להיות או לא להיות

מצעד הגולגולות של מרתה

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

**המדור נכתב על ידי כלל כתבות מערכת מרתה יודעת. בכל פעם, מישהי כותבת/מישהו כותב על הצגה אחרת. מי כתב/ה מה? ובכן, התשובה לכך נמצאת בין השורות.


יוסף יוספזון - בן מור

צילום: בן מור

יוסף יוספזון מת – המחזמר – תיאטרון תמונע

רוב ההפקות הנוצרות בבתי ספר למשחק מתאפיינות בתעוזה, לעיתים ביזאריות ולא מנסות להחניף לקהל. בהצגה "יוסף יוספזון מת", שהחלה דרכה בסמינר הקיבוצים, חסרה התעוזה, אך אין בטענה הזו בכדי לבטל את הספקטקל שכן היה בה. הקומדיה המוסיקלית נעה באופן בלתי פוסק בין שני קצוות: בין כתיבה שטחית ורדודה לבין מעודנת ומתוחכמת, הדמויות לעיתים פלקטיות ולעיתים סוחפות ומרגשות, המשחק נע על סקאלה שבין צפוי למדויק ומעניין. עיצוב הבמה עוגן בקונספציית ה"משפחה הכל-ישראלית" היושבת שבעה על דמות סבא ארכאי ומרוחק שנפטר, אך לא החמיא למשחק ולכוריאוגרפיה – החיננית, יש לציין – שנעשו לידו, בתוכו ומסביבו. ראוי לציין ולשבח את הליהוק המדויק של שי איצקוביץ' כאב ורימון כרמי כאחות הקטנה, את המשחק של תאיר שוויקה ואת השירה של שירן אסף, וכן, את האופן שבו עידו קולטון בנה את דמותו לאורך ההצגה, אם כי ממש נכנס אליה רק בנאמבר הסיום. זהו סיפורה של משפחה טיפוסית בשבעה טיפוסית על סבא חלוץ טיפוסי, עם מסר חביב ונדוש שנחשף בטפטופים אלגנטיים ולבסוף מושלך על הקהל בגסות. 1

 

 


הערבי האחרון - אלי כץ

צילום: אלי כץ

הערבי האחרון – תיאטרון יפו 

ההצגה, או המופע, "הערבי האחרון" עוסקת בהתנתקות וניתוק בין היהודים לבין הערבים החיים במדינה הזאת. הנושא שהוא בנפשנו מטופל בצורה אבסורדית, אך האבסורד חוזר על עצמו ולא מתפתח. הוא הופך מפרובוקציה לכדי שעמום ולבסוף לניכור. יוצרת ההצגה סמדר יערון מנסה לזעזע אך אינה מצליחה לעמוד במשימה. יערון משחקת קלגסית ביצ'ית יהודיה שמנסה לגרש מכאן את כל הערבים, להותיר כאן מדינה יהודית. היהודים מוצגים על חולשותיהם וטיפשותם בעוד השחקנים הערבים משכנעים ומעוררים הרבה יותר אמפטיה. הם נחמדים, מלאי הקשבה, מין ערביי מחמד שכאלה. היצירתיות והביצוע בהחלט ניכרים במלוא עוזם אך אינם מתרוממים לגובה האתגר. אופי היצירה האבסורדי, המקבל ביטוי לאורכה ורוחבה של היצירה, כמו גם בלבושה של יערון, מהדהד את יצירותיו של ברטולד ברכט. אך, לצערנו, ההצגה לא מגיעה לקצות בהונותיו.

 

 


מקבת2 - ישעיה פיינברג

צילום: ישעיה פיינברג

מקבת ללא מילים – תיאטרון גשר

העיבוד המרהיב של הבמאי והכוריאוגרף סרגיי זמליאנסקי לסיפורו הטרגי של הלוחם הסקוטי מקבת' בהחלט מעניק נקודת מבט חדשנית ליצירה השקספירית הוותיקה. בעצם הוצאת המילים ממשוואת היצירה הדרמטית, היוצרים והשחקנים חשפו רבדים נוספים מהדמויות שצברו כל כך הרבה קילומטראז' על במות התיאטרון. מבין שחקני ההצגה הנפלאים, יש לציין לשבח את רוני עינב (ליידי מקבת') ואת דור מיכאלי (בנקו, חברו הטוב ביותר של מקבת'), שגילמו את דמויותיהם בצורה עוצמתית ומכמירה בעת ובעונה אחת. עם זאת, ביצירה מוכרת להחריד כמו "מקבת", גם אם היא אינה נעזרת במילים, אין צורך להאכיל את הקהל בכפית. דבר זה, התבטא בין היתר במשפטים חוזרים ונשנים שהופיעו בצג הכתוביות על ראש הבמה, שציינו במילים את המתרחש על הבמה. על אף מקוריות ורהב היצירה, היא אינה מצליחה להתקרב לקרסולי יצירות אחרות שהותירו את המילים מאחורי הקלעים, כדוגמת "הצל חולף" של החאן.1

