להיות או לא להיות

מצעד הגולגולות של מרתה

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

**המדור נכתב על ידי כלל כתבות מערכת מרתה יודעת. בכל פעם, מישהי כותבת/מישהו כותב על הצגה אחרת. מי כתב/ה מה? ובכן, התשובה לכך נמצאת בין השורות.


צחוקות - תיאטרון האינקובטור

צילום: תיאטרון האינקובטור

צחוקות – תיאטרון האינקובטור

ציפיתי לבדיחות על ילדים. מודה. יצא לי להיתקל במושג "סטנד אפ לילדים" בעבר, וזה היה משהו כמו "מכירים את זה שהמורה חולה והמורה המחליפה זו המנהלת?" אבל ההצגה "צחוקות", שאמנם מוגדרת כ"סטנד אפ לילדים", היא ממש לא זה. היוצרים והמבצעים, יצחק לאור וינון שאזו, בליווי האמנותי של ענבל לורי, יצרו מופע שהוא פתיחת דלת לעולם ההומור כולו. מבדיחות פילים, דרך ההומור הפיזי של האחים מרקס ועד להומור של הקומדי הסטור, "צחוקות" סוקר את כל סוגי ההומור ומנגיש אותם לילדים. כך למשל הסרטן שבו לקה החולה בבדיחה המפורסמת הפך לצינון קשה ב"צחוקות" ועולם הבדיחות הגסות נשאר בחוץ. לבי היה עם השחקנים כשנכנסתי (באיחור קל, סליחה) וראיתי שרק ילדים מעטים באו לראות את ההצגה. אבל הצחוקים המתגלגלים שלהם, ואני כולל בהם את בתי בת השבע, חיפו בקלות על המספר המועט. כמעט שבוע עבר מאז ראיתי את ההצגה והבדיחות שרצו שם בקצב מטורף ממשיכות לרוץ אצלנו בבית. וזו ההצלחה האמיתית של ההצגה – היא אולי לא מחדשת הרבה, אבל היא חוליה חשובה בשרשרת הדורות של ההומור העברי, וזה בכלל לא מעט.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…) 1

 

 


באתי רק לטלפן - מעובדבאתי רק לטלפן – תיאטרון הסימטה ותיאטרון הקאמרי

למי בינינו שקרא את הסיפור "באתי רק לטלפן" של הסופר גבריאל גארסיה מרקס וראה את ההצגה המבוססת על הסיפור (המגוללת את סיפורה של מריה השחקנית אשר רכבה מתקלקל בדרכה הביתה ונקלעת בעל כורחה לבית חולים לחולי נפש), יוכל להגיד בוודאות שההעברה של הז'אנר הייחודי של הריאליזם המאגי לא צלחה בביצוע הבימתי ובעיבוד. האתגר לשחק 36 דמויות שונות היה גדול מדי. את ההצגה הזאת החזיקו בחיים רק שני שחקנים: יפתח רווה אשר הפציע באמצע ההצגה בתור בעלה של מריה, הלהטוטן. הוא כבש במשחקו והיה מהבודדים שהצליחו לעמוד בתפקיד הקשה של חילופי הדמויות. לצדו, הצליחה במשימה השחקנית, שהיא גם הבימאית, נטע ישצ'ין, שגילמה את ארקולינה באופן חזק ואמין, נוקשותה וכוחה הופיעו על הבמה במלוא פארם. המשימה שהוטלה על השחקנים לשחק דמויות כשבפיהן טקסט שהוא הטקסט הסיפורי המקורי ולא טקסט שעבר עיבוד לטקסט דרמטי היה אתגר שלצערי רוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בו. הניסיון להציג על הבמה בית חולים לחולי נפש לא עבד גם הוא. חולות הנפש הוצגו בצורה מיושנת על ידי התרוצצות חסרת פשר על הבמה עם שמיכות על הראש. העיבוד הלקוי לבמה גרם ליצירה ליפול בין הכיסאות והמטרה להעביר את יצירתו של גארסיה מרקס לא הושגה, דבר שקיבל משנה תוקף בכך שגם הסוף לא היה ברור והקהל אף לא היה בטוח האם למחוא כפיים או לא.

 

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

 


לוויתן2 - איתמר דואק

צילום: איתמר דואק

לוויתן – תיאטרון הקאמרי

מי אנחנו ומה אנחנו, מהי הזהות המינית שלנו, איך אנחנו מתכתבים עם המציאות של אחרים בסביבתנו ועם עצמנו כשאנחנו עדיין מתבגרים מבולבלים בשנות העשרים לחיינו? איך אנחנו בוחרים את האנשים בחיינו, ועד כמה אנחנו בוחרים אותם ממקום הרסני מדויק שמכתיב לנו תהליך של פגיעה והפגעות? בנושאים אלה, כמדומני, עוסקת ההצגה "לוויתן", שבין השאר יש לה יומרות להתכתב עם "השחף" של צ'כוב ומערכות היחסים הקשות וההרסניות שבו. שני שחקנים צעירים מככבים בהצגה, האחד כביכול חזק, מצליח והטרו, עם פוזה שכובשת בנות (וגם בנים, מסתבר), ולמעשה לא קשה לראות שהוא נרקיסיסט עם בעיות אגו לא פתורות, השני חלש, תלותי, כביכול מבולבל מינית אבל למעשה מאוהב עד כלות בחברו ההטרו. אליהם מתלווים בהמשך אישה צעירה שמתאהבת גם היא בהטרו המוצלח ועוברת את ההתעללות הרגשית שצפוי היה שתעבור, וגבר צעיר, הומו מוצהר, שרוצה בחבר המאוהב ומושך אותו החוצה מן הארון הרגשי שהוא כלוא בו. הנושא מעניין וחשוב, אבל יש משהו חצי אפוי בתוכן של ההצגה, והביצוע אפוי עוד פחות. בשלבים שונים של ההצגה היתה לי תחושה שמדובר בהפקת תיכון כלשהי, ולא מהבחינה הטובה של העניין.

2 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

 

 


פרויקט לאראמי - מרב דרור

צילום: מרב דרור

פרויקט לאראמי – בית צבי/מחזור נ"מ

מוזס קאופמן ואנסמבל "התיאטרון הטקטוני" של ניו יורק יצאו לחקור את הרצח של מתיו שפרד, הומוסקסואל צעיר, בן העיירה לאראמי שבארצות הברית, שנקשר והוכה למוות על ידי צעירים מהעיירה, ואצרו את ממצאיהם לכדי מחזה שעולה כעת על ידי כיתת הבוגרים של בית צבי, אשר עומדים לסיים את לימודיהם באוגוסט השנה. המחזה נושא מסר חשוב ואקטואלי גם היום, כעשרים שנה אחרי הרצח, אך הביצוע של מחזור נ"מ מתקשה לעורר הזדהות. בתחילה, התחושה היא של קריינות טקסט, יותר מאשר משחק. למרות האנרגיה הגבוהה והרציפה, והבימוי המהודק, לוקח להם זמן מה להתרווח מספיק בתוך דמויותיהם על מנת לעורר אמון. התפאורה אמנם מינימליסטית אך משרתת היטב את המטרה, אולם התאורה צפויה לחלוטין. מההפקה כולה ומהשפה האמנותית שלה עולה ניחוח אמריקאי, והיה מקום לטפל בעיבוד כך שיהיה קרוב יותר למציאות של הצופה הישראלי. ראוי מאוד לציין את משחקם של בת אל מזוז, נווה כהן וליאור משיח, מקומם הטבעי הוא על הבמה. זו שעה וחצי מהודקת ואנרגטית הנושאת מסר חשוב וחושפת את הצופים לקאסט צעיר, רענן ומסקרן.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

 

 


קארמפ - אבשלום פולק

צילום: אבשלום פולק

קראמפ – מרכז סוזן דלל

תיאטרון מחול אבשלום פולק מעלה בימים אלה את המופע המדובר "קראמפ", בשיתוף שנה ב' במסלול להכשרת רקדנים תל אביב יפו. המופע הזה עורר הרבה סקרנות וסיקור יחסית נרחב לפני שעלה, ולכן הגעתי עם ציפיות גבוהות. בשעת כניסת הקהל, עומד על הבמה גיליון נייר גדול ולבן, שזרוע רובוטית מציירת עליו בטוש, דמות רכובה על סוס. כך מתבססת שפה בימתית ברורה ומעניינת, אך כשנפתח המסך אנו רואים שהיצירה נדחקת לצדה של הבמה ואין אזכורים נוספים לה, מה שמעורר תמיהה. הכוריאוגרפיה מצליחה להימנע מקלישאות תנועתיות מסוימות אבל בהמשך, המופע נופל לקלישאות אחרות. הדיאלוגים הפיזיים טובים וברורים, אבל השימוש בטקסט היה מיותר, גם אם היה מועט, ונתן למופע תחושה של פארסה. אמנם, האמירה הפוליטית שמרחפת מעל הבמה רלוונטית אך לעיתים נבלעת באי הסדר המאפיין את המופע. כמו הציור לפני המופע, אנו רואים מספר אלמנטים תנועתיים ועיצוביים במופע שאין להם הדהוד בהמשך, והדבר מעורר תמיהה וקושי להתמצא בנרטיב.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

 

 


טוביה2018 -2- יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

ההצגה "טוביה 2018" – תיאטרון הסימטה

ההצגה "טוביה 2018" היא ניסיון מעניין להמחיש כיצד עולים מגלויות שונות מתמודדים עם תהליך קליטתם בארץ החדשה, ישראל, בעוד הם נדרשים להתקלף מעולם התוכן הישן והמוכר. בת אחת, שלא מצליחה למצוא שידוך הראוי בעיני הוריה וכבר עברה את גיל השלושים, מתאהבת בגוי וכמובן מושלכת מהבית. בת אחרת, פנינת הבית, מתאהבת בחילוני, והבת השלישית, המאומצת, היא היחידה שמזדווגת עם יהודי דתי לשמחתם של הוריה. להיתלות באילנות גבוהים זה טוב לפעמים. לא הפעם. כל מי שזוכר את העוצמות של טוביה החולב המקורי, את הטלטלות, את המוזיקה, את השחקנים הענקיים ששיחקו בהצגה לדורותיה, יתאכזב כמובן. אם מנסים לא לזכור, ופשוט מתמסרים להצגה שמנסה לבחון עולם תוכן שונה ודומה, רואים בה ניואנסים שונים שיש בהם עניין ולעיתים היא מצליחה גם לגעת. הקונפליקטים הממשיים, החדים, לא כל כך ברורים. הבמאית מדגישה את התהליך, את העלילה, אך התחושות עוברות פחות בדרך כלל. ניתן היה לקחת את הקונפליקטים וליישם אותם גם בלי להזכיר את השם המפורש, טוביה. בלי לעורר את הציפיות, בלי לחכות לקסם הזה של טוביה החולב.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

 

 


קרב ביום של סתיו

צילום: איתי סליקטר

קרב ביום של סתיו – תיאטרון צוותא 

להצגה "קרב ביום של סתיו", של היוצרים אלון לוי ואיתי תורג'מן, יש הרבה יותר יומרות מכפי שהיא מצליחה להשיג. היא משעשעת, חביבה, יש בה אפילו קסם מסוים. יש בה שחקנים בעלי פוטנציאל שלפרקים מגלים כישרון. הכישלון הוא בחריזה האינסופית שגודשת את המחזה. נכון, זה מחזמר ראפ והחריזה היא ממאפייני הז'אנר, וחלק מהחריזה בהחלט משעשעת וחמודה, אבל בחלקים אחרים, ההכרח לחרוז מביא לדיבור תפל וחסר טעם. נושא ההצגה מדבר כמובן לכל איש תיאטרון. אנשים מהתעשייה, מחזאים, שחקנים וכל שאר העושים במלאכה מכירים את זה – התקוות, הייאוש, הדימוי העצמי שעולה ומתרסק לפי התגובות שמקבלים על עבודה שהושקעה בה כל הנשמה, אפילו היצרים ההולכים וגואים, שיבוש מערכות יחסים קרובות יותר ופחות שעולות על כל סוג של שרטון בדרך. בזמן שהעבודה הולכת ונעשית יותר ויותר אינטנסיבית והבכורה הולכת ומתקרבת, כך קשה יותר נפשית להכיל את שלל הרגשות וחילוקי הדעות. בהצגה הזו לוקחים את העניין כמה צעדים קדימה – המחזאי/במאי מביים את אשתו לצד בן זוגה המיתולוגי שהפך לסטאר ועדיין חושק בה. יש התפתחויות מעניינות בעלילה אבל הסוף שאמור להיות דרמטי הופך לנונסנס ומעכיר את כל מה שהיה לפניו.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

 

 


הסרט הכי טוב בעיר - יונתן שיינקר

צילום: יונתן שיינקר

הסרט הכי טוב בעיר – תיאטרון צוותא

נתחיל בטוב. יש משהו מאוד אסתטי בהצגה הזאת. שלוש נשים נאות, כל אחת בדרכה, מגלמות את הנשים השונות בטריאדה חווה יערי-אביבה גרנות-מלה מלבסקי. למרות שזהו פרינג' שאין לו מין הסתם תקציב רב, במעט שיש עשו קסם. שלוש השחקניות על הבמה הן נשים עוצמתיות והן בהחלט מעבירות את העוצמה שלהן. מצד שני, כשלוקחים נושא כזה, שכבר נחקר ועובד והוקרן ודובר בלי סוף במשך שלושה עשורים, יש מקום לבוא עם משהו חדש. לא רשומון, לא תיאור עלילה עם כמה פרשנויות משנה. אם רוצים לעסוק בנושא שדובר בו עד יגיעה, אך יש בו צדדים פסיכולוגיים מרתקים, ניתן לבוא עם משהו אחר. שונה לגמרי מכל מה שכבר ראינו. אפשר לתעל את החירות הבסיסית של עשיית הצגה. אפשר, למשל, להיכנס לנפשה הנרקיסיסטית והחרדה של חווה יערי, לנסות לפענח אותה ולחדור לנימים העמוקים ביותר. אפשר, ואולי אפילו מעניין יותר, לעשות זאת עם אביבה גרנות, לא רק מעט פה ומעט שם, אלא לכל אורך הדרך. אפשר אפילו להציב את מלה מלבסקי, הקרבן שאנחנו באמת לא יודעים עליו הרבה, במרכז ולראות הכל מזווית הראייה שלה. ללכת בדרך החרושה זה קל וכבר לא כל כך מעניין. אתם יכולים ללכת. לא תסבלו ממש. אבל גם לא תרגישו שעברתם חוויה משמעותית מדי.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

 

 


מחפשת - גאריק נופין

צילום: גאריק נופין

מחפשת – תיאטרון תמונע 

ערב רב של נושאים כיכבו במונודרמה "מחפשת" שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע. פחדים, קשר אם-בת, שפיות וחוסרה, חיפוש משמעות, רעב רגשי ופיזי. דרת רחוב (המגולמת על ידי פזית נוני) שמזמרת למחייתה המצומצמת, שעדיין חיה את הקונפליקטים שלה לצד אהבתה והקשר הגורדי שלה עם אמה, קשר בלתי פתור עם אישה קשה שכבר הלכה לעולמה, מופיעה על הבמה. הבעיה הגדולה ביותר של ההצגה הזאת היא משחק לא משכנע. יש לה כמה רגעים טובים, כמעט מרגשים, אבל לרוב המשחק לא מתרומם לגובה הנושאים המורכבים והמשמעותיים שבמחזה. הדיון שהתקיים לאחר ההצגה גנב ממנה את ההצגה והיה מרתק הרבה יותר. צופה אחת אמרה שההצגה מבולבלת, שהיא לא הצליחה להבין איך הנושאים השונים שעלו בה היו קשורים זה לזה. חוות הדעת הזאת יכולה בהחלט לייצג צופה ממוצע. בדיון, סיפרו לנו היוצרות איך קרמה המונודרמה הזאת עור וגידים. נוני עבדה עם שפרה מילשטיין, הבמאית, על תרגילי משחק. עידן זילברשטיין, בן זוגה של נוני מזה 33 שנים, צפה מחדר השינה ומדי פעם הביא כמה שורות. כך נכתב המחזה. תמיד מעניין לשמוע את הסיפור מאחורי הסיפור. במקרה הזה, לצערנו, הסיפור מעניין יותר מהתוצר עצמו.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

 

 


פעם הייתי מאוד יפה - תמר לוי-אלדר

צילום: תמר לוי אלדר ותהל רן

פעם הייתי מאוד יפה – תיאטרון הקאמרי

ההצגה "פעם הייתי מאוד יפה" מעלה נושא חשוב ומעניין. שתי זונות בתחנה המרכזית, כל אחת מהן היא עולם כאוב ומלא בסיפורי חיים קשים, כמו סיפור של ילדה שנאנסה בקביעות מגיל ארבע, כולם ידעו אך לא דיווחו כי האב נדרש כמפרנס. כיום, כשהתבגרה, היא זונה מסמורטטת שיצאה מדעתה, היא הדמות המשנית שיושבת ושותקת כמסוממת מנומנמת במשך רוב ההצגה. הדמות הראשית, חלי, שמתייחסת לעצמה בגוף שלישי רוב הזמן, מספרת את סיפור חייה בלי הפסקה וברהיטות, אך עם קפיצות לוגיות גדולות וקונפליקטים גדולים לא פחות. סיפורה נקטע לפרקים על ידי הזרקות סמים, אותם היא עושה בצד ובהיחבא, אך התדרדרות במצבה של סימה מעירה אותה מתנומת הסם והיא מתגייסת לטפל בה, כי התלות של סימה בה נותנת לה אחריות וגם עוצמה. הנושא, כאמור, מעניין וחשוב. אולם, בזמן הצפייה בהצגה הייתה לי תחושה של חוסר שכנוע. תמר לוי אלדר מילאה את תפקידה של סימה לעילא ולעילא, אך תהל רן לא הייתה לגמרי משכנעת כחלי, הדמות המרכזית.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

 

 


מעשייה מגונה2 - כפיר בולוטין[

צילום: כפיר בולוטין

מעשייה מגונה – תיאטרון הקאמרי 

"מעשייה מגונה", מאת פאולה ווגל, מגולל את אתגרי להקת השחקנים שהעלתה בתחילת המאה העשרים את ההצגה "אל נקמות" (יצירה שנויה במחלוקת מאת שלום אש שהציגה לראשונה על הבמה העברית נושאים כגון להט"ביות וזנות). המחזה מציב בפני כל במאי שייקח אותו תחת כנפו אינספור אתגרים תיאטרוניים שהיו נפתרים בקלות במדיום קולנועי, כמו מעברי מיקום תכופים ושינויי שפה. בהפקה החדשה של "מעשייה מגונה", שעולה בימים אלו בתיאטרון "הקאמרי", מעניין לראות איך יאיר שרמן הבמאי מתמודד עם אתגרים תיאטרוניים אלו על הבמה. ההצגה מתחילה בתנופה גדולה והרבה אנרגיות, ולקהל נותר להחליק לתוך צפייה מהנה, אבל הקצב מאט במהרה ומתקבעת תחושת סטטיות. מעברי המיקום והשפה נעשים באמצעות כתוביות שבשלב מסוים מאבדות ממקוריותן, לאט לאט נוכחות הבמאי והאמירה שלו מתרופפים. יחד עם תפאורה מונוכרומטית שמאבדת מבנה בהדרגה, הדבר גורם לחוסר ריכוז אצל הצופה. רגע לפני שאבד הריכוז לחלוטין, מתחילה אחת מסצנות המפתח של המחזה, וניתן לראות את נוכחות הבמאי מפציעה שוב בשפה בימתית ייחודית, מלווה בתאורה ותלבושות הולמים, אך בסוף הסצינה הזו ההצגה שוב נופלת למחזור מעברים מונוטוני, שקשה לשחקנים להפיח בו חיים. מה שמאזן את ההצגה ומטה את הכף לזכותה הם הליהוק המדויק, השימוש במסיכות אקספרסיביות יפהפיות והשירים בגרמנית שהוסיפו אופי ואווירה. ראוי לציין גם את המשחק של שמואל וילוז'ני שעיצב דמות עגולה ומעניינת, וכן, את העיבודים המוזיקליים הלא צפויים. הסוף המעגלי, מעורר מחשבה שמהדהדת בראש הרבה אחרי היציאה מהתיאטרון. 1

 

 


 

 

בום התאהבתי2- יאיר מיוחס

צילום: יאיר מיוחס

בום! התאהבתי – תיאטרון תמונע

יש לה, ליעל טל, את כל האיכויות שהופכות אותה לאמנית ספוקן וורד שראויה לערב משלה. היא חריפה, שנונה, אינטליגנטית, מצחיקה מאוד, ובמיוחד, בעלת נוכחות בימתית ייחודית וכובשת לב. "בום! התאהבתי" – מופע שירה-מדוברת מוזיקלי משותף לטל ולמוזיקאית נעמה רדלר, שנערך על במת הבר בתיאטרון תמונע – נפתח בהתנצלות: "למה זה סבבה שלבשתי את השמלה אחרי שהיא הופיעה בעיתון? – כי זו הצגה". ואכן, הפרסונה שטל עוטה בשיריה היא של אישה חסרת ביטחון, מהוססת, ילדה יחידה בעולם גברי, שמשתמשת בהומור כדי לפלס בו את דרכה ולמצוא אהבה (רומנטית, אבל לא רק). זוהי פרסונה שקל מאוד להישבות בקסמיה, וכשהיא בשיאה – כמו בשיר הנושא של הערב, שבו היא מתאהבת בגבר מוצלח פחות ממנה לכל הדעות ו-"יורדת לרמתו" כדי לזכות בחיבתו – הערב מרקיע שחקים, והמילים של טל מתגנבות לנפש ולוחצות במקומות נסתרים. למרבה הצער, אין מספיק שיאים כאלה במהלך הערב. השירים לא אחידים ברמתם והבחירות המוזיקליות לא חורגות מהמצופה בערב שכזה, אך למי שאוהב לראות איך עושים דברים עם מילים, ומחפש להאמין, לערב אחד, שעוד יש סיכוי לאהבה, מדובר במופע מומלץ במיוחד.1

 

 


דברים שמצאתי בארון של אמא - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

דברים שמצאתי בארון של אמא – תיאטרון תמונע 

האם מה שנותר מאדם זה סך הפרטים שהותיר אחריו בעולם? שואל נדב בושם ומנסה לענות כשהוא מזמין את הקהל למוזיאון זמני שהקים בתיאטרון תמונע, לזכרה של אמו. במוזיאון הוא מציג פריטים שונים שליקטה אמו בחייה, שהוא ליקט בפירוק ביתה, בית ילדותו. הפריטים המוצגים הם רהיטים, פרטי הלבשה, מסמכים, פתקים, מתכונים, ציורי ילדות וציורים של האם אך גם רסיסים של אישיות, אופי וזיכרונות – הקלטה של שיחה עם הספר שליווה אותה כל חייה, עוגות לפי מתכוניה… בין לבין, נמצאים שברירים של תקופה: ספרי טלפונים למשל, פתקי בוחר משנות ה-90 וכיוצא בזה. בושם ודיילות הזיכרון של המוזיאון מאפשרים שיטוט חופשי עם מפה במוזיאון, כשמדי פעם הם תופסים את המשוטטים למשחק רביעיות עם מוטיבים מחייה של אמא או הקראת מכתביה. הביקור במוזיאון מעלה תחושות שונות אצל מבקרים שונים – חלק מתביישים במציצנותם ובחלק ניצתת הסקרנות. בין הצדדים עשוי להתעורר דיון מעניין, אך בכל זאת, עולה תחושה שחסר איזשהו ערך מוסף או אמירה אישית של בושם על מציצנות, שיתוף, אגרנות או כל נושא אחר שמתקשר לתערוכה.

1

 

 

 


יואל - נועה שכטר

צילום: נועה שכטר

יואל – תיאטרון צוותא

"יואל", הצגת היחיד האינטנסיבית בביצועו של אבי גולומב, נראית כאילו נלקחה ממגירת התסריטים של מפיק סרטי אקשן הוליוודיים. שוטר שהתייתם מאמו ומחפש את אביו שנטש אותו, נקלע למרדף בניסיון למנוע פיגוע המוני במנהרת הכותל. הכתיבה (רועי מליח רשף) קולחת ודוהרת קדימה כמו מרדף של ג'ק באוור אחרי טרוריסט, ועתירת קלישאות מלבבות כמצופה מהז'אנר, אך הבימוי (נועה שכטר) שמכפיל את כל מה שנאמר כבר בטקסט ומכריח את גולומב לשחק באופן מאומץ וחסר אוויר, לא משאיר לצופים רגע אחד לנשום או להרגיש משהו לבד מחרדה וכאב חד בצלעות. הרשלנות באה לידי ביטוי גם במעברי קיואים מוזיקליים חובבניים ותת-עיצוב תפאורה. נראה שמרוב מאמץ לעשות תיאטרון "מינימליסטי" בחרו היוצרים לוותר על טיפול מעמיק בפרטים. חבל. יש למחזה פוטנציאל להיות רכבת הרים מרגשת ומותחת, חוויה שלא פוגשים כל יום בתיאטרון, אבל בינתיים זה יותר מרגיש כמו תאונה. הגיבור מגיע אל הפצצה, מתלבט בין החוטים ושנייה לפני הפיצוץ חותך את החוט הלא נכון.

 

 

 


שלום לזמיר - צילומי מסך פסטיבל לבי במזרח

צילום מסך פסטיבל "לבי במזרח"

שלום לזמיר – תיאטרון יפו 

היצירה מזמנת את הקהל להציץ לחליפת מכתבים אינטימית בין פרבנה, ילידת טהרן, המגולמת על ידי ד"ר דליה כהן קנוהל (יוצרת ההצגה), לבין בנה אמיר, בגילומו של יורם בלומנקרנץ, שהיה מעט מבוגר מדי לתפקיד. מכתביהם מורכבים מסיפורי היומיום המרגשים של האם במסעה בין טהרן לפריז ומזיכרונות ושאלות של הבן הצעיר שנשאר עם אביו בישראל, כל זאת על רקע המהפכה באירן. בדבריהם, נשזרת נוסטלגיה, תיאורי נוף עשירים ומחשבות ותהיות על אהבה, דת ותרבות, כולם מלווים בהופעה חיה של דליה פז'נד בשירה פרסית קלאסית, איתי ארמון בנגינה בטאר ויערה בארי שבלטה בכישרונה בנגינה בקמנצ'ה (כינור פרסי). התפאורה עוצבה בקומפוזיציה נפלאה ועשירה בבדים, צבעים וטקסטורות. על הרצפה הונח מרבד שגלש מהבמה כמזמין את הצופים לצלול למסע לתרבות ודת אחרות, אך בשל אופני הצגת המחזה הוא איבד מעט מפוטנציאל הדינמיות שלו. המילה הכתובה והמוזיקה קיבלו את רוב הבמה ויצרו יחד ערב עשיר מוזיקלית שהשאיר טעם של עוד.2

 

 


גוליבר - באדיבות Arshow

אימג' מההצגה באדיבות Arshow

גוליבר – תיאטרון גשר 

הגענו בציפייה גדולה לצפות בהצגה המשלבת מציאות רבודה, אך לצערנו "גוליבר" של תיאטרון גשר לא מימש אותה. ההפקה עשתה ניסיון אמיץ לשלב את התיאטרון עם העולם הממוחשב שהוא מרכז החיים של הילדים והנוער בימינו, אבל השילוב אינו מהודק כמו שצריך. המציאות הרבודה לא מסתנכרנת עם המציאות על הבמה, וכך גם פס הקול בקטעי הוידאו. המשקפיים אותם צריך להרכיב לצורך החוויה כבדות ומסורבלות והשימוש בהן נעשה מציק מסצינה לסצינה. עם זאת, שני הילדים בתפקידים הראשיים משחקים להפליא, וכן, המסרים הנוצרים במהלך ההצגה בהחלט חשובים, רלבנטיים ולא הולכים לאיבוד. ניסיון יפה, הביצוע פחות.

1

 

 

 


יוסף יוספזון - בן מור

צילום: בן מור

יוסף יוספזון מת – המחזמר – תיאטרון תמונע

רוב ההפקות הנוצרות בבתי ספר למשחק מתאפיינות בתעוזה, לעיתים ביזאריות ולא מנסות להחניף לקהל. בהצגה "יוסף יוספזון מת", שהחלה דרכה בסמינר הקיבוצים, חסרה התעוזה, אך אין בטענה הזו בכדי לבטל את הספקטקל שכן היה בה. הקומדיה המוסיקלית נעה באופן בלתי פוסק בין שני קצוות: בין כתיבה שטחית ורדודה לבין מעודנת ומתוחכמת, הדמויות לעיתים פלקטיות ולעיתים סוחפות ומרגשות, המשחק נע על סקאלה שבין צפוי למדויק ומעניין. עיצוב הבמה עוגן בקונספציית ה"משפחה הכל-ישראלית" היושבת שבעה על דמות סבא ארכאי ומרוחק שנפטר, אך לא החמיא למשחק ולכוריאוגרפיה – החיננית, יש לציין – שנעשו לידו, בתוכו ומסביבו. ראוי לציין ולשבח את הליהוק המדויק של שי איצקוביץ' כאב ורימון כרמי כאחות הקטנה, את המשחק של תאיר שוויקה ואת השירה של שירן אסף, וכן, את האופן שבו עידו קולטון בנה את דמותו לאורך ההצגה, אם כי ממש נכנס אליה רק בנאמבר הסיום. זהו סיפורה של משפחה טיפוסית בשבעה טיפוסית על סבא חלוץ טיפוסי, עם מסר חביב ונדוש שנחשף בטפטופים אלגנטיים ולבסוף מושלך על הקהל בגסות. 1

 

 


הערבי האחרון - אלי כץ

צילום: אלי כץ

הערבי האחרון – תיאטרון יפו 

ההצגה, או המופע, "הערבי האחרון" עוסקת בהתנתקות וניתוק בין היהודים לבין הערבים החיים במדינה הזאת. הנושא שהוא בנפשנו מטופל בצורה אבסורדית, אך האבסורד חוזר על עצמו ולא מתפתח. הוא הופך מפרובוקציה לכדי שעמום ולבסוף לניכור. יוצרת ההצגה סמדר יערון מנסה לזעזע אך אינה מצליחה לעמוד במשימה. יערון משחקת קלגסית ביצ'ית יהודיה שמנסה לגרש מכאן את כל הערבים, להותיר כאן מדינה יהודית. היהודים מוצגים על חולשותיהם וטיפשותם בעוד השחקנים הערבים משכנעים ומעוררים הרבה יותר אמפטיה. הם נחמדים, מלאי הקשבה, מין ערביי מחמד שכאלה. היצירתיות והביצוע בהחלט ניכרים במלוא עוזם אך אינם מתרוממים לגובה האתגר. אופי היצירה האבסורדי, המקבל ביטוי לאורכה ורוחבה של היצירה, כמו גם בלבושה של יערון, מהדהד את יצירותיו של ברטולד ברכט. אך, לצערנו, ההצגה לא מגיעה לקצות בהונותיו.

 

 


מקבת2 - ישעיה פיינברג

צילום: ישעיה פיינברג

מקבת ללא מילים – תיאטרון גשר

העיבוד המרהיב של הבמאי והכוריאוגרף סרגיי זמליאנסקי לסיפורו הטרגי של הלוחם הסקוטי מקבת' בהחלט מעניק נקודת מבט חדשנית ליצירה השקספירית הוותיקה. בעצם הוצאת המילים ממשוואת היצירה הדרמטית, היוצרים והשחקנים חשפו רבדים נוספים מהדמויות שצברו כל כך הרבה קילומטראז' על במות התיאטרון. מבין שחקני ההצגה הנפלאים, יש לציין לשבח את רוני עינב (ליידי מקבת') ואת דור מיכאלי (בנקו, חברו הטוב ביותר של מקבת'), שגילמו את דמויותיהם בצורה עוצמתית ומכמירה בעת ובעונה אחת. עם זאת, ביצירה מוכרת להחריד כמו "מקבת", גם אם היא אינה נעזרת במילים, אין צורך להאכיל את הקהל בכפית. דבר זה, התבטא בין היתר במשפטים חוזרים ונשנים שהופיעו בצג הכתוביות על ראש הבמה, שציינו במילים את המתרחש על הבמה. על אף מקוריות ורהב היצירה, היא אינה מצליחה להתקרב לקרסולי יצירות אחרות שהותירו את המילים מאחורי הקלעים, כדוגמת "הצל חולף" של החאן.1

 

 


מי רצח את ארלוזורוב - תום פורת

צילום: תום פורת

מי רצח את ארלוזורוב? – תיאטרון מיסתורין

המחזמר החדש והמדובר של תיאטרון מסתורין מגולל את סיפורה של במאית שמצאה בעליית הגג של סבתה שלושה ציורים הקשורים לפרשת רצח ארלוזורוב, אשר הותירה סימני שאלה באוויר עד היום. כעת היא מזמנת ניצבים לצילומי סרט רחב יריעה, באמצעותו היא חוקרת את הרצח מחדש ומנסה למצוא תשובות שיפיגו את הערפל האופף את הפרשה. הצופים, בתפקידם כניצבים, מתופעלים בהצגה מהרגע שהיא מתחילה, וככל שהיא מתקדמת קצב המרוץ בין הקומות וקווי ההתרחשות השונים מאיץ. התלבושות, עיצובי החללים, הליהוק והכתיבה מדויקים, וראוי לציין גם את הניהול האמנותי של יוליה גיניס, שחרג מגבולות היבשה והגיע עד למי המזרקה של כיכר ביאליק. עם זאת, הדיקציה והביצועים הווקאליים הלקויים לעיתים הקשו על הצופים/ניצבים לעקוב אחר העלילה.

1

 

 


שפויה 2 - מעין טרביש

צילום: מעין טרביש

שפויה – תיאטרון הסימטה

נקודת פתיחה לא פשוטה יש להצגה "שפויה", שעולה בתאטרון הסימטה: הפורמט – הצגת יחיד – דורש טיפול דרמטורגי עדין ומתוחכם; והנושא – מיהו משוגע, ומה מידת האחריות של החברה על משוגעיה – טופל באין ספור מחזות וסרטים. אלכסה לרנר, השחקנית, ושירלי ברבי, הבמאית, חוללו יחד נס קטן, התגברו על מכשולים דרמטורגיים שמציב המחזה ויצרו הצגה נוגעת ללב, שכולה תצוגת משחק טבעית, מקסימה ואנושית. ההצגה קצרה, 45 דקות בלבד. שילוב של הצגת יחיד נוספת יכול לספק ערב תאטרוני מלא ועשיר יותר.1

 

 


הלוויה חורפית אילן בשור

צילום: אילן בשור

הלוויה חורפית – תיאטרון באר שבע המחזה הלוויני הנושן, שעלה לאחרונה על במת תיאטרון באר שבע, זכה לעיבוד מחודש תחת ידיו הכישרוניות של הבמאי יאיר שרמן. באמצעות צוות שחקנים נפלא, אשר כל אחד ואחת מהם מהווים כפיסות משובחות שהכרחיות לפאזל היצירה השלמה, ההצגה הפיחה חיים חדשים במאבקים ישנים ובעיקרם, בן המבקש להעניק כבוד אחרון לאמו שהלכה לעולמה ורודף אחר משפחתו המבקשת לחגוג את חתונת הבת. עם זאת, על אף הקומיות שהרעידה את קירות האולם והטרגיות שהרעידה את הלבבות, ההצגה לא הצליחה לגעת באמת בקישקעס.1

 

 

 

 


בוזולה - איתמר טף

צילום: איתמר טף

בוז'ולה – תיאטרון האינקובטור  הבמאים ינון שאזו ויצחק לאור, בשיתוף צוות השחקנים, יצרו מופע תיאטרלי המורכב משלל מנות קומיות לבחירת הצופים, בהתאם לצו לבם ומצב רוחם. האינטראקטיביות הנדרשת מהקהל מונחית על ידי מנחה-קלידן, המלווה בצליליו את הקטעים המומחזים על הבמה. מאחר שהמופע אינו בוחל בהומור עצמי ולאומי ומתעמת עם סוגיותאקטואליות, לוקליות וגלובליות, הצופים זוכים ליהנות משישים דקות של שותפות פעילה עם המתרחש על הבמה, תוכן אקטואלי שכיף לצחוק עליו ושחקנים מוכשרים שמנגישים אותו בחן רב.

2

 

 


 

סוליקא – תיאטרון באר שבע 

 

השלאגר החדש של תיאטרון באר שבע, מאת מאור סבג ותאיר סיבוני ובבימויו של רפי ניב, הוא מחזמר מקורי שמבקש לספר את סיפורה של סוליקא, נערה יהודייה ויפת תואר החיה במרוקו במאה התשע-עשרה. המחזמר, המגולל עלילה טרגית המאופיינת באהבה אסורה וקנאות דתית, הנו רב משתתפים, מלווה בתזמורת חיה ומעוטר בתפאורה ססגונית. עם זאת, הוא טעון שיפור, בלשון המעטה, בין היתר בשל שילוב עברית רהוטה מדי המעוותת את מהימנות המקום והעלילה, סצינות רבות מדי הגורמות לצופה הממוצע לתהות מדוע לא זכה להפסקה ראויה וליהוק מוסיקלי לקוי. לצד זאת, יש לשבח את נסרין קדרי ששיחקה באופן נפלא ובקול זמיר.

 

 


אני סיזיפוס צילום דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

אני סיזיפוס – תיאטרון תמונע  סיפורו של האדם הקטן הנלחם על מקומו מול תלאות העולם המודרני הדורסני ונציגיו זוכה לעיבוד וויזואלי מרשים למדי, בבימויה של מאיה ניצן. עם זאת, העיצוב המעולה (עליו אמונים מאי ברנע על התפאורה והתלבושות וניתאי דגן על הוידאו ארט) רמס והאלים את התוכן כמעט לגמרי, וגרם לאינטראקציות הדרמטיות שהיו על הבמה לפרפר כדג מחוץ למים. ריצודי האורות הפסיכדליים התדירים מדי אינם ידידותיים כלל למשתמש, ובייחוד לא לסובלים מאפילפסיה. כמו כן, תמוהה ההחלטה, השמנופובית משהו יש לומר, לעצב את האיש הרע והסדיסט, נציגו של הממשל, בתור "איש שמן", אותו כלל האנשים הרזים בהצגה צריכים לדחוף במעלה ההר… עם זאת, יש לציין לטובה את עבודתם של השחקנים, ובעיקר את משחקם של אבי גולומב ויולי סקר, שהעניקו גוונים נוספים לדמויותיהם. כולי סקרנות לראות את משחקם בהצגות אחרות, מבעד לכל השכבות שספנו אותם בהצגה זו. 

 


 

אני אנגלינה גולי - דדי אליאס

צילום: דדי אליאס

 "אני אנג'לינה ג'ולי" – אנסמבל כאן | מוזיאון תל אביב לאמנויות

יצירה רלוונטית מתמיד, בבימויה של מיקי יונס, המעניקה נקודת מבט שונה על הפליטים ודמויות מפתח הקשורות אליהם. עבודת גוף מרשימה של השחקנים. 1

 

 

 


 

ירמה - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

"ירמה" – תיאטרון תמונע

המחזה הפיוטי של לורקה זכה לעיבוד מקסים תחת ידיו של הבמאי הבלתי נלאה אלירן כספי. משחק מצוין של שחקניות המשנה נופר בוקר ושנטל כהן. 1