לקראת כתיבת הטור הנוכחי אחז במרתה אי שקט מסוים. היא הרגישה שמסתתרת לה מתחת לאף איזה פנינה נהדרת, כזאת שתביא אותה בהפוכה ותרעיד את אמות הסיפים, אבל ככל שפשפשה בזכרונה (הדי מבריק, יש לומר) , באוסף ספריה ומחזותיה ובאינטרנט- לא הצליחה לדלות או למצוא שום הקשר שווה ערך.
היא כבר החלה לחשוש שהבאר התייבשה..
אבל אז, רגע לפני שחשבה כבר לוותר , לכבות את הלפטופ ולצנוח למרתון של הסדרה האהובה עליה משחקי הכס, נזכרה מרתה שהשבוע… חל יום האישה הבינלאומי… והתובנה הנפלאה והפשוטה הזו שהכתה בה הפילה יחד עמה אסימון קטנטן ועליו היה חרוט (באופן תת- מודעי כמובן…) שם – רוזביטה!!
מרתה מבינה שהשם לא אומר לכם הרבה אבל זה בסדר, זאת הסיבה שלטור קוראים "מרתה יודעת ש.." ולא "לפלוני/ת אין שמץ של מושג על מה מרתה מדברת"
והיא תשמח לבאר ולהסביר:
קצת קשה להאמין אבל רוזביטה שלנו הייתה המחזאית הראשונה בהיסטוריה של התיאטרון המתועד(!!) ו-תחזיקו חזק, גברים- מי שהחייתה את הכתיבה הדרמטית לאחר תרדמת של מאות שנים.
רוזביטה פון גאנדרשיים הייתה בת אצולה מסקסוניה מן המאה העשירית לספירה, והייתה קרובת משפחה של הקיסר הגרמני, אוטו הראשון. היא קיבלה השכלה קלאסית, שכללה היכרות עם כל המשוררים והמחזאים הגדולים ביוון ורומא ושלטה בלטינית ויוונית.
בגיל 25 נכנסה למנזר הבנדיקטיני של גאנדרשיים והחלה בתקופת יצירה פורייה שנמשכה עד סוף חייה. היא כתבה אגדות ופואמות היסטוריות שעסקו בסיפורי הקדושים, אפוסים שתיעדו את שושלת המלוכה של אוטו דודה ואביו הנרי שאיחד את השבטים וייסד את גרמניה. אולם עבודתה הגדולה ביותר הייתה ה"Comaedia Sacrae”, הקומדיה הקדושה, מחזור של 6 קומדיות פורצות דרך שנכתבו במשקל וחרוז ושאבו את סגנונן מטרנס, המחזאי הרומאי המפורסם. התמה המרכזית שמרחפת מעל כל המחזות היא הטוהר, התכונה הנשית החשובה ביותר בעידן הנוצרי של ימי הביניים. כל העלילות נוסבות סביב גיבורות חזקות שמנסות בכל כוחן לשמור על תומתן בעולם גברי יצרי ומפתה.
נתון מדהים נוסף הוא שבימיה של הנזירה לא היו הצגות או מופעים. התיאטרון אכן נעלם מן העולם, חלפו ימי התהילה של הפסטיבלים הגדולים, כשכל העיר הייתה לובשת פני חג ויוצאת לחזות בהצגה כחלק מפולחן דתי ועממי. הממסד הדתי הקתולי לא ראה בעין יפה דברים מסוג זה. החלופה היחידה למופע תיאטרלי היה הקראה של טקסטים מן הדף, בחדרים סגורים וללא נשים, מסורת שהשתמרה לאורך השנים, ואף מחזות רבים משלל התקופות נכתבו כדי להיקרא בצורה כזו.
רוזביטה שינתה את כל זה. המחזות שלה בוצעו במנזר עצמו, כל הנזירות שולבו כשחקניות ואף קהל מוזמנים הוזמן להצגה, וכלל את הבישופ המקומי והמשפחה המלכותית.
רוזביטה הייתה פורצת דרך לא רק בגלל שהיא זאת שנתנה את יריית הפתיחה לרנסנס של הכתיבה הדרמטית, שנעלמה כמעט לחלוטין במשך 1,000 שנים חשוכות בכל אירופה. לא רק משום שהעזה לקחת נוצה ודיו ולכתוב על נשים חכמות בתקופה שהן נחשבו לרגשניות ונחותות , אלא בעיקר שעשתה זאת בדרך מורכבת, פיוטית ומתוחכמת שהקדימה את זמנה.
כשחושבים אחורה על כל המחזאים הגדולים של התקופה האליזבתנית, כמו שייקספיר, מארלו, ג'ונסון, על מולייר, אפילו על מחזות המוסר שניסו לאחד בין האירוע התיאטרוני והדרמה התנכ"ית, מעלה חיוך קטן על השפתיים לחשוב שאישה עמדה בין כל אלה ובין החושך והדממה ארוכת השנים של ימי הביניים.
אז מרתה שואלת אתכן, בנות: מי יכול עלינו?
מרתה יודעת 
כתוב נפלא! המשך להפתיע…….