צאו לדיבוק

מאת: יריב פלג

"על מה ולמה \ יורדת הנשמה \ מאגרא רמא \ לבירא עמיקתא? \ – ירידה צורך עליה היא, \ ירידה צורך עליה".

באפילוג הזה, הפותח את תרגומו של ח"נ ביאליק למחזה "הדיבוק – בין שני עולמות" מאת ש. אסנקי שנכתב במקור ביידיש (בשנת 1912!), תוכלו למצוא  את סיכום המחזה כולו. צריך למות כדי לחיות באמת, ולחיות באמת הוא לקחת את סיפור אהבתם של חנן ולאה, מחזה עמוס לעייפה, גלותי, ששוחק כבר בידי חנה רובינא, תורגם גם על ידי יהודה עמיחי וזכה לאינספור עיבודים, ולתת בו בעיטה הגונה.

בדיוק את זה עושה שמואל שוחט. איש בעל הופעה מתחלפת (כרגע בחליפת שלושה חלקים וזקנקן תישי משהו), במאי ויוצר תיאטרון חזותי, בן 39, ביחד עם צוות השחקנים מירי קירמייר (המתחלפת עם אילת שדמון פישר), ירון סנצ'ו גושן ונמרוד אייזנברג.

מעיבוד גרנדיוזי, מלא דמויות ושחקנים, שעבר גם גרסאות בלט ומחול, הועלה בארץ ובחו"ל ושוחק בשלל שפות, משאיר שוחט דמויות מועטות – שש בובות המופעלות על ידי השחקנים ודמות אחת ללא בובה – מנקה חלקים רבים מהטקסט הביאליקי ומעביר אותו להגייה מלעילית, והופך את העיירה הגלותית לישראלית מדוברת, נקייה כמעט לחלוטין מפאתוס, מחוברת הרבה יותר לכאן ולעכשיו. כל זה מבלי להפחית מאום מכבודו של המקור.

שוחט נולד בליטא, עלה ארצה עם משפחתו בגיל שנה, גדל בבת-ים והגיע לדיבוק כמעט במקרה: "בשנת 2008 חגגו בהבימה מעין 'פסטיבל דיבוקים' שכלל הפקה מרכזית של התיאטרון והפקות משנה בכל מיני צורות. את כל העסק הזה ניהל אילן רונן. הוא פנה אליי, כיוצר תיאטרון חזותי, וביקש ממני 'לתת בעיטה לדיבוק'. התחלתי לחקור את המחזה, עיצבתי את הבובות, אספתי את צוות השחקנים, ומאז ההצגה מתגלגלת".

עם הדיבוק רץ שוחט כבר כשלוש שנים, בארץ ובחו"ל. "הופענו בסן-פרנסיסקו, במוסקבה ובברלין. בחו"ל עדיין עובד המותג הדיבוק. הופענו שם מול אולמות מלאים. בארץ זה קצת פחות מסחרי".

מה תפס אותך במחזה?

"זרע הפורענות טמון לדעתי בבית סבא וסבתא. בתרבות הרוסית וביידיש שדיברו שם ודבקו גם בי. מעבר לזה, כיוצר תיאטרון, תמיד נמשכתי לעולם התוכן היהודי. אם זה במחזה הראשון שלי המשתה שעסק בסיפור התנ"כי של שאול ודוד, ואם זה במחזה החדש שלי, שיעלה בקרוב ועסק ביאנוש קורצ'ק ו'ילדיו' ברכבת למחנה המוות מול יוזף גבלס וילדיו בבונקר של היטלר, רגע לפני שרצח אותם והתאבד".

 הפחתת מאד את כמות הדמויות, את הטקסט.

"אני חושב שבמחזה המקורי הייתה כוונה, אולי, לייצר תעסוקה לחברי קולקטיב הבימה… להבנתי, יש מעט דמויות מפתח במחזה, המייצגות בעצם את שני העולמות – המתים והחיים, החומר והרוח. איתן נשארתי. אם להמשיל את ההצגה למנגנון של שעון, השארתי רק את מה שמניע את גלגלי השיניים. מעבר לזה בניתי את ההצגה עם המון מימיקה, המון מחוות גופניות ומשחק פיזי מאד, המחליף בעצם את השימוש בטקסט".

 למה בחרת דווקא בבובות?

"אני בא מעולם התיאטרון החזותי, ואילן ביקש משהו כזה, בובות או מסכות. מהבנתי את המחזה, יש בו ערבוב בין שני עולמות, עולם החומר ועולם הרוח, המוות והחיים. הבובות הן כמובן חומר, כלי מצוין ביד היוצר והשחקנים, שהם המטאפורה לרוח, לעולם הנשמות. במחזה ערבבתי הכל ביחד, יש בובות רוחניות יותר, כמו לאה וחנן, בובות גשמיות לגמרי כמו אביו של מנשה החתן ובובות שהן בין לבין כמו הרב עזריאל המגרש את הדיבוק, או מנשה החתן שסיטואציית החתונה נכפית עליו לחלוטין. מצד שני ישנה דמותו של סנדר, שאין לה בובה, והיא הדמות החומרית ביותר במחזה"

 אתה גם עיצבת את הבובות?

"כן. לקחתי השראה מבובות בקולנוע ובטלוויזיה. רציתי להגחיך את עולם החומר, אז הבובות המייצגות אותו דומות לחבובות של ג'ים הנסון. הבובות הליריות יותר, חנן ולאה, מזכירות את הדמויות מהסרט חתונת רפאים של טים ברטון".

 לאה דומה מאד גם לרובינא מהמחזה המקורי.

"נכון. שמעתי פעם את ברטון מספר בראיון שאת ההשראה לדמויות בחתונת רפאים שאב מסיפורי עיירה יהודית ששמע וראה כילד. בהתחשב בהיסטוריה העולמית של הדיבוק, יכול מאד להיות שיש כאן סגירת מעגל כלשהי. ברטון לקח מהדיבוק, ואני ממנו, לדיבוק"

 התפאורה והמוזיקה משחקות גם הן תפקיד מכריע במחזה. שולחן ענק ניצב במרכז הבמה, והשחקנים מקפצים עליו ומסביבו, הופכים אותו לקבר או לזירת קרב בסצנת השיא של גירוש הדיבוק. המוזיקה המקורית של איתי בן נון מבוססת בעיקר על הכלייזמר היהודי, אבל נוגעת לרגעים גם בטראנס ובסצנת הסיום היא הקלאסיקה המצמררת "רקוויאם לחלום".

 "השולחן" מספר שמואל "תפס לי את העין בתמונה שראיתי מהמחזה המקורי. מבחינה פרקטית, במחזה עם בובות ודמויות מתחלפות יש צורך בהסתרה שהשולחן מספק. מעבר לזה הזוויות החדות, הקשות והמשונות שהוא יוצר, יחד עם חילוף התפקידים שלו עצמו– קבר, שולחן אוכל, לימוד, חתונה, זירת קרב – והעובדה שהוא נשבר ומתרסק בסוף, מעשירות את תחושת ההזיה שקיימת במחזה, ומחזקות את החילוף או המעבר בין העולמות שהזכרתי קודם. חיים ומוות, חומר ורוח".

 

העיבוד של שוחט פיזי, חי מאד. השחקנים, מאופרים בכבדות, אצים רצים על הבמה, מזגזגים בין דמויות ומסדרים את התפאורה. המימיקה מופלאה, במיוחד מצדו של ירון סנצ'ו גומז. האיש לא מוותר על שום הבעה. הקהל, שתיאטרון הסמטה מעניק לו קרבה וקשר בלתי אמצעי לשחקנים, יכול ממש להריח את הזיעה.

 בסצנת הסיום הדרמטית, בה מגרש הרב החסיד עזריאל את הדיבוק מגופה של לאה, אך בעצם הורג אותה ושולח אותה להתאחד עם חנן אהובה בעולם הנשמות, הופכת הבמה לזירת קרב בין בובתו של הרב עזריאל, מעין "מאסטר יודה" חסידי, לבין לאה וחנן, הפעם כשחקנים. הסצנה יצרית מאד, המוזיקה והתאורה רוקדות גם הן, והצופה נשאב פנימה עד לסיום השקט, עד המוות, שתפקידו הפעם אינו להפריד בין אהובים, אלא דווקא לחבר ביניהם.

 למרות שמסתיים במוות, המחזה סוחף ומלא חיים. האהובים מתאחדים ועולם החומר אורז את בגדיו ובובותיו במזוודה ועוזב את הבמה.

הדיבוק לא ייצא, צאו אתם אליו.

 ההצגות הקרובות –

תיאטרון הסמטה, סמטת מזל דגים 7, יפו – 1-2 במרץ

הופעה בעכו – 22 במרץ

הופעות נוספות צפויות בקרוב בתל אביב ובחיפה.