מאחורי הקלעים – מפי מנקה וותיקה

מאת: נועה בן ארי

"מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת לנקות. ולשחק. כנראה ירשתי את זה ,בגנטיקה, מסבתא. אמא שלי מספרת שכשהייתי מעבירה וויש, בתור ילדה, הייתי עושה כאילו אני זמרת או שחקנית מפורסמת עם המגב, או לוקחת את הספריי של האבק בתור מיקרופון ושרה.  את הסמרטוט הייתי זורקת למעריצים בקהל. וכמה מעריצים היו, וואי, וואי… ותמיד אמרו לי: ניקיונות לחוד והנאות לחוד.  לא הקשבתי.  מרדנית.

מאז גדלתי וישתבח השם, הצלחתי לאחד את שתי האהבות שלי למקום פרנסה אחד. אין הרבה  שיכולים להגיד את זה. כי וואלה, אני מאמינה באמת ובתמימות שאלוהים מסובב את כל מה שקורה בחיים האלה. הרי מה אנחנו?  אנחנו לולבים של אלוהים. לא ככה?

אני אומרת לאנשים שאני עובדת בתיאטרון, עושים פרצוף מכובד וזה.  ואני, איך שנכנסתי פעם ראשונה ידעתי אני במקום הנכון. עומדת באולם בצד, מסתכלת על הבמה והשחקנים עם התלבושות, נזהרת לא להפעיל את השואב כשהם מדברים- למה לא נעים להפריע, לומדת איתם את המילים ומדמיינת אולי יום אחד איזו שחקנית תשבור שם את הרגל ויקפיצו אותי לתפקיד.

המנהלת הצגה מצביעה עליי.  'אני מחפשת אותך שעה!! 'היא מזרזת אותי להלבשה ומייקאפ.  וכל השחקנים מחייכים אלי.  נו, ברור. איך לא? אני לוקחת את גילה בהליכה. 'את מצילה אותנו.  תראי להם מזה'. אני נושמת עמוק, כולי בהתרגשות חיובית, ונכנסת לבמה .  עוד לא דיברתי ומחיאות כפיים סוערות. והקהל מריע: "לי-מור! "לי-מור! לי-מור!!!… לימור!!!! את הפחים כבר רוקנת??

מה ההצגה האהובה עליי היום? היום אני אוהבת רק את ההצגות הקצרות.  שאין הפסקה.  ככה אני מצמצמת נזקים. פחות או יותר.

אתמול המנהל תיאטרון קרא לי לשיחה.

אמר לי: לימור.

אמרתי לו: כן בוס?

אמר לי: לא צריך בוס.  הגיעה אליי תלונה ממישהו בקהל שאתמול בערב רצה ללכת לשירותים ולא נתת לו לעבור.

אמרתי לו: נו בטח, בדיוק סיימתי לשטוף.

אמר לי:  לאדון יש פיפי- מה, לא ילך?

אמרתי לו:  ולמה האדון נזכר דווקא עכשיו?  לא יכל ללכת לפני? לא יכל לחכות להפסקה?

אמר לי:  לא הייתה הפסקה.

אמרתי לו:  נו בטח, זה בגלל שכולם רוצים ללכת הביתה מוקדם, עם השעון חורף וזה…

אמר לי:  לימור, זה לא עובד ככה.. .

בסדר. סגרנו את הסיפור.  בינינו, יותר טוב שהיה הולך הביתה לעשות מה שנקרא "עניינים".  יותר נוח, יותר פרטיות עם העיתון וזה.. לא ככה?

והסדרנים האלה, שיהיו בריאים. עושים סריקה באולם, אחרי ההצגה.  רואים בקבוק שמישהו פילח פנימה, עטיפה של במבה… למה לא להרים?  למה יש מנקה, זה למה.  זה לא התפקיד שלהם.  מה אני לא בן-אדם? אין לי רגשות? ולמרים- אין פריצת דיסק? ולשושי, מה?! אין מיגרנות? אין בעל שעזב והשאיר אותה לגדל שלושה ילדים לבד? וכפרה עליה, היא לא כועסת עליו.  היא כועסת על הבלונדינית הצעירה שעשתה לו עיניים וסובבה אותו. שיהיה בריא, מה לעשות.. הבלונדיניות האלה שברו את השוק… לא ככה?  אבל זה בסדר, הכל מלמעלה, העיקר הפרנסה. וכמו שאני תמיד אומרת, הסנדלר הולך יחף.  נו מה, אחרת היה עושה לי סימנים."