להיות או לא להיות

מצעד הגולגולות של מרתה

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

**המדור נכתב על ידי כלל כתבות מערכת מרתה יודעת. בכל פעם, מישהי כותבת/מישהו כותב על הצגה אחרת. מי כתב/ה מה? ובכן, התשובה לכך נמצאת בין השורות.


מעשייה מגונה2 - כפיר בולוטין[

צילום: כפיר בולוטין

מעשייה מגונה – תיאטרון הקאמרי 

"מעשייה מגונה", מאת פאולה ווגל, מגולל את אתגרי להקת השחקנים שהעלתה בתחילת המאה העשרים את ההצגה "אל נקמות" (יצירה שנויה במחלוקת מאת שלום אש שהציגה לראשונה על הבמה העברית נושאים כגון להט"ביות וזנות). המחזה מציב בפני כל במאי שייקח אותו תחת כנפו אינספור אתגרים תיאטרוניים שהיו נפתרים בקלות במדיום קולנועי, כמו מעברי מיקום תכופים ושינויי שפה. בהפקה החדשה של "מעשייה מגונה", שעולה בימים אלו בתיאטרון "הקאמרי", מעניין לראות איך יאיר שרמן הבמאי מתמודד עם אתגרים תיאטרוניים אלו על הבמה. ההצגה מתחילה בתנופה גדולה והרבה אנרגיות, ולקהל נותר להחליק לתוך צפייה מהנה, אבל הקצב מאט במהרה ומתקבעת תחושת סטטיות. מעברי המיקום והשפה נעשים באמצעות כתוביות שבשלב מסוים מאבדות ממקוריותן, לאט לאט נוכחות הבמאי והאמירה שלו מתרופפים. יחד עם תפאורה מונוכרומטית שמאבדת מבנה בהדרגה, הדבר גורם לחוסר ריכוז אצל הצופה. רגע לפני שאבד הריכוז לחלוטין, מתחילה אחת מסצנות המפתח של המחזה, וניתן לראות את נוכחות הבמאי מפציעה שוב בשפה בימתית ייחודית, מלווה בתאורה ותלבושות הולמים, אך בסוף הסצינה הזו ההצגה שוב נופלת למחזור מעברים מונוטוני, שקשה לשחקנים להפיח בו חיים. מה שמאזן את ההצגה ומטה את הכף לזכותה הם הליהוק המדויק, השימוש במסיכות אקספרסיביות יפהפיות והשירים בגרמנית שהוסיפו אופי ואווירה. ראוי לציין גם את המשחק של שמואל וילוז'ני שעיצב דמות עגולה ומעניינת, וכן, את העיבודים המוזיקליים הלא צפויים. הסוף המעגלי, מעורר מחשבה שמהדהדת בראש הרבה אחרי היציאה מהתיאטרון. 1

 

 


 

 

בום התאהבתי2- יאיר מיוחס

צילום: יאיר מיוחס

בום! התאהבתי – תיאטרון תמונע

יש לה, ליעל טל, את כל האיכויות שהופכות אותה לאמנית ספוקן וורד שראויה לערב משלה. היא חריפה, שנונה, אינטליגנטית, מצחיקה מאוד, ובמיוחד, בעלת נוכחות בימתית ייחודית וכובשת לב. "בום! התאהבתי" – מופע שירה-מדוברת מוזיקלי משותף לטל ולמוזיקאית נעמה רדלר, שנערך על במת הבר בתיאטרון תמונע – נפתח בהתנצלות: "למה זה סבבה שלבשתי את השמלה אחרי שהיא הופיעה בעיתון? – כי זו הצגה". ואכן, הפרסונה שטל עוטה בשיריה היא של אישה חסרת ביטחון, מהוססת, ילדה יחידה בעולם גברי, שמשתמשת בהומור כדי לפלס בו את דרכה ולמצוא אהבה (רומנטית, אבל לא רק). זוהי פרסונה שקל מאוד להישבות בקסמיה, וכשהיא בשיאה – כמו בשיר הנושא של הערב, שבו היא מתאהבת בגבר מוצלח פחות ממנה לכל הדעות ו-"יורדת לרמתו" כדי לזכות בחיבתו – הערב מרקיע שחקים, והמילים של טל מתגנבות לנפש ולוחצות במקומות נסתרים. למרבה הצער, אין מספיק שיאים כאלה במהלך הערב. השירים לא אחידים ברמתם והבחירות המוזיקליות לא חורגות מהמצופה בערב שכזה, אך למי שאוהב לראות איך עושים דברים עם מילים, ומחפש להאמין, לערב אחד, שעוד יש סיכוי לאהבה, מדובר במופע מומלץ במיוחד.1

 

 


דברים שמצאתי בארון של אמא - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

דברים שמצאתי בארון של אמא – תיאטרון תמונע 

האם מה שנותר מאדם זה סך הפרטים שהותיר אחריו בעולם? שואל נדב בושם ומנסה לענות כשהוא מזמין את הקהל למוזיאון זמני שהקים בתיאטרון תמונע, לזכרה של אמו. במוזיאון הוא מציג פריטים שונים שליקטה אמו בחייה, שהוא ליקט בפירוק ביתה, בית ילדותו. הפריטים המוצגים הם רהיטים, פרטי הלבשה, מסמכים, פתקים, מתכונים, ציורי ילדות וציורים של האם אך גם רסיסים של אישיות, אופי וזיכרונות – הקלטה של שיחה עם הספר שליווה אותה כל חייה, עוגות לפי מתכוניה… בין לבין, נמצאים שברירים של תקופה: ספרי טלפונים למשל, פתקי בוחר משנות ה-90 וכיוצא בזה. בושם ודיילות הזיכרון של המוזיאון מאפשרים שיטוט חופשי עם מפה במוזיאון, כשמדי פעם הם תופסים את המשוטטים למשחק רביעיות עם מוטיבים מחייה של אמא או הקראת מכתביה. הביקור במוזיאון מעלה תחושות שונות אצל מבקרים שונים – חלק מתביישים במציצנותם ובחלק ניצתת הסקרנות. בין הצדדים עשוי להתעורר דיון מעניין, אך בכל זאת, עולה תחושה שחסר איזשהו ערך מוסף או אמירה אישית של בושם על מציצנות, שיתוף, אגרנות או כל נושא אחר שמתקשר לתערוכה.

1

 

 

 


יואל - נועה שכטר

צילום: נועה שכטר

יואל – תיאטרון צוותא

"יואל", הצגת היחיד האינטנסיבית בביצועו של אבי גולומב, נראית כאילו נלקחה ממגירת התסריטים של מפיק סרטי אקשן הוליוודיים. שוטר שהתייתם מאמו ומחפש את אביו שנטש אותו, נקלע למרדף בניסיון למנוע פיגוע המוני במנהרת הכותל. הכתיבה (רועי מליח רשף) קולחת ודוהרת קדימה כמו מרדף של ג'ק באוור אחרי טרוריסט, ועתירת קלישאות מלבבות כמצופה מהז'אנר, אך הבימוי (נועה שכטר) שמכפיל את כל מה שנאמר כבר בטקסט ומכריח את גולומב לשחק באופן מאומץ וחסר אוויר, לא משאיר לצופים רגע אחד לנשום או להרגיש משהו לבד מחרדה וכאב חד בצלעות. הרשלנות באה לידי ביטוי גם במעברי קיואים מוזיקליים חובבניים ותת-עיצוב תפאורה. נראה שמרוב מאמץ לעשות תיאטרון "מינימליסטי" בחרו היוצרים לוותר על טיפול מעמיק בפרטים. חבל. יש למחזה פוטנציאל להיות רכבת הרים מרגשת ומותחת, חוויה שלא פוגשים כל יום בתיאטרון, אבל בינתיים זה יותר מרגיש כמו תאונה. הגיבור מגיע אל הפצצה, מתלבט בין החוטים ושנייה לפני הפיצוץ חותך את החוט הלא נכון.

 

 

 


שלום לזמיר - צילומי מסך פסטיבל לבי במזרח

צילום מסך פסטיבל "לבי במזרח"

שלום לזמיר – תיאטרון יפו 

היצירה מזמנת את הקהל להציץ לחליפת מכתבים אינטימית בין פרבנה, ילידת טהרן, המגולמת על ידי ד"ר דליה כהן קנוהל (יוצרת ההצגה), לבין בנה אמיר, בגילומו של יורם בלומנקרנץ, שהיה מעט מבוגר מדי לתפקיד. מכתביהם מורכבים מסיפורי היומיום המרגשים של האם במסעה בין טהרן לפריז ומזיכרונות ושאלות של הבן הצעיר שנשאר עם אביו בישראל, כל זאת על רקע המהפכה באירן. בדבריהם, נשזרת נוסטלגיה, תיאורי נוף עשירים ומחשבות ותהיות על אהבה, דת ותרבות, כולם מלווים בהופעה חיה של דליה פז'נד בשירה פרסית קלאסית, איתי ארמון בנגינה בטאר ויערה בארי שבלטה בכישרונה בנגינה בקמנצ'ה (כינור פרסי). התפאורה עוצבה בקומפוזיציה נפלאה ועשירה בבדים, צבעים וטקסטורות. על הרצפה הונח מרבד שגלש מהבמה כמזמין את הצופים לצלול למסע לתרבות ודת אחרות, אך בשל אופני הצגת המחזה הוא איבד מעט מפוטנציאל הדינמיות שלו. המילה הכתובה והמוזיקה קיבלו את רוב הבמה ויצרו יחד ערב עשיר מוזיקלית שהשאיר טעם של עוד.2

 

 


גוליבר - באדיבות Arshow

אימג' מההצגה באדיבות Arshow

גוליבר – תיאטרון גשר 

הגענו בציפייה גדולה לצפות בהצגה המשלבת מציאות רבודה, אך לצערנו "גוליבר" של תיאטרון גשר לא מימש אותה. ההפקה עשתה ניסיון אמיץ לשלב את התיאטרון עם העולם הממוחשב שהוא מרכז החיים של הילדים והנוער בימינו, אבל השילוב אינו מהודק כמו שצריך. המציאות הרבודה לא מסתנכרנת עם המציאות על הבמה, וכך גם פס הקול בקטעי הוידאו. המשקפיים אותם צריך להרכיב לצורך החוויה כבדות ומסורבלות והשימוש בהן נעשה מציק מסצינה לסצינה. עם זאת, שני הילדים בתפקידים הראשיים משחקים להפליא, וכן, המסרים הנוצרים במהלך ההצגה בהחלט חשובים, רלבנטיים ולא הולכים לאיבוד. ניסיון יפה, הביצוע פחות.

1

 

 

 


יוסף יוספזון - בן מור

צילום: בן מור

יוסף יוספזון מת – המחזמר – תיאטרון תמונע

רוב ההפקות הנוצרות בבתי ספר למשחק מתאפיינות בתעוזה, לעיתים ביזאריות ולא מנסות להחניף לקהל. בהצגה "יוסף יוספזון מת", שהחלה דרכה בסמינר הקיבוצים, חסרה התעוזה, אך אין בטענה הזו בכדי לבטל את הספקטקל שכן היה בה. הקומדיה המוסיקלית נעה באופן בלתי פוסק בין שני קצוות: בין כתיבה שטחית ורדודה לבין מעודנת ומתוחכמת, הדמויות לעיתים פלקטיות ולעיתים סוחפות ומרגשות, המשחק נע על סקאלה שבין צפוי למדויק ומעניין. עיצוב הבמה עוגן בקונספציית ה"משפחה הכל-ישראלית" היושבת שבעה על דמות סבא ארכאי ומרוחק שנפטר, אך לא החמיא למשחק ולכוריאוגרפיה – החיננית, יש לציין – שנעשו לידו, בתוכו ומסביבו. ראוי לציין ולשבח את הליהוק המדויק של שי איצקוביץ' כאב ורימון כרמי כאחות הקטנה, את המשחק של תאיר שוויקה ואת השירה של שירן אסף, וכן, את האופן שבו עידו קולטון בנה את דמותו לאורך ההצגה, אם כי ממש נכנס אליה רק בנאמבר הסיום. זהו סיפורה של משפחה טיפוסית בשבעה טיפוסית על סבא חלוץ טיפוסי, עם מסר חביב ונדוש שנחשף בטפטופים אלגנטיים ולבסוף מושלך על הקהל בגסות. 1

 

 


הערבי האחרון - אלי כץ

צילום: אלי כץ

הערבי האחרון – תיאטרון יפו 

ההצגה, או המופע, "הערבי האחרון" עוסקת בהתנתקות וניתוק בין היהודים לבין הערבים החיים במדינה הזאת. הנושא שהוא בנפשנו מטופל בצורה אבסורדית, אך האבסורד חוזר על עצמו ולא מתפתח. הוא הופך מפרובוקציה לכדי שעמום ולבסוף לניכור. יוצרת ההצגה סמדר יערון מנסה לזעזע אך אינה מצליחה לעמוד במשימה. יערון משחקת קלגסית ביצ'ית יהודיה שמנסה לגרש מכאן את כל הערבים, להותיר כאן מדינה יהודית. היהודים מוצגים על חולשותיהם וטיפשותם בעוד השחקנים הערבים משכנעים ומעוררים הרבה יותר אמפטיה. הם נחמדים, מלאי הקשבה, מין ערביי מחמד שכאלה. היצירתיות והביצוע בהחלט ניכרים במלוא עוזם אך אינם מתרוממים לגובה האתגר. אופי היצירה האבסורדי, המקבל ביטוי לאורכה ורוחבה של היצירה, כמו גם בלבושה של יערון, מהדהד את יצירותיו של ברטולד ברכט. אך, לצערנו, ההצגה לא מגיעה לקצות בהונותיו.

 

 


מקבת2 - ישעיה פיינברג

צילום: ישעיה פיינברג

מקבת ללא מילים – תיאטרון גשר

העיבוד המרהיב של הבמאי והכוריאוגרף סרגיי זמליאנסקי לסיפורו הטרגי של הלוחם הסקוטי מקבת' בהחלט מעניק נקודת מבט חדשנית ליצירה השקספירית הוותיקה. בעצם הוצאת המילים ממשוואת היצירה הדרמטית, היוצרים והשחקנים חשפו רבדים נוספים מהדמויות שצברו כל כך הרבה קילומטראז' על במות התיאטרון. מבין שחקני ההצגה הנפלאים, יש לציין לשבח את רוני עינב (ליידי מקבת') ואת דור מיכאלי (בנקו, חברו הטוב ביותר של מקבת'), שגילמו את דמויותיהם בצורה עוצמתית ומכמירה בעת ובעונה אחת. עם זאת, ביצירה מוכרת להחריד כמו "מקבת", גם אם היא אינה נעזרת במילים, אין צורך להאכיל את הקהל בכפית. דבר זה, התבטא בין היתר במשפטים חוזרים ונשנים שהופיעו בצג הכתוביות על ראש הבמה, שציינו במילים את המתרחש על הבמה. על אף מקוריות ורהב היצירה, היא אינה מצליחה להתקרב לקרסולי יצירות אחרות שהותירו את המילים מאחורי הקלעים, כדוגמת "הצל חולף" של החאן.1

 

 


דיספייר - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

דספייר – תיאטרון תמונע

הייאוש ב"דספייר" לא רק מדכא, הוא גם מבלבל ומבולבל. זה יכול היה לעבור אם ההצגה הייתה ממוקדת ומצליחה לקשור את כל הקשרים שנפערו במהלכה לקשר אחד, אם הרגשות השונים, בעיקר רגשות קשים, שעולים בצפייה בה היו מגיעים יחד לשיא ומקבלים פתרון או כיוון או מחשבה אחת, או אפילו כמה מחשבות. הסוף, כמו ההתחלה, כמו כל המהלך, אינו ממוקד, אין בו אמירות חד משמעיות או אפילו רב משמעיות שניתן ללכת איתן הביתה. "דספייר" נוגע בבעיות חברתיות ואישיות ובתהליכים רבים וקשים. בעיות רבות מדי, תהליכים רבים מדי. קצת תפשת מרובה לא תפשת. נקודת אור גדולה: אלירן כספי, היוצר והשחקן הראשי. משחק משובח ונוגע שהופך את הצפייה לכדאית למרות כל חולשות ההצגה. 1

 

 


מי רצח את ארלוזורוב - תום פורת

צילום: תום פורת

מי רצח את ארלוזורוב? – תיאטרון מיסתורין

המחזמר החדש והמדובר של תיאטרון מסתורין מגולל את סיפורה של במאית שמצאה בעליית הגג של סבתה שלושה ציורים הקשורים לפרשת רצח ארלוזורוב, אשר הותירה סימני שאלה באוויר עד היום. כעת היא מזמנת ניצבים לצילומי סרט רחב יריעה, באמצעותו היא חוקרת את הרצח מחדש ומנסה למצוא תשובות שיפיגו את הערפל האופף את הפרשה. הצופים, בתפקידם כניצבים, מתופעלים בהצגה מהרגע שהיא מתחילה, וככל שהיא מתקדמת קצב המרוץ בין הקומות וקווי ההתרחשות השונים מאיץ. התלבושות, עיצובי החללים, הליהוק והכתיבה מדויקים, וראוי לציין גם את הניהול האמנותי של יוליה גיניס, שחרג מגבולות היבשה והגיע עד למי המזרקה של כיכר ביאליק. עם זאת, הדיקציה והביצועים הווקאליים הלקויים לעיתים הקשו על הצופים/ניצבים לעקוב אחר העלילה.

1

 

 


שפויה 2 - מעין טרביש

צילום: מעין טרביש

שפויה – תיאטרון הסימטה

נקודת פתיחה לא פשוטה יש להצגה "שפויה", שעולה בתאטרון הסימטה: הפורמט – הצגת יחיד – דורש טיפול דרמטורגי עדין ומתוחכם; והנושא – מיהו משוגע, ומה מידת האחריות של החברה על משוגעיה – טופל באין ספור מחזות וסרטים. אלכסה לרנר, השחקנית, ושירלי ברבי, הבמאית, חוללו יחד נס קטן, התגברו על מכשולים דרמטורגיים שמציב המחזה ויצרו הצגה נוגעת ללב, שכולה תצוגת משחק טבעית, מקסימה ואנושית. ההצגה קצרה, 45 דקות בלבד. שילוב של הצגת יחיד נוספת יכול לספק ערב תאטרוני מלא ועשיר יותר.1

 

 


הלוויה חורפית אילן בשור

צילום: אילן בשור

הלוויה חורפית – תיאטרון באר שבע המחזה הלוויני הנושן, שעלה לאחרונה על במת תיאטרון באר שבע, זכה לעיבוד מחודש תחת ידיו הכישרוניות של הבמאי יאיר שרמן. באמצעות צוות שחקנים נפלא, אשר כל אחד ואחת מהם מהווים כפיסות משובחות שהכרחיות לפאזל היצירה השלמה, ההצגה הפיחה חיים חדשים במאבקים ישנים ובעיקרם, בן המבקש להעניק כבוד אחרון לאמו שהלכה לעולמה ורודף אחר משפחתו המבקשת לחגוג את חתונת הבת. עם זאת, על אף הקומיות שהרעידה את קירות האולם והטרגיות שהרעידה את הלבבות, ההצגה לא הצליחה לגעת באמת בקישקעס.1

 

 

 

 


בוזולה - איתמר טף

צילום: איתמר טף

בוז'ולה – תיאטרון האינקובטור  הבמאים ינון שאזו ויצחק לאור, בשיתוף צוות השחקנים, יצרו מופע תיאטרלי המורכב משלל מנות קומיות לבחירת הצופים, בהתאם לצו לבם ומצב רוחם. האינטראקטיביות הנדרשת מהקהל מונחית על ידי מנחה-קלידן, המלווה בצליליו את הקטעים המומחזים על הבמה. מאחר שהמופע אינו בוחל בהומור עצמי ולאומי ומתעמת עם סוגיותאקטואליות, לוקליות וגלובליות, הצופים זוכים ליהנות משישים דקות של שותפות פעילה עם המתרחש על הבמה, תוכן אקטואלי שכיף לצחוק עליו ושחקנים מוכשרים שמנגישים אותו בחן רב.

2

 

 


 

סוליקא – תיאטרון באר שבע 

 

השלאגר החדש של תיאטרון באר שבע, מאת מאור סבג ותאיר סיבוני ובבימויו של רפי ניב, הוא מחזמר מקורי שמבקש לספר את סיפורה של סוליקא, נערה יהודייה ויפת תואר החיה במרוקו במאה התשע-עשרה. המחזמר, המגולל עלילה טרגית המאופיינת באהבה אסורה וקנאות דתית, הנו רב משתתפים, מלווה בתזמורת חיה ומעוטר בתפאורה ססגונית. עם זאת, הוא טעון שיפור, בלשון המעטה, בין היתר בשל שילוב עברית רהוטה מדי המעוותת את מהימנות המקום והעלילה, סצינות רבות מדי הגורמות לצופה הממוצע לתהות מדוע לא זכה להפסקה ראויה וליהוק מוסיקלי לקוי. לצד זאת, יש לשבח את נסרין קדרי ששיחקה באופן נפלא ובקול זמיר.

 

 


אני סיזיפוס צילום דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

אני סיזיפוס – תיאטרון תמונע  סיפורו של האדם הקטן הנלחם על מקומו מול תלאות העולם המודרני הדורסני ונציגיו זוכה לעיבוד וויזואלי מרשים למדי, בבימויה של מאיה ניצן. עם זאת, העיצוב המעולה (עליו אמונים מאי ברנע על התפאורה והתלבושות וניתאי דגן על הוידאו ארט) רמס והאלים את התוכן כמעט לגמרי, וגרם לאינטראקציות הדרמטיות שהיו על הבמה לפרפר כדג מחוץ למים. ריצודי האורות הפסיכדליים התדירים מדי אינם ידידותיים כלל למשתמש, ובייחוד לא לסובלים מאפילפסיה. כמו כן, תמוהה ההחלטה, השמנופובית משהו יש לומר, לעצב את האיש הרע והסדיסט, נציגו של הממשל, בתור "איש שמן", אותו כלל האנשים הרזים בהצגה צריכים לדחוף במעלה ההר… עם זאת, יש לציין לטובה את עבודתם של השחקנים, ובעיקר את משחקם של אבי גולומב ויולי סקר, שהעניקו גוונים נוספים לדמויותיהם. כולי סקרנות לראות את משחקם בהצגות אחרות, מבעד לכל השכבות שספנו אותם בהצגה זו. 

 


 

אני אנגלינה גולי - דדי אליאס

צילום: דדי אליאס

 "אני אנג'לינה ג'ולי" – אנסמבל כאן | מוזיאון תל אביב לאמנויות

יצירה רלוונטית מתמיד, בבימויה של מיקי יונס, המעניקה נקודת מבט שונה על הפליטים ודמויות מפתח הקשורות אליהם. עבודת גוף מרשימה של השחקנים. 1

 

 

 


 

ירמה - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

"ירמה" – תיאטרון תמונע

המחזה הפיוטי של לורקה זכה לעיבוד מקסים תחת ידיו של הבמאי הבלתי נלאה אלירן כספי. משחק מצוין של שחקניות המשנה נופר בוקר ושנטל כהן. 1