תיאטרון מלנקי -"זה הקטן, גדול יהיה"

מאת: עמיר רנרט

במהלך צפייה בהצגה "איוב" של תיאטרון מלנקי באולם המשופץ והיפה במרכז הגאה בת"א, עומד מנדל המלמד (דימה רוס) מעל אשתו (אסתי ניסים) הכורעת ללדת ומביט בה בחרדה. כאשר בניו נפלטים מרחמה בזה אחר זה בדמות בובות קטנות, מברך מנדל את ילדיו החדשים, כשעל פניו הבעה שלווה ומחויכת, בברכה היהודית הידועה: “זה הקטן גדול יהיה".

היה משהו ברגע הזה שהיה נדמה לי פיוטי. רגע שבו השחקן והדמות לא רק בוראים מחדש בפני הקהל את העולם המרתק שרועי חן ואיגור ברזין יצרו ועיבדו לבמה  (ע"פ ספרו של יוזף רות) אלא גם רגע אחר, מופשט יותר, כאילו לאותו משפט התנקזו  כל האהבה הענקית של העושים במלאכה במלנקי לילד הקטן והמיוחד שלהם- התיאטרון.

אולי האהבה הזאת למקום היא הסיבה שלא הבחנתי בשום סימני סדקים, שום חרכים, מבטים מושפלים או משפטים מתוחים. לא כשצפיתי בהצגה, לא כשהסתכלתי על הקהל לידי שצפה בדריכות רבה בהצגה, ודאי לא כשדיברתי עם מנכל"ית התיאטרון, שרית רמתי ועם מייסדה, איגור ברזין, עבור הכתבה הזו.

וזה לא שחסרות בעיות. התיאטרון נמצא בגרעון תקציבי מצטבר לא קטן, ומתחילת השנה מנהל תרבות עצר לבקשת משרד האוצר את התמיכה החיונית לתיאטרון עד לקיום דיון פנימי באוצר- דיון שעדיין לא התקיים עד עכשיו, כמעט חודשיים אחרי.  התקציבים החנוקים לא מאפשרים לשלם לצוות וליוצרים את המשכורות, אבל לא תשמעו על כך שום צלצולים ומחאות.  הפעלת התיאטרון על כל מרכיביו, כולל ההצגות הרצות, שיווק ויח"צ, ומציאת פתרונות יצירתיים להפניית משאבים כמו קיצוצים רוחביים היא בהחלט לא משימה פשוטה אבל החבר'ה במלנקי  ממשיכים לעשות זאת בצורה עיקשת ומתמדת. בינתיים מה שבטוח הוא שהתיאטרון שורד את הימים הלא פשוטים ועם לא מעט סטייל: אחד היעדים השנה של רמתי וברזין היא לייצר חשיפה בינלאומית להצגות התיאטרון ולשלוח את "איוב" ו"הגולם" לפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם.

במהלך שיחתי עם ברזין, הוא מנה בפני את מקורות ההשראה שלו: הבמאי האנגלי פיטר ברוק וחוקר התיאטרון והתיאורטיקן הפולני יז'י גרוטובסקי, שני פילוסופיים של אמנות התיאטרון שפיתחו גישות שונות ליצירה התיאטרלית תוך כדי עבודה מעבדתית אינטנסיבית עם השחקנים. ברזין הנחיל בתיאטרון שיטות עבודה שבאמת מזכירות את הדפוסים של השניים: חצי שנה חזרות על הפקה, 4 שעות כל יום. הרפרטואר מתמקד בספרים, כאלה שיש להם סוד נחבא ואותו מנסים לפצח תוך כדי החזרות. הדגש הוא על התהליך, שם קורים הדברים המעניינים.

התמונה קצת מתבהרת: העבודה היומית של ברזין עם אנסמבל השחקנים, התחושה שמדובר בהתמסרות טוטאלית של כל העוסקים בדבר, תוך כדי התמודדות עם קשיים כלכליים שיכולים היו למוטט קבוצת תיאטרון מן המניין כבר מזמן – כל אלה באמת היו שם, באותה רפליקה פשוטה של מנדל המלמד, אותה אופטימיות חדורת ביטחון ואמת – שם, ובכל שאר היצירות יוצאות הדופן של מלנקי שצפיתי בהם במהלך השנים האחרונות.