אחת על אחת

שיח יוצרות עם נולה צ'לטון

מאת: אפרת קדם

יום שישי אחר הצהריים. אני מגיעה נרגשת לביתה הצנוע של נולה צ'לטון בקיבוץ שדות ים. חשה ברת מזל על ההזדמנות שניתנה לי לפגוש ולראיין אותה. היא אינה אוהבת להתראיין וממעטת לעשות זאת. בחוץ קר מאוד וביתה נעים וחמים – אנחנו מתחילות את השיחה בעזרתם האדיבה של תה, פירות ופיצוחים.

נולה צ'לטון היא אולי הדמות המזוהה ביותר עם התיאטרון התיעודי בארץ ושאלתי הראשונה נוגעת לעשייה תיעודית תיאטרונית מול העבודה עם המחזה הכתוב:

"אינני מעוניינת בכלל במחזות. מחזות לא מעניינים אותי בכלל. מעניין אותי רק חומר דוקומנטרי ופוליטי. הארץ הולכת, אני לא יודעת כמה עוד יש לנו, אני לא רואה איך המדינה  הזו ממשיכה. אני חושבת שצריכים לטפל בבעיות ולא להתחיל לשחק הצגות. מחריד אותי מה שקורה בארץ. רציתי להעלות הפקה מחומרים דוקומנטריים שליקט דוד גרוסמן (לספריו "הזמן הצהוב ו"נוכחים נפקדים") בעיני החומר נותן מכה ישר בלב. החומרים הללו מלפני עשרים או עשרים וחמש שנה. רק לחשוב על מה ידענו והבנו ומאז לא נעשה כלום (!) להיפך – כל נבואות הזעם והאסונות התגשמו".

בתקווה למעט אופטימיות אני שואלת אותה על המחאה האחרונה, והאם מה שקרה בקיץ לא נתן קצת תקווה?

"אני חושבת שאנחנו גמרנו. מה יצא מהמחאה בסוף? הם לא שינו כלום. פשוט כלום. לא לקחו שום עמדה פוליטית. פחדו, וזאת הבעיה של השמאל – שום דבר לא יצא מזה – לא יצא ולא יצא. כולם חשבו שהנה וואו סוף סוף  קורה משהו ולא קרה כלום. ואנשי שמאל טובים ונקיי כפיים ואידיאליסטים הולכים להצביע עכשיו  לשלי יחימוביץ' שאומרת שמבחינתה מה שקורה בשטחים זה בסדר. אז אני לא אופטימית".

מראשית דרכה ועד היום, היא משלבת בין עבודת החינוך וההוראה עם הסטודנטים לבין ההפקות שהיא עושה בתיאטרון.  אני שואלת אותה לגבי עבודה עם סטודנטים למול העבודה עם שחקנים מקצועיים וותיקים.

"בדרך כלל אני עובדת עם שחקנים שכבר עבדו ולמדו איתי. אבל כשעבדתי בתיאטרון החאן השחקנים היו מצוינים, אכפתיים. הם היו רציניים במיוחד. עם הסטודנטים אנו באים מכיתה, מלימודים. ברור ששחקנים אחרי כמה שנים הרבה יותר מוכנים וגמישים מסטודנטים, אבל זה כיף לעבוד עם סטודנטים – הכול פתוח. כשאני נפצעתי ונפלתי למשכב החבר'ה מהסמינר באו עד אלי בתחבורה ציבורית מתל אביב כדי להמשיך ולעשות חזרות. עבדנו כל הקיץ."

מי הם לדעתך היוצרים או היצירות המשמעותיים ביותר בתחום כיום?

"את ההצגה החדשה של עודד קוטלר "אברם" (מאת דוד לוין) בהרצליה אהבתי מאוד. בעיקר את העבודה שלו אהבתי. אני לא הולכת להרבה הצגות. אינני יודעת אם יש משהו טוב כעת. לצערי לא שמעתי על משהו משמעותי. (לאורך כל השיחה היא מדברת על עודד קוטלר בהתלהבות והתפעמות רבה) עודד בשבילי זה עמוד תווך. היה לי מזל גדול לעבוד אתו. הוא לגמרי נקי וזה דבר נדיר. וגם יש לו יכולת, חוץ מחלומות – הוא יודע להוביל. הוא לקח את תיאטרון הרצלייה עם הרבה בעיות והרים אותו. אני נורא סומכת עליו. לא יודעת כמה הוא עוד יכול להמשיך. זה קשה. הוא נותן את כל מה שיש לו, נותן בשביל התיאטרון. כמה יש כאלה? אין."

אני שואלת אם יש יצירה שלה שהיא אהבה במיוחד? איזה בן "מועדף"…

"בדרך כלל הדבר האחרון שעשית הוא זה שאתה אוהב. כעת סיימתי עבודה עם בוגרי סמינר הקיבוצים ("משפחת יאסין ולוסי בשמיים" מאת דניאלה כרמי). ביקשתי אותם לדבר עם סבא וסבתא ולהביא חומר על איך הם הגיעו לארץ, מה עשו בה, ומה הם חושבים על הארץ כיום והם עשו עבודה פשוט מרתקת.

ההפקה הזו אהובה עלי במיוחד מפני שהפן הפוליטי היה מוסתר ולא היה ישר על השולחן והחבר'ה עבדו נורא יפה.

