסים עליו יותר בגדים. אתה מוגן יותר. גם היא מורה גדולה. לא נותנים לה מספיק קרדיט."

ולסיום, מה את מאחלת לעצמך?

"אני מאחלת לעצמי להיות מסוגלת להתפרנס מתיאטרון שאני מאמינה בו. אני אומרת את זה תוך ידיעה שככל הנראה זה לא יקרה. התיאטרון שאני מאמינה בו לא מדבר לכלל, הוא מדבר למי שרוצה להקשיב, ואנשים כנראה לא מספיק רוצים להקשיב. לא יודעת למה. אבל כנראה שזה לא יקרה. אבל אני מאחלת את זה."

בלי להכביר במילים, ועל אף רצוני להעמיק איך הבמה הישראלית והעולמית עוד תחבוק את נתלי פינשטין ותאפשר לה לחקור עוד גוונים רבים ודמויות נוספות, כל שנותר לי להגיד הוא – אמן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 3, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s