מאחורי הקלעים – מפי סדרנית ממורמרת

מאת: נועה בן ארי

אני אגיד לכם מה אני לא אוהבת.  תלמידים.  תגידו שאני מכלילה, תגידו שאני מגזימה.  בסדר.  אני מעדיפה לעבוד משמרת כפולה עם וועדי עובדים ופנסיונרים  ששולפים מהתיק סוכריות מרשרשות. ביחד. 

תלמידים הם קולניים.  הם הורמונאלים.  הם חוצפנים.  הם חושבים שהם נמצאים בסלון של אמא שלהם והכי גרוע, הם תמיד מגיעים בגדודים.  זה אף פעם לא 10 תלמידים.  זה תמיד 1000.

"אל דאגה".  מרגיעות אותי המורות.  "יש פה גם מגמת תיאטרון.  איפהשהו…"

אההה..  מגמת תיאטרון.  למה לא אמרתן קודם? עכשיו אני רגועה.  לכו תמצאו מגמת תיאטרון של 20 ילד בקהל של 900 איש.  "חוץ מזה אנחנו מתיכון ________."  הן מחייכות אליי בגאווה.  "נו, תיכון   ______________?!" אין תגובה.

"התיכון שקיבל את אות היוקרה והמופת בשנת 1954?  התיכון שהיה אלוף הארץ בקפיצה משולשת למרחקים ארוכים בשנות ה-60?" אני בוהה בהן במבט חלול. 

–   "תגידי, איפה השירותי בנות?" הצעירים מתנפלים עלי.

–    "ימינה."

–    "שם?"

–    "לא, הימינה השני."

–     "תגידי, מתי זה נגמר?"

–      "לצערי עוד לא התחלנו."

–       "יש פרסומות?"

חמושה בפנס, אני נכנסת לאולם, יודעת שאין סיכוי שאשתמש בו.  פעם תלמיד היה מפריע, היית  מאיר עליו ומיד הוא היה שותק.  היום אני מאירה על תלמיד ואו שהוא מתחיל לשאוג:  'אונס, אונס' ומכנה את אמא שלי במגוון שמות או שהוא מאיר עליי בחזרה עם האייפון שלו.  ולטס פייס איט,  פלסטיק מצ'וקמק תוצרת סין שמתחיל לעבוד רק אם הוא במקרה נופל לי מהיד לא יכול להשתוות להמצאת המאה של סטיב ג'ובס.

והצורך שלהם לפתוח בדיון סוער אם זה כן ההוא מהטלויזיה או לא ההוא מהטלויזיה  (זה הוא, זה הוא. ששששש!!!), והצווחות שהם דופקים בכל סצנה זוגית (נו, זה לא באמת..שששש!!!!) והמצתים שנדלקים בכל מעבר מוזיקלי. לאן נעלמה האפשרות של פשוט לעצום את העיניים וללכת לישון? זה בחינם…

יד מונחת לי על הכתף. "המפריעים לא מאצלנו, אבל בכל מקרה,  אל תרחמי עליהם! תוציאי אותם החוצה, אחד אחד". את כל המפריעים? את כ-ולם? יותר מהיר יהיה להדליק את האורות ולצעוק "שריפה, שריפה".

ואז מגיעה ההפסקה. מה, אני לא יודעת איפה הם מחביאים את המסטיקים??

–    "סליחה, אי אפשר להכניס קולה לאולם, רק מים."

–     "אבל בקולנוע מותר."

–     "כאן זה לא קולנוע."

–     "אז למה מוכרים? ומה ההבדל בין קולה  למים?  שניהם נוזלים."

–      "חמוד, אתה רוצה שאשפוך עליך ותראה את ההבדל?"

–      "יואו, איזה מלחיצה… אז בייגלה אפשר?"

–       "אין אפשרות להכניס אוכל לאולם."

–       "אבל בייגלה זה לא אוכל."

–        "אז מה זה?"

–        "זה בייגלה."

אחח.. תובנות החיים.

ואני אומרת: לפעמים עדיף קולה אחת בתיק מאשר שתיים על הרצפה.