 

 


דיספייר - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

דספייר – תיאטרון תמונע

הייאוש ב"דספייר" לא רק מדכא, הוא גם מבלבל ומבולבל. זה יכול היה לעבור אם ההצגה הייתה ממוקדת ומצליחה לקשור את כל הקשרים שנפערו במהלכה לקשר אחד, אם הרגשות השונים, בעיקר רגשות קשים, שעולים בצפייה בה היו מגיעים יחד לשיא ומקבלים פתרון או כיוון או מחשבה אחת, או אפילו כמה מחשבות. הסוף, כמו ההתחלה, כמו כל המהלך, אינו ממוקד, אין בו אמירות חד משמעיות או אפילו רב משמעיות שניתן ללכת איתן הביתה. "דספייר" נוגע בבעיות חברתיות ואישיות ובתהליכים רבים וקשים. בעיות רבות מדי, תהליכים רבים מדי. קצת תפשת מרובה לא תפשת. נקודת אור גדולה: אלירן כספי, היוצר והשחקן הראשי. משחק משובח ונוגע שהופך את הצפייה לכדאית למרות כל חולשות ההצגה. 1

 

 


מי רצח את ארלוזורוב - תום פורת

צילום: תום פורת

מי רצח את ארלוזורוב? – תיאטרון מיסתורין

המחזמר החדש והמדובר של תיאטרון מסתורין מגולל את סיפורה של במאית שמצאה בעליית הגג של סבתה שלושה ציורים הקשורים לפרשת רצח ארלוזורוב, אשר הותירה סימני שאלה באוויר עד היום. כעת היא מזמנת ניצבים לצילומי סרט רחב יריעה, באמצעותו היא חוקרת את הרצח מחדש ומנסה למצוא תשובות שיפיגו את הערפל האופף את הפרשה. הצופים, בתפקידם כניצבים, מתופעלים בהצגה מהרגע שהיא מתחילה, וככל שהיא מתקדמת קצב המרוץ בין הקומות וקווי ההתרחשות השונים מאיץ. התלבושות, עיצובי החללים, הליהוק והכתיבה מדויקים, וראוי לציין גם את הניהול האמנותי של יוליה גיניס, שחרג מגבולות היבשה והגיע עד למי המזרקה של כיכר ביאליק. עם זאת, הדיקציה והביצועים הווקאליים הלקויים לעיתים הקשו על הצופים/ניצבים לעקוב אחר העלילה.

1

 

 


שפויה 2 - מעין טרביש

צילום: מעין טרביש

שפויה – תיאטרון הסימטה

נקודת פתיחה לא פשוטה יש להצגה "שפויה", שעולה בתאטרון הסימטה: הפורמט – הצגת יחיד – דורש טיפול דרמטורגי עדין ומתוחכם; והנושא – מיהו משוגע, ומה מידת האחריות של החברה על משוגעיה – טופל באין ספור מחזות וסרטים. אלכסה לרנר, השחקנית, ושירלי ברבי, הבמאית, חוללו יחד נס קטן, התגברו על מכשולים דרמטורגיים שמציב המחזה ויצרו הצגה נוגעת ללב, שכולה תצוגת משחק טבעית, מקסימה ואנושית. ההצגה קצרה, 45 דקות בלבד. שילוב של הצגת יחיד נוספת יכול לספק ערב תאטרוני מלא ועשיר יותר.1

 

 


הלוויה חורפית אילן בשור

צילום: אילן בשור

הלוויה חורפית – תיאטרון באר שבע המחזה הלוויני הנושן, שעלה לאחרונה על במת תיאטרון באר שבע, זכה לעיבוד מחודש תחת ידיו הכישרוניות של הבמאי יאיר שרמן. באמצעות צוות שחקנים נפלא, אשר כל אחד ואחת מהם מהווים כפיסות משובחות שהכרחיות לפאזל היצירה השלמה, ההצגה הפיחה חיים חדשים במאבקים ישנים ובעיקרם, בן המבקש להעניק כבוד אחרון לאמו שהלכה לעולמה ורודף אחר משפחתו המבקשת לחגוג את חתונת הבת. עם זאת, על אף הקומיות שהרעידה את קירות האולם והטרגיות שהרעידה את הלבבות, ההצגה לא הצליחה לגעת באמת בקישקעס.1

 

 

 

 


בוזולה - איתמר טף

צילום: איתמר טף

בוז'ולה – תיאטרון האינקובטור  הבמאים ינון שאזו ויצחק לאור, בשיתוף צוות השחקנים, יצרו מופע תיאטרלי המורכב משלל מנות קומיות לבחירת הצופים, בהתאם לצו לבם ומצב רוחם. האינטראקטיביות הנדרשת מהקהל מונחית על ידי מנחה-קלידן, המלווה בצליליו את הקטעים המומחזים על הבמה. מאחר שהמופע אינו בוחל בהומור עצמי ולאומי ומתעמת עם סוגיותאקטואליות, לוקליות וגלובליות, הצופים זוכים ליהנות משישים דקות של שותפות פעילה עם המתרחש על הבמה, תוכן אקטואלי שכיף לצחוק עליו ושחקנים מוכשרים שמנגישים אותו בחן רב.

2

 

 


 

סוליקא – תיאטרון באר שבע 

 

השלאגר החדש של תיאטרון באר שבע, מאת מאור סבג ותאיר סיבוני ובבימויו של רפי ניב, הוא מחזמר מקורי שמבקש לספר את סיפורה של סוליקא, נערה יהודייה ויפת תואר החיה במרוקו במאה התשע-עשרה. המחזמר, המגולל עלילה טרגית המאופיינת באהבה אסורה וקנאות דתית, הנו רב משתתפים, מלווה בתזמורת חיה ומעוטר בתפאורה ססגונית. עם זאת, הוא טעון שיפור, בלשון המעטה, בין היתר בשל שילוב עברית רהוטה מדי המעוותת את מהימנות המקום והעלילה, סצינות רבות מדי הגורמות לצופה הממוצע לתהות מדוע לא זכה להפסקה ראויה וליהוק מוסיקלי לקוי. לצד זאת, יש לשבח את נסרין קדרי ששיחקה באופן נפלא ובקול זמיר.

 

 


אני סיזיפוס צילום דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

אני סיזיפוס – תיאטרון תמונע  סיפורו של האדם הקטן הנלחם על מקומו מול תלאות העולם המודרני הדורסני ונציגיו זוכה לעיבוד וויזואלי מרשים למדי, בבימויה של מאיה ניצן. עם זאת, העיצוב המעולה (עליו אמונים מאי ברנע על התפאורה והתלבושות וניתאי דגן על הוידאו ארט) רמס והאלים את התוכן כמעט לגמרי, וגרם לאינטראקציות הדרמטיות שהיו על הבמה לפרפר כדג מחוץ למים. ריצודי האורות הפסיכדליים התדירים מדי אינם ידידותיים כלל למשתמש, ובייחוד לא לסובלים מאפילפסיה. כמו כן, תמוהה ההחלטה, השמנופובית משהו יש לומר, לעצב את האיש הרע והסדיסט, נציגו של הממשל, בתור "איש שמן", אותו כלל האנשים הרזים בהצגה צריכים לדחוף במעלה ההר… עם זאת, יש לציין לטובה את עבודתם של השחקנים, ובעיקר את משחקם של אבי גולומב ויולי סקר, שהעניקו גוונים נוספים לדמויותיהם. כולי סקרנות לראות את משחקם בהצגות אחרות, מבעד לכל השכבות שספנו אותם בהצגה זו. 

 


 

אני אנגלינה גולי - דדי אליאס

צילום: דדי אליאס

 "אני אנג'לינה ג'ולי" – אנסמבל כאן | מוזיאון תל אביב לאמנויות

יצירה רלוונטית מתמיד, בבימויה של מיקי יונס, המעניקה נקודת מבט שונה על הפליטים ודמויות מפתח הקשורות אליהם. עבודת גוף מרשימה של השחקנים. 1

 

 

 


 

ירמה - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

"ירמה" – תיאטרון תמונע

המחזה הפיוטי של לורקה זכה לעיבוד מקסים תחת ידיו של הבמאי הבלתי נלאה אלירן כספי. משחק מצוין של שחקניות המשנה נופר בוקר ושנטל כהן. 1