השתיקה כבר לא יפה לנו

על טקס יום השואה האלטרנטיבי

מאת: אנה מינייב

מדי שנה חלים בישראל מאות טקסים לזכר השואה, רובם ממלכתיים ועוסקים באופן רשמי וממוקד בנושא הכל כך כאוב הזה. המספרים חוזרים על עצמם בשיטתיות. לנצח נזכור שישה מיליון בני אדם שנספו בשואה, לא אדם אחד פחות וגם לא אחד יותר. תמיד נשמע כי עלינו לזכור ואסור לנו לשכוח ונשב דוממים, נרכין ראשינו במחשבה על הזוועה הבלתי נתפסת הזאת. ואז, נמשיך לחיות את חיינו בידיעה שלא ניתן לזה לקרות יותר לעולם. לצד אלה, ישנם בארץ טקסים לזכר השואה המכונים "טקסים אלטרנטיביים", תופעה יחסית צעירה אשר מעניקה את האפשרות לדבר על השואה ממגוון נקודות מבט שאין להן מקום בטקסים ממלכתיים. בטקס משתתפים בעיקר בני הדור השלישי שנושא השואה מעורר בקרבם סוגיות שונות הרלוונטיות למציאות הישראלית שלנו.

הטקס האלטרנטיבי הראשון בארץ התקיים בשנת 1999, אותו ייסדו שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל, שהוא גם המנהל האמנותי של הטקס. השנה הצטרפה אליו שרית סבו. טקס זה פתח את המגמה של הטקסים האלטרנטיביים בארץ. לא פלא שרעיון זה נולד בהשראת תיאטרון החדר, "המושג האלטרנטיבי הוא עקרון מנחה בחדר" אומר אמיר אוריין, מייסד והמנהל האמנותי של התיאטרון. "דבר שהתחיל במידת מה כהתרסה כלפי הטקסים הממלכתיים הפך למגמה תרבותית והיום בערב יום השואה מתקיימים טקסים רבים בעלי אופי דומה". בשנים האחרונות מתקיים הטקס על במת תיאטרון תמונע, ולמרות שבאנגר יש מקום לקהל רב, המקום מתמלא תוך דקות ספורות ואנשים עומדים גם מחוץ לאולם ומקשיבים לטקס. כבר מהטקס הראשון האולם היה מלא באנשים שבאו לקחת חלק בטקס שאיננו טקסי, שנראה יותר כמו מפגש אישי בין אנשים. אוריין מסביר תופעה זו וטוען כי "זה ממלא צורך אישי וחברתי, זו איננה תופעת קצה, זהו צורך מרכזי לתת ביטוי לאישי".

הרעיון ליצירת טקס מסוג זה הגיע ממקום של מענה לאדם הפרטי והסיפור האישי בתוך כל האמירות הקונבנציונאליות על השואה ומתוך אמונה כי קולם של הדור השני והשלישי (ושל הדורות הבאים) מוכרח להישמע, לבטא את אשר על ליבם ולהתמודד עם השכול והזיכרון בדרך שלהם. "זה הייחוד של הטקס", מסביר אמיר אוריין, "הכוח של הערב הזה הוא האפשרות לתת מגוון לא שיגרתי של תחושות ורגשות. זה גם מקום ביטוי לדעות קונטרוברסליות ואופוזיציוניות, במה למגוון דעות רחב על הנושא, דבר שלא קיים במקום אחר". לפי הגדרתם של גיבסון ואוריין זהו טקס משלים אשר עוסק בסוגיות שונות שהתעוררו בחברה הישראלית בנושא השואה  בו לדוברים דרך אינדיווידואלית להנצחתו, "הזיכרון הכללי אינו צריך להיבנות דרך היגיון", משפט שתפס את עיני בתוכנייה. אנשים אלה אמנם לא היו שם, אבל הם ספגו את הטראומה באופן ישיר או עקיף, הם גדלו על ברכי דור שאיבד את תמימותו לנצח והתמלא בשתיקה. כל אלה השפיעו על חייהם של הדורות הבאים ועיצבו את השקפת עולמם ואת תפיסת השואה בחברה הישראלית.

זהו מסוג הטקסים שלא נזכה לראות בטלוויזיה, נטול משואות, נטול סרטי שואה וקטעי קריאה מוכרים ובעיקר נטול אווירה טקסית ממלכתית. על הבמה עולים אחד אחרי השני אנשים שמרכיבים ביחד פסיפס של חברה תקינה, חוקרת, מתדיינת ומקבלת. בלאו וגיבסון מעניקים אפשרות לאנשים מכל קצוות החברה לעלות על הבמה ומבחינה פוליטית קיימת קשת רחבה מהימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. זהו איננו טקס פוליטי חלילה, הרעיון הוא ליצור איזון של קולות החברה על הבמה וזהו אחד ממוקדי המשיכה של הטקס מאז ומתמיד. זהו טקס שבו מותר למחוא כפיים, מותר לצחוק, מותר לכעוס, מותר להגיד דברים מחוץ לקונצנזוס, מותר לדבר על השואה ולא לפחד לפלוט מילה שלא מכבדת את זכר הנספים. רוב הטקסים עוסקים רק באלה שנפלו ולא מדברים על אלה שחיים, שנמצאים כאן, שאוספים את השברים במשך עשרות שנים. הסיפורים האישיים מוצאים הד בקהל, הם מחלחלים לתודעת הצופים ולעיתים יכולים גם ליצור שינוי. כמובן שלא כל הדעות המוצגות מקובלות על כולם בקהל וזהו הקסם של הטקס, ישנה במה לדיון. אוריין מספר כי "אנשים יוצאים טעונים מאוד כי זה נוגע בהם, הם עומדים זמן רב בחוץ ומדברים על הנושאים שעלו וזה ממלא את התפקיד החברתי של הטקס בצורה אולטימטיבית". במהלך השנים הטקס האלטרנטיבי הפך לאחד הטקסים המסוקרים בתקשורת, אבל אין הוא מתיימר להחליף את הטקס הממלכתי. "אין צורך", אומר אוריין, "מה שיפה שהם הולכים זה לצד זה. הם צריכים לחיות אחד ליד השני, בכדי שיהיה דיאלוג ביניהם. דיון בין קואליציוני ואופוזיציוני זה מאפיין של חברה בריאה".

אחד הדברים החשובים ביותר בטקס הוא ההתייחסות לנושאים שלא בהכרח קשורים לשואה. הטקס מאפשר פריסה של קונספט השואה מעבר לגבולות של הטריטוריה הישראלית- יהודית ויש גלישות לתופעות כמו הפליטים בארץ, צה"ל, רצח עם במקומות אחרים ועוד. אוריין מציין כי "יש שתי מגמות, השואה כאסון טבע- דבר שהוא לא אנושי, המגמה השנייה היא היסטורית שמוגדרת כרצח יהודי אירופה. יש שואות גם במקומות אחרים, אבל בתחושה שלנו זה מייחד אותנו, זה רק שלנו. זה נכון, אבל זאת לא כל האמת. היו עוד עמים רבים שחוו רצח עם. זה מפחיד לחשוב שאנחנו עם סגולה, זה מזכיר את המחשבה שהובילה לשואה".

אני מודה שטענה זו יכולה לקומם לא מעט יהודים גאים, אך מעבר לתחושות הסגולה ישנה מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה. השואה לא קרתה רק ליהודים, היו עמים רבים נוספים שנספו במלחמה המתועבת הזאת. ישנם עדין עמים שלמים שסובלים מהשמדה וגזענות רק בגלל שעם אחר, חזק יותר, מאמין כי הוא שווה יותר. על כן, אני מסכימה עם טענתו של אוריין שהיום הזה הוא גם יום להתייחדות עם הנספים וגם יום לחשבון נפש עם עצמנו. "יש שתי מגמות בחברה ובהיסטוריה" טוען אוריין, "המגמה ההרסנית שבנויה במקור על תאוות בצע במסווה של אידיאולוגיה, והשנייה היא אחווה ושיתוף במצבו של האדם. אנחנו הולכים בין שתי המגמות האלה כל הזמן". זוהי בהחלט נקודה למחשבה ולצידה עוד נקודות חשובות שעולות מדי שנה בטקס המיוחד הזה, שבזכותו נוצרו טקסים אלטרנטיביים רבים בצורות שונות. "זאת שליחות" אומר אוריין, "הטקס הוא קטליזאטור וזרז לשינוי". נותר רק לקוות שהשינוי ימצא את דרכו לתודעתנו ושהשואה שלנו תצמיח בנו תודעה של אהבה, כבוד ושלום.

אני מאמינה שטקסים מהסוג האלטרנטיבי הם ההוכחה שנושא השואה הוא לא רק יום אחד לציון בשנה. בתור נערה תמיד התקוממתי על הטקסים הבנאליים בבית הספר, שכולם צפו בהם רק כי הם היו חייבים וצחקו בצפירה כאילו הם באמת לא מסוגלים להבין את המשמעות של הדבר. ואולי הם באמת לא הבינו, וזאת כבר בעיה של מערכת החינוך בארץ שדוגלת ביום אחד ויחיד שבו מדברים על זה, על רצח עם, על גזענות, על עליונות וכוחניות, על אלימות והשמדה. אולי אם היינו מדברים יותר על השואה, אז הדור הצעיר היה מכבד יותר את זולתו, את חברו ואת סביבתו. הטקס האלטרנטיבי גרם לי להבין שהשואה היא לא רק יום זיכרון, אלא גם יום של התבוננות. התבוננות בעצמי, בחברה שלי ובמדינה שלי. השואה תמיד תישאר חלק מאיתנו, למרות שלא הפנמנו עדין את חומרתה ולא הבנו שיש לנו עוד הרבה רסיסים לאסוף ולבנות כאן חברה שיכולה לומר בביטחון- זה לא יקרה שוב.