חזקה ושברירית

הנשים של איבסן

מאת: עמיר רנרט

בתקופה האחרונה יש לי את הזכות להתמודד בחדר החזרות עם טקסט קלאסי ומאתגר במיוחד, מסוג המחזות שכל שחקן מפלל לפגוש במהלך הקריירה שלו.

כבר חודש שאני בתהליך עבודה מרתק על המחזה הנפלא "רוחות" של הנריק איבסן.

המחזה, שנכתב בשנת 1881, עורר שערורייה ורעש כה גדול ברחבי סקנדינביה ואירופה כולה, שרוב העותקים שלו שיצאו לאור והגיעו לידיים פרטיות, הוחזרו למדפים בחנויות ומשם  בחזרה למו"ל, ושום תיאטרון אירופי לא הסכים להעלות אותו על הבמה. הבכורה של "רוחות" הייתה במפתיע דווקא בשיקגו בארה"ב (ובכך עשה המחזה היסטוריה בתור  הראשון של איבסן שהוצג על במה אמריקאית) בשנת 1882 בהפקה חצי-מקצועית של מהגרים נורווגים ששיוועו לקצת תרבות מהבית.

על חתרנותו של המחזה והטאבואים הרבים והרגישים שהוא ניתץ אפשר ללמוד ממאמרו של המבקר ווילאם ארצ'ר, שקיבץ  בשנת 1891 אסופה מרשימה של קללות והשתלחויות זועמות פרי עטם של המבקרים האנגלים שחזו בהצגת ראווה אחת ויחידה של "רוחות".  אנגליה הויקטוריאנית השמרנית, שהייתה עתידה 4 שנים מאוחר יותר לשלוח את המחזאי והמשורר המהולל אוסקר ויילד לעבודות פרך בכלא ולגרשו לאחר מכן לאיטליה באשמת מעשי סדום והומוסקסואליות, בהחלט לא הייתה מוכנה לנושאים שוברי המוסכמות שבהם המחזה טיפל.

אבל ג'ורג' ברנארד שאו הצליח לארגן הפקה חד פעמית של המחזה לחוג פנימי של אנשי תרבות ועיתונאים.  וזהו חלק קטנטן מן הנשורת הגרעינית שהתפרסמה למחרת בכל רחבי אנגליה:

 "מעשה מגונה שנעשה בפומבי”,  "ביוב מצחין”, "זיהום דוחה ומתועב הגלוי לכל”, "מושבת מצורעים חסרת בושה", "חומר מסוכן שירעיל את התיאטרון וקהל הצופים ומדיח לכפירה בעיקר".. קצרה היריעה מלכתוב מה עוד חשבה הביקורת על המחזה ועל איבסן עצמו.

                                      "מה, לא אוהבים את קופסת השרצים שלי?"

יכולתי להמשיך ולכתוב על המחזה, במה הוא עוסק ולמה הוא כל כך הסעיר והפחיד את רוב רובה של האליטה השלטת בתיאטרון באותם ימים בסוף המאה ה19. אבל אז אחטיא את מטרתי.

"רוחות" הוא ללא ספק מחזה מורכב ומעניין שראוי לשבחים ולניתוח מעמיק ויסודי, אבל עבורי הוא מייצג רק סימפטום לשאלה גדולה יותר. כי  המחזה לא רק יצר סקנדלים ושערוריות אלא גם ניפק לעולם את אחת הדמויות הנשיות הגדולות ביותר בתולדות המחזאות העולמית- גברת אלווינג. היא מצטרפת לאוסף דמויות בלתי נשכח של נשים שאיבסן ברא ושילב ביצירתו במהלך השנים: נורה ב"בית בובות", הדה מ"הדה גאבלר", אלידה "באישה מן הים" ועוד רבות אחרות.

מה שתמיד הקסים אותי בנשים האלה, וההיחשפות האחרונה לעבודה על "רוחות" ולמורכבותה של אלווינג רק חיזק את התחושה הזו, היה היכולת שלהן  להשתחרר מכבליהן בעולם גברי, בו התפקיד שלהן נכתב עבורן מראש, לפעמים אפילו אם השחרור המיוחל והעצמאות הרגשית כרוכה במחיר הגדול מכול- החיים שלהן.

ככל שקראתי יותר מחזות של איבסן וככל שצפיתי בהצגות מהרפרטואר שלו, כך נוצר אצלי הרושם שאף מחזאי, מודרני או קלאסי, לא היטיב לתאר את עולמן הפנימי של הנשים בתקופתו באותה יד אמן בוטחת ומדויקת כהנריק איבסן.

אבל הרבה שאלות על הנשים הללו של איבסן נותרו עדיין עמומות אצלי.  ומכיוון שאינני איבסנולוג עם תעודות, הלכתי לפגוש אדם שכזה , מישהו שאולי יוכל להאיר את החדרים החשוכים וליישב את המחלוקות.

את פרופסור פרדי רוקם פגשתי במשרדו באוניברסיטת  ת"א.  פרופסור רוקם היה דיקן הפקולטה לאומנויות באונ' ת"א ומשמש בין שאר תפקידיו הרבים כמרצה בחוג לאמנות התיאטרון.  רוקם נולד בשבדיה ועלה ארצה לפני מלחמת ששת הימים. העובדה שהוא סקנדינבי במקור אולי יכולה להסביר את הערכתו וזיקתו לאיבסן, בטוח את נועם הליכותיו האירופאי.

מתי התחיל הרומן שלך עם איבסן?

"כבר בבית הספר היסודי כשלמדנו את בית בובות. בשבילי, לקרוא את איבסן היה כמו לדפדף באלבום תמונות של סבתא. להריח ולספוג את הדמויות האלה, אנשים מלפני שניים- שלושה דורות.  אני חושב שזו אחת הגדולות של איבסן כמחזאי: היכולת לשרטט בצורה כל כך ייחודית ומיוחדת את המשפחה הבורגנית, שזה נוגע בכל אחד ואחד מאתנו. הדרמה מעצם קיומה תמיד תחזור למשפחה הגרעינית ולקונפליקטים הקיומיים שהיא מכילה."

אתה יכול לנסות להגדיר למה הנשים האלו- הדה, נורה, גברת אלווינג- מצד אחד הן כל כך עוצמתיות ופורצות דרך , ומצד שני כה שבריריות? יש דואליות גדולה מאוד ביכולת של האישה בדרמה של איבסן להתמודד עם העולם הגברי הסובב אותה.

"אני חושב שמקור הכוח של הנשים האלו הוא היכולת שלהן להסתכל פנימה,  לזהות את כל "הבאגים" מסביבן ובתוכן, המקומות שמעכבים אותם מלצמוח ולממש את ייעודן, ולהשיר לאותם מקומות מבט- אם זה הבעל ומוסד הנישואין שנכפה עליה מסיבה זו או אחרת או הסביבה השמרנית והדתית המכבידה שהן כלואות בהן. אם הן מצליחות באמת להשתחרר זו כבר שאלה אחרת, הרי הן חיות ופועלות בסביבה מסויימת, אבל העובדה שהן מצליחות להסיר את העכבות הפנימיים שלהן ובאמת להגיע למודעות אמיתית- זה מקור העוצמה שלהן לדעתי.

קח לדוגמה את נורה "מבית בובות", היא עושה מעשה שלא נתפס לתקופה בו היא חייה: היא מפרקת את המשפחה ועוזבת את הבית והילדים כדי ללכת ולממש את עצמה בחיים, להתחיל מחדש.   אז כן, היא הצליחה לפרוק את העול מעליה. אבל אצל הדה גאבלר הסוף לא היה כזה אופטימי. השחרור שלה עלה לה בהתאבדות. גם מעשה בלתי נתפס ומאוד חתרני אבל השאלה אם היא באמת השיגה בכך את החופש לו ייחלה, האם המחיר לא היה כבד מדי."

מה סוד הקסם בדמויות הללו שמושך שחקניות מכל רחבי העולם עד היום? נדמה שרבות מהן מחשיבות את התפקידים הללו לפסגת הקריירה האמנותית שלהן

"איבסן פיתח שפה תיאטראלית חדשה. שפה שהביאה עמה את בשורת הריאליזם בדרמה, את תפקיד הבמאי כיישות עצמאית, המנווט את היצירה כולה, תפאורות מדויקות ונטורליסטיות  ובעצם שילוב אורגני של כל האספקטים התיאטרוניים לכדי יחידה אחת.  גם המשחק השתנה. מי שהשפיע על התיאוריות המהפכניות של סטניסלבסקי היה איבסן, לא צ'כוב, שהופיע אחר כך.  כל השינויים האלה גרמו להתרגשות ורעננות עצומה בתיאטרון האירופאי, ועם השנים השאיפה לגלם את הנשים המיתולוגיות הללו הייתה לנחלת השחקניות הגדולות. משהו מזה נשמר עד היום במסורת של התיאטרון.

אני חושב שאיבסן גם פיצח במחזות הריאלסיטיים שלו איזשהו קוד התנהגותי אנושי קמאי: כשנורה והדה וגברת אלווינג בוחנות את חייהן, הן מביטות אחורה אל העבר שלהן, עושות לו רביזייה.  החזרה הזו לילדות, לבסיס, הלכה ותפסה לה אחיזה בתחילת המאה העשרים בתרבות האירופאית  בתורת הפסיכואנליטיקה של זיגמונד פרויד.  אני חושב שפרויד הושפע רבות מאיבסן. ההבנה האינטואיטיבית הזו של הטבע האנושי שאיבסן הפגין כשכתב את הדמויות האלו גם היא אולי יכולה להסביר מדוע הרבה שחקניות רוצות לשחק במחזותיו ומתחברות לכתיבתו.

הקונפליקטים הפנימיים של נורה והדה- אלה הבסיס להכול, לכל מה שאנו רואים היום, והן מהדהדות  בקטן בכל סדרות הטלוויזיה ובקולנוע . הן מפורקות לגורמים, אבל נובעות מאותו מקור. איבסן מאוד מהדהד בסרטיו של אינגמר ברגמן למשל, בנשים בסרטים שלו ובקונפליקטים שהן מקיימות . פרידה, הסרט האיראני שזכה עכשיו באוסקר, גם הוא עוסק בבסיסו בדילמה איבסנית טיפוסית קלאסית: להישאר במסגרת נישואין כובלת ולהישמע לצו החברה או לאזור אומץ ולפרוץ את המסגרת."

האם איבסן חווה עזיבה או נטישה ע"י אישה שהדהדה בכתביו או שינתה את יחסו לנשים?

"להבדיל מסטרינדברג, שניהל מערכות יחסים סוערות עם נשים והייה נשוי כמה פעמים, איבסן היה איש עם חיי משפחה די יציבים. בצעירותו אמנם הכניס להריון מישהי בבית המרקחת בו עבד והדבר אולי קיבל ביטוי בתור האישה הירוקה מפר גינט, שהרתה לפר וילדה לו סוג של שד. יש בה משהו דיאבולי, שטני, אבל אני לא בטוח שזה מעיד על החוויה האישית של איבסן. היו כמה סיפורים שבזקנתו הוא היה מוקסם מכמה בחורות צעירות וייתכן שניהל עם חלק מהן רומנים, אבל אין לכך עדויות חותכות.  במחזות האחרונים שכתב- "אלוף הבונים" ו-"כשאנו המתים נתעורר" הגיבורים המבוגרים נשבים בקסמן של צעירות מסתוריות אבל זאת היצירה שלו, לא דווקא חייו."

ואז רגע לפני שאני עולה על הבמה, נעמד מול הגברת אלווינג ראש בראש ונפרד מאיבסן היקר (לעת עתה), מנחם לדעת שלא משנה באיזה תקופה חשוכה ופרימיטיבית אנו נחיה, לא נצטרך להמציא את הגלגל מחדש כדי לדבר על נשים מתקדמות וחזקות. הכול כבר שם, מונח עבורנו באסופת מחזות מדהימים ומורכבים. רק נצטרך לנער קצת את האבק  והן ישובו אלינו להעשיר את חיינו מחדש- נורה, הדה, וכל שאר יצירי דמיונו של מר הנריק איבסן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 2, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חזקה ושברירית

  1. לירון הגיב:

    אמיר יקר ואמיץ(:
    תודה לך על התבונה והמודעות שאתה יוצר סביבך
    מאוד נהנתי מהכתבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s