הדבר המעניין שאני הולכת לעשות זה הצגה על הרב פרומן. החומר הזה חזק מאוד. אני חשבתי שזה אחד הדברים החשובים שעשיתי בחיים שלי – לעשות הצגה עליו. הוא הסכים והוא מרוצה והוא מחכה לזה, אפילו בבית החולים הייתי אצלו. אנחנו עובדים על החומר ומקווים שזה יצא טוב. חומר עליו, מה קורה אצלו, מה הביא אותו להיות מי שהוא, מה הוא מחפש . זה דבר שיכול לזעזע אוכלוסייה שלמה ובייחוד את הדתיים שעוד לא לגמרי נטרפו.

פרומן הוא מקסים ומשפחתו מקסימה משפחה שבנויה על אהבה וערכים. (היא מחייכת, מדברת בחום ובהתרגשות) משהו מאוד ייחודי. אפשר לחיות אחרת. להיאבק. אני מקווה שהפרויקט יצא לפועל. הכול דוקומנטרי כמובן. אם הדבר עם הרב פרומן יוצא זה יהיה בשבילי הדבר. "

 אם אדם צעיר היה בא להתלבט אתך לגבי בחירה בלימודי משחק , מה היית אומרת?

"אני מרגישה שזה לא הזמן. זה לוקסוס, אם אנחנו נהיה בסדר בעוד שנה שנתיים, אולי. אני אמרתי לגרעין (אומנויות) שאני עובדת אתו – בזמן הזה הם צריכים להילחם ולהיאבק ולצבור כוח פוליטי. הם לא יודעים מה קורה. בייחוד הגרעין שכל כך אכפת לו מהחברה. גם הסטודנטים של היום לא יודעים מה קורה בארץ הזו ואינם מעוניינים לדעת. הם רוצים לשחק ולקבל כבוד ותהילה בתור שחקנים. אז שאתם תשבו עכשיו ללמוד תיאטרון? זה נראה לי תפל.

ולמישהו פרטי הייתי אומרת – אין עבודה בתחום. ושנית – התיאטרון לא שווה את כל הכאב ראש והעבודה הקשה, לא שווה כל הניסיון להיכנס כי אין כמעט משהו ששווה להיכנס אליו. עדיף חינוך או עבודה סוציאלית. תעשו משהו בשביל החברה. ולא בשביל איזה תיאטרון. אין עבודה בתיאטרון וזה לא הזמן לאגואיזם כזה."

האם יש יום אחד שהיית רוצה לחזור אליו בחייך שלך/בקריירה? בהיסטוריה?

(היא עוצרת לרגע ואומרת בחיוך מהול בעצב) "הדבר הטוב שקרה לי היה לפגוש את בעלי. (הסופר ג'ון אוארבך ז"ל) הוא היה אחר. מדהים. נורא עדין, צנוע, נטול אגו, מלא הומור, עם נטייה לקבל מה שאפשר מהחיים ומאנשים. משפחתו, כולה נספתה בשואה ובנו נפל במלחמה, משפחה טרגית. והוא ,בלי כובד, מעולם לא ריחם על עצמו. אדם מיוחד. היו לנו כמה שנים טובות יחד."

ובהיסטוריה?

"אולי היום שאובאמה נבחר. אף פעם לא היה נשיא שחור. זה משהו. נשיא שחור אישה שחורה, איזה יופי. הם זוג כל כך יפה, מקסים. והבנות…. משפחה יפהפייה. הם יכולים להרגיש טוב שיש להם דבר כזה. זה משהו מיוחד. מי חשב שזה אפשרי? אגב, אני לא חושבת שהוא ייבחר שוב. יש מי ששם הרבה כסף ומאמצים על מנת להפיל אותו."

מה דעתך על הטלוויזיה בימינו ? על תוכניות הריאליטי וההשפעה שלהן?

 "אני ראיתי סרט אחד דוקומנטרי בטלוויזיה שאני חושבת שהוא יותר חזק ויותר נוגע מכל הצגה שאני אי פעם ראיתי: "הצלמנייה" (סרטה של תמר טל) בערוץ 8. סרט עמוק ויפה על יחסים בין אנשים. הסרט עוסק בבעלת חנות צילום ובנכד שלה. משהו נדיר. דברים כאלה (דוקומנטריים) שרואים לפעמים בערוץ 8 ממש שווים. היתר – מה יש להגיד? אני לא יודעת מה להגיד על דברים כמו האח הגדול, יש הרבה דברים כאלה, אני לא מסתכלת. אבל זה מעביר את הזמן ונותן לאנשים לישון עוד קצת."

לסיום אני שואלת אותה אם יש משהו שהיא מתחרטת עליו או הייתה לוקחת בחזרה?

"אני לא לוקחת עבודות סתם, אני חושבת הרבה לפני זה. אני לא לוקחת משהו שאני לא חושבת שהוא שווה. אני לא עובדת כדי לעבוד, יש לי (עבודה) כל הזמן ללמד אז אני לא צריכה את זה. זה לא רעב. יש אנשים שצריכים את זה ולא יכולים להגיד לא. זה החיים שלהם. לא שלי. אני  לא חושבת שמכרתי את עצמי אף פעם. יש לי יותר מדי גם פחדים וגם כבוד למה זה במה, מה יכול לצאת מהבמה ומה התפקיד שלה. זה דיבור ישיר לאנשים, זה דבר נורא חשוב, אני מעריכה את הבמה. זה לא סתם – זאת אחריות גדולה. "

אומנם קר בחוץ אך אני יוצאת מהשיחה סמוקת לחיים ונרעשת. אני מלאת הערכה לאישה ולפועלה, חמושה בהרבה ידע ומחשבה חדשה, עניינית וטרייה על תיאטרון בפרט ועל החברה בכלל.