מי שמביט גם לאחור

מאת: אפרת קדם

מי שמביט כיום במבנה החדש, סליחה – "המשופץ", של תיאטרון "הבימה" יתקשה אולי לדמיין באילו תנאים הוקם לראשונה. יתר על כן, אם היה מישהו ממקימי התיאטרון מבקר בו כעת, לא היה מאמין למראה עיניו.

לא מזמן ,כלומר לפני תשעים ותשע שנים בלבד, מתוך מסירות נפש אדירה ועם לא מעט יומרות ואידאות, החל תיאטרון הבימה לקרום עור וגידים. כל זאת בתנאים לא תנאים של קור, רעב (פיסי אך גם תרבותי) ומחסור.

שלושת המייסדים העיקריים, צמח, גנסין ובהמשך גם רובינא, החליטו יחד כי "הבימה" תהווה עבורם שליחות ויעוד, עד כדי כך שנדרו נדר לא להתחתן או להקים משפחות (!) על מנת להתמסר באופן טוטאלי לתיאטרון . בדיעבד, נדר זה שנדרו הם וחבריהם לקבוצה, נשמר אמנם באופן חלקי, אך הייתה לו משמעות גדולה בעיצוב חיי המשפחה הלא שגרתיים בהם בחרו בהמשך הדרך.

צמיחתו בפועל של התיאטרון לאחר ההקמה הראשונית ב 1913 כ"הבימה"   (אזכור לבימה שבבתי הכנסת היהודיים)  החלה ב- 1917 עם פרוץ המהפכה הבולשיביקית, בה השתנו ללא הכר סדרי עולם.

ייתכן שבמבט מפוכח ולמוד היסטוריה של היום, משב רוח מהפכני זה עלול  להצטייר לנו כטרגי ורעיונותיו – כמעט אירוניים. עם זאת, עוצמתם של הרעיונות הרעננים  שעלו לאוויר – השוויון המלא ללא הבדל של דת גזע ומין, השיתוף הטוטאלי בין האנשים ועוד – השליטו סדר חברתי ופרטי מהפכני לחלוטין. באווירה כזו דומה היה שכל רעיון הוא בר מימוש, ושהמציאות היא ברת שינוי. די היה לראות את הרחובות שהפכו בן לילה מעטורי מעילי פרווה ותלבושת אלגנטית לתלבושות  פשוטות ואחידות של פרולטארים, כדי להבין עד כמה מרחיק לכת הוא השינוי המתרחש בכל. בכך נוצרה אווירה של קרקע פורייה לכל יוזמה, התחדשות או שינוי ואולי בעיקר – לאמונה ולתקווה.  

באותם ימים ובאותו משב רוח רעיוני החלה הבימה את פעילותה. התיאטרון הוקם כקולקטיב לכל דבר ועניין ובו אספת החברים היא הגוף הקובע. התיאטרון וחזונו עמד מעל ליחיד – השחקן. השחקן מצדו אמור היה לשמש כשליחו של הרעיון נשגב של התיאטרון שכלל את החייאתה של התרבות והשפה העברית. ברוח אותם הימים היה ברור לכל כי אין אדונים ומשרתים. השחקנים עצמם עסקו בפירוק והרכבה של התפאורות והכנת הבמות ולא בחלו בכל עבודה ויגע כפיים הנוגעים לכל חלקי ההפקה, נוסף על עבודתם כשחקנים.

 התנהלות החברים הייתה צנועה, הן מתוך שקידה והתעמקות בלמידה ובעבודה והן מתוך הערכים המכוננים של המוסד. כמובן שגם בהקשר זה יש לציין את  השפעתו של המורה וואכטאנגוב (תלמידו הנערץ של סטניסלבסקי) שנאות לעבוד עם החבורה ביתר שאת. וואכטאנגוב לימד אותם יום ולילה את פיתוחו לשיטת העבודה של סטניסלבסקי, ודרש מהם מקצועיות ומסירות אין קץ. הצניעות הייתה אחד מעיקריו החשובים .

ואכן ערכי השוויון והצניעות הנחו את אורחות חייהם של  השחקנים והמקימים  שלעתים שברו את הרעב בעזרת שקי קמח ותפוחי אדמה שהצליח להביא אהרון מסקין שעבד כאפסנאי בצבא האדום. הם עצמם אפו את הלחם. לא פעם המגורים היו בתוך חלל התיאטרון, לעתים מחוסר ברירה ולעתים על מנת שלא להחמיץ חלילה דבר ממה שמתרחש בשעורים, בחזרות ובאווירה הכוללת. על מנת להתחמם היו מוצאים ומדליקים כפיסי עץ ושבבי נייר מאולתרים. גם כאשר עלה תיאטרון "הבימה" לארץ השחקנים שיחקו על במות קרשים מאולתרות וחלקו חדרי איפור ותלבושות בצפיפות, על אף הקושי שבכך עקב עבודת הריכוז שנדרשה מהם טרם העלייה לבמה.

תמונה זו נשמעת אולי כרומנטית ואידילית ביותר, בייחוד בזמן זה של תהפוכות רבות בעולם כולו וגם כמובן בארץ ישראל. עם זאת, חשוב לציין כי בין חברי הלהקה ניטשו מחלוקות רבות, אם בעניין העלייה לארץ, אם בעניין בחירת החומרים לרפרטואר, ואם, כמה אנושי, בעניין חלוקת התפקידים בהצגות עצמן. בכל זאת, לאורך שנים רבות, נשתמרה אספת החברים וקבלת ההחלטות בשיח משותף תוך דיונים וויכוחים אידיאולוגיים. וויכוחים אלו היו על דמותה הראויה של התרבות הארצישראלית החדשה ,לימים מדינה, ועמה גם היומרה והחזון להחיות את השפה והתרבות העברית בארץ ישראל.

