לרקוד על ארכיטקטורה – נשים בתיאטרון העולמי

מאת: אירית ראב

אישה חכמה אמרה פעם שלדבר על אהבה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה, כלומר דבר בלתי אפשרי. בדומה, הניסיון למצק את כמות המידע הבלתי נדלה אודות נשים בתיאטרון העולמי לכדי כתבה של 400 מילים בלבד הנו דבר כמעט בלתי אפשרי. אבל, בדומה לאותה אישה, אני לא אפסיק לנסות.

כשמדברים על תיאטרון עולמי, מתכוונים בעיקר לאותו עולם רחב, הדובר אנגלית ומתפרש על פני הווסט אנד פינת שדרות ברודווי. אין ספק כלל כי התיאטרון האנגלי והאמריקאי כאחד הביאו (וממשיכים להביא) לקהל הרחב שחקניות, במאיות ויוצרות תיאטרון נהדרות. שחקניות דגולות כגון וונסה רדגרייב, ג'וליאן מור, אמה ת'ומפסון, דיים ג'ודי דנץ', קייט בלאנשט, קייט ווינסלט וטילדה סווינטון אמנם הרעידו את המסך הקטן והגדול אבל הן התחילו על קרשי במת התיאטרון. כך גם במאיות כגון ג'ולי טיימור או מעצבות כמו סוזן הילפרטי רקמו עולמות חדשים לאינספור צופים וצופות.

כיום, הלהיטים הגדולים על במות לונדון וניו יורק נוצרו תחילה במוחן של יוצרות תיאטרון, אם מבחינת המחזה או העיבוד ואם מבחינת המשחק, הבימוי או העיצוב. ההצגה שנינות, לדוגמא, בכיכובה של סינתיה ניקסון, נכתבה על ידי מרגרט אדסון ובוימה על ידי לייני מידאו  או ההצגה קצין הגיוס של תיאטרון דונמאר הבריטי בבימויה של ג'וזי רורקי. הצגות אלו מעניקות מימד קצת אחר לנושאים גבריים משהו, כגון הינף התער וניכור מערכת הרפואה או תיעול כל כלי הזין לכיבוש המטרה.

גם התיאטרון האירופאי על כל גווניו השונים מתפתח ומתעצם תודות לעבודתן של יוצרות תיאטרון. תיאטרון הברלינר אנסמבל מביא לקהל צופיו את ההצגה אלוהי הקטל של יסמינה רזה. בהצגה זו, שקיבלה לאחרונה עיבודים רבים על הבמה ובקולנוע ברחבי העולם, מככבות קורינה קירכהוף ודורטה ליסוויסקי, המוכרות בעיקר לקהל הגרמני. גם בצד השני של הגלובוס, על במות אוסטרליה, מככבות ומביימות נשים רבות. בין אינספור ההצגות ניתן למצוא את ההצגה Songs For Nobodies מאת ג'והאנה מורי-סמית' ובכיכובה של ברנדט רובינסון. הצגה זו מציגה על במה אחת חמש זמרות גדולות מהחיים, כמו ג'ודי גרלנד, אדית פיאף ועוד, תוך התמודדותה של אישה אחת, רגילה למראה אך יוצאת מגדר הרגיל.

בהצגות אחרות, בכל רחבי העולם, נשים רבות יוצרות מאחורי הקלעים, מעצבות את התפאורה, בוחרות את הבגדים שילבשו השחקנים, מתאימות את הפאות, מרעננות את האיפור בין מערכה למערכה, משווקות את ההצגות במדיות השונות, מציעות מנויים לקהל הרחב, קורעות את ספחי הביקורת של הכרטיסים, מאירות לקהל הצופים את מושביהן.. שלא לדבר על אינספור התלבושות והסיכות שעפות על פני רצפת חדרי ההלבשה במחזות הזמר השונים, כשהכל נאסף בידיהן הנאמנות של מלבישות ועובדות במה חרוצות. מדוע המשכורות של נשים אלו אינן דומות לאלו של הקולגות ממין זכר? זה כבר נושא לכתבה אחרת.