כיוון שהם אינם כאן אתנו ובהתחשב בנסיבות הקמתה של הבימה וברוח האידאית שאפפה את הקמתה, מעניין מה היו אומרים מקימיה לו ראו את הבניין החדש הענק, המרהיב והמנצנץ בסוף שדרות רוטשילד. כשהונחה אבן הפינה למבנה של הבימה בארץ, העלתה רובינא תקווה כי משכן הקבע יתמלא בתוכן ראוי ובהתאם לאופייה ולרוחה של "הבימה". ספק אם תקווה זו עודנה רלוונטית כיום.

מאה מיליון ש"ח הושקעו במבנה הנוכחי. רובם מכספי הציבור. קיר לבן ענקי עם זכוכיות שזורות על כל דפנותיו, מגרש חנייה תת קרקעי מרהיב ומבהיק, קפיטריה חדשה, קופות חדשות, אולמות חדשים, בריכת נוי, גינה מעוצבת וזה עוד לא הכול. על האדם הפשוט נאסר להיכנס בשעריו של ההיכל.  (אלא רק באופן מסודר – כלומר בסיורים מתואמים ומוזמנים מראש שטרם החלו נכון לכתיבת שורות אלו). כל זאת תוך כדי ובשלהי המחאה החברתית שמתרחשת באותו רחוב ממש.

לכאורה אמורים אנו, כיוצרים מבצעים וחובבי תיאטרון להיות אסירי תודה. סוף סוף כיאה למדינה מתוקנת הנה אנו "עם ככל העמים" וישנה השקעה ניכרת בתרבות. השקעה גדולה מאוד. מה לנו כי נלין? מדוע מכל עבר ישנם קיתונות וביקורות על הבטיחות, על התקציב, על האדריכלות, על קרני השמש שנמנעו מגן יעקב? מדוע נערכה הפגנה בערב הפתיחה החגיגי של התיאטרון….? ואם לחזור לא רחוק אחורה – קיתונות דומים נשמעו גם כאשר הוקם המשכן לאומנויות הבמה. האם לא ניתן לספק אותנו? עד שסוף סוף משקיעים בדבר ראוי – הרי שנים אנו מתלוננים על תקציב התרבות המצטמק והולך של מדינתנו – על מה יש כאן לרטון?

נדמה לי כי שורש הרתיעה מכל הכיוונים אינו נעוץ במעשה עצמו אלא באופן שבו נעשה, בבומבסטיות של הכסף, הזמן, הגודל …. ויותר מכל אולי בפער בין ההשקעה במבנה ובין ההשקעה בתוכן שאמור לשכון בו.

כיאה למדינתנו הקטנטונת שוב השקיעו באבן ולא באדם. לא ביוצרים ומבצעים בראשית דרכם, לא במלגות, לא בשחקנים, בבימאים, בתפאורנים, בתאורנים, בכוריאוגרפים ובמוסיקאים, אלא במבנה. ולא שאין לזה מקום, נהפוך הוא. גם משכן לעשייה האומנותית והתרבותית הוא דבר חשוב מאין כמותו, אך היכן הם סדרי העדיפויות והיכן הן הפרופורציות? היכן ניתן למצוא את הקשר עם המבנה העגול והמזמין בו ישבו רובינא וחבריה השחקנים לאחר ההצגות עם קהלם לשיחות שירים וריקודים?

אם נשווה לרגע את החברה שבה אנו חיים למשפחה, יהיה זה דומה למשפחה שבה אין חוברות לימוד או ספרים וחוגים לילדים, אך בכל זאת נוסעים ברכב חדיש ונוצץ שמוציא לכולם את העיניים. גם כאן המונומנט מנקר עיניים – לובן שיש מבהיק עטוף זכוכית ושמור מכל גזרה – באמת מרשים….

השקעה האמיתית והחשובה באמת  היא בתרבות עצמה. בתעשייתה בתוכנה ובאנשיה – זהו נכס תרבותי שאינו דוהה אלא רק יכול להשתבח עם השנים. ההשקעה במבנה היא השקעה בת חלוף.  יש לשער כי בעוד עשר או חמישים שנים מימי הבריכה לא יהיו אותם המים, השיש יבהיק פחות, המבנה כולו יתיישן וייתכן שירצו לשפצו מחדש. אך התיאטרון הישראלי ומורשתו התרבותית יכולים תמיד להמשיך ולהתחדש אם רק נקפיד להשקיע בהם, להתכתב עמם ולהשתנות לאורם.

אז כן, איננו חיים עוד בראשית המאה ובתקופת הצניעות והחלוציות שבה נוחות, ולו הבסיסית ביותר, הייתה כמעט מילה גסה, אך כל תלמיד תיאטרון לומד בשיעור הראשון כי בסופו של דבר כל מה שהתיאטרון זקוק לו הוא שחקן וקהל. 

ועוד מילה קטנה על תיאטרון. משחר נעוריו מתיימר התיאטרון לקרוא תיגר על הסדר החברתי. בעצם קיומו ומהותו טמונים בו הספק, שאילת השאלות ועידוד קהל ביקורתי ולא נינוח. נוסף על הכהות שנדרשה כדי לבנות "פיל לבן" שכזה בזמנים שכאלה, משדר הבניין החדש אווירה ראוותנית, זחוחה ושבעה.

 כיצד ייווצר תיאטרון מעודכן, רענן, חתרן ורלוונטי באווירה שכזו? והאם ייתכן בכלל?

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 1